לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ד אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף כ"ה

דף כ"ה ע"א 

נטמא הקומץ והקריבו – הציץ מרצה. יצא והקריבו – אין הציץ מרצה. שהציץ מרצה על הטמא, ולא על היוצא.

'ונשא אהרן את עון הקדשים' – אין לפרש עון פיגול שנאמר 'לא יחשב', ולא עון נותר שנאמר 'לא ירצה', אלא עון טומאה שהותרה מכללה בצבור. ואין לפרש עון יוצא שהותר מכללו בבמה, שנאמר 'לרצון להם לפני ה", עון שלפני ה' ולא של יוצא. ואין לפרש עון שמאל שהותר מכללו ביום כיפורים, שנאמר 'עון', עון שהיה בו ודחיתיו, ולא שמאל ביום הכיפורים שהכשירו בכך. ולרב אשי שנאמר 'עון הקדשים', ולא עון המקדישים. ואין לפרש עון בעל מום שהותר מכללו בעופות, שנאמר בבעל מום 'לא ירצה כי לא לרצון יהיה לכם'.

דף כ"ה ע"ב 

דם שנטמא וזרקו – בברייתא אחת אמרו: ביחיד, בשוגג הורצה במזיד לא הורצה. בציבור, בין בשוגג בין במזיד הורצה. ובעובד כוכבים בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון לא הורצה. ובברייתא אחרת אמרו: שהציץ מרצה על הדם ועל הבשר ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין ביחיד בין בציבור. ונחלקו אמוראים ליישב הסתירה:

א. לרב יוסף – לרבי יוסי שלא קנס את המזיד (בתורם מן הטמא), הורצה גם במזיד, ולחכמים הורצה רק בשוגג. ונדחו דבריו כי לדעת רבי יוסי אין ציץ מרצה על האכילות, ובברייתא שאמרו שמרצה גם במזיד, מבואר שמרצה גם על טומאת בשר.

ב. לרב חסדא – לרבי אליעזר הורצה גם במזיד, שסובר כרבי יוסי שלא קנסו את המזיד, וסובר שציץ מרצה על האכילות. ולחכמים הורצה רק בשוגג.

ג. לרבינא – טומאתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה.

ד. לרב שילא – זריקתו בין בשוגג בין במזיד הורצה, טומאתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה.

אין תורמין מן הטמא על הטהור. ואם תרם: בשוגג – תרומתו תרומה. במזיד – לת"ק אין תרומתו תרומה, ולרבי יוסי תרומתו תרומה.

לרבי אליעזר הציץ מרצה על אכילות, ולרבי יוסי אינו מרצה.

בשר שנטמא לפני זריקת דמים אין חייבין עליו משום טומאה – שנאמר 'כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה', הניתר לטהורים חייבין עליו משום טומאה ולא זה שאינו ניתר לטהורים. הלן והיוצא – אע"פ שאין נאכלים לטהורים, חייבים עליהם משום טומאה, שנאמר 'אשר לה' ריבה, אבל פיגולין לא, שנאמר 'מזבח השלמים' מיעט, ואני מרבה אלו שהיתה להן שעת הכושר וממעט אלו שלא היתה שלהם. בשר שנטמא לפני זריקת דמים ואכלו לאחר זריקת דמים – חייבין עליו משום טומאה, מפני שהציץ מרצה על הזריקה, ונחשב 'ניתר לטהורים' אע"פ שאינו נאכל. אבל יוצא לא, לפי שאין זריקה מועלת ליוצא (לרבי אליעזר).

*************