לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ו אב תשע"ח

מסכת זבחים דף קט"ז

דף קט"ז ע"א 

עד שלא הוקם המשכן מותר להקריב הכל, בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין – שנאמר 'ויבן נח מזבח לה' ויקח מכל הבהמה הטהורה ומכל עוף הטהור', בהמה כמשמעו, חיה בכלל בהמה, זכרים ונקבות תמימין ובעלי מומין, אבל מחוסר אבר לא, שמחוסר אבר אסור לבני נח. ומקריבים טהורים אבל לא טמאים – כלומר מאותם שלא נעבדה בהם עבירה (וי"ג מאותם העתידים להיטהר). ונח היה יודע מי הטהור, שהעבירן לפני התיבה, כל שהתיבה קולטת בידוע שהוא טהור, אין התיבה קולטתן בידוע שהן טמאין. ולרבי אבהו שנאמר 'והבאים זכר ונקבה', הבאים מאליהם.

מחוסר אבר אסור להקרבה לבני נח – שנאמר 'ומכל החי מכל בשר שנים מכל', אמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה. וטריפה נתמעטה ממה שאמר הקב"ה לנח 'אתך' בדומין לך, ואין לומר שהיה נח טריפה, כי לא יתכן שציווה לו הקב"ה להכניס דווקא טריפה ולא שלימה.

מ'לחיות זרע' למדנו – שציוה הקב"ה לנח שלא יכניס זקן או סריס שאינם בני בנים.

עד שלא הוקם המשכן הקריבו עולות בין לישראל ובין לבני נח – ושלמים, י"א שלבני ישראל הקריבו משנבחרו משעת מתן תורה, שנאמר 'ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים'. ולבני נח לא קרבו, שנאמר 'עורי צפון ובואי תימן', תתנער אומה שמעשיה בצפון (שמקריבין רק עולה), ותבוא אומה שמעשיה בצפון ובדרום (בני ישראל שמקריבים עולות ושלמים). וי"א שגם בני נח קרבו, שנאמר 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן', איזהו דבר שחלבו קרב למזבח ואין כולו קרב למזבח זה שלמים.

'ויאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ועשינו לה' אלהינו' – לסובר שבני נח לא קרבו שלמים, היו הזבחים לאכילה ועולות להקרבה.

יתרו – י"א שהיה קודם מתן תורה, ולדבריו בני נח הקריבו שלמים, שנאמר 'ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים'. וי"א שלאחר מתן תורה היה.

'וישמע יתרו', מה שמועה שמע ובא ונתגייר?

א. לרבי יהושע – מלחמת עמלק שמע, שנאמר בצדו 'ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב'.

ב. לרבי אלעזר המודעי – מתן תורה שמע ובא (שהיה לאחר מתן תורה), שכשניתנה תורה לישראל היה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, וכל מלכי הגויים אחזתן רעדה בהיכליהן ואמרו שירה, שנאמר 'ובהיכלו כולו אומר כבוד'. נתקבצו כולם אצל בלעם ואמרו לו מה קול ההמון אשר שמענו, שמא מבול בא לעולם, 'ה' למבול ישב', אמר להם 'וישב ה' מלך לעולם', כבר נשבע הקב"ה שאינו מביא מבול לעולם. אמרו לו מבול של מים אינו מביא אבל מבול של אש מביא, שנאמר 'כי באש ה' נשפט', אמר להן כבר נשבע שאינו משחית כל בשר. ומה קול ההמון הזה ששמענו, אמר להם חמדה טובה יש לו בבית גנזיו שהיתה גנוזה אצלו תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, וביקש ליתנה לבניו, שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן'. מיד פתחו כולם ואמרו ה' יברך את עמו בשלום.

ג. לר"א – קריעת ים סוף שמע, ובא שנאמר 'ויהי כשמוע כל מלכי האמורי'. וגם רחב הזונה אמרה לשלוחי יהושע 'כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף', וידעה לפי שאין לך כל שר ונגיד שלא בא עליה. בת י' שנים היתה כשיצאו ישראל ממצרים, וזנתה כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר, אחר נ' שנה נתגיירה, אמרה יהא מחול לי בשכר חבל חלון ופשתים.

דף קט"ז ע"ב 

'דבר אל בני ישראל' – בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ולא העובדי כוכבים.  לפיכך כל גוי בונה במה לעצמו, ומקריב עליה כל מה שירצה. ואסור לסייען בשעת איסור הבמות, ולא לעשות שליחותם. אבל מותר להורות להם היאך יעשו.

איפרא הורמיז, אמו של שבור מלכא שלחה קרבן לרבא שיעלנו לשם שמים, הורה לתלמידיו שיקחו שני בחורים גויים בני גיל אחד, שיבדקו מקום שהעלה הים שרטון, ויקחו עצים חדשים ויוציאו אש מכלי ברזל חדש, ויעלוה לשם שמים.

לר' אלעזר בן שמוע צריך להקריב בעצים חדשים – מה מזבח שלא ישתמש בו הדיוט, אף עצים שלא ישתמש בהן הדיוט. וי"א שמודה בבמה שאין צריך, שהרי ארונה אמר אל דוד 'ראה הבקר לעולה והמוריגים וכלי הבקר לעצים'. ולרבא צריך חדשים גם בבמה, והמוריגים היו חדשים ועדיין לא השתמשו בהם להדיוט.

'כתוב אחד אומר ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב משקל שש מאות' וגו', וכתוב אחד אומר 'ויקן דוד את הגרן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים', הא כיצד? (לפי הגירסא ברש"י): א. י"א מקום מזבח בחמשים וכל הבית בשש מאות. ב. לרבי בשם אבא יוסי בן דוסתאי גבה מכל שבט חמשים שהן שש מאות. וכן פירש רבא, והוסיף ליישב מה שנאמר כאן זהב וכאן כסף, שגבה כסף במשקל שש מאות זהב. ג. לר"א בן שמוע בקר ועצים בחמשים, והשאר בשש מאות.

כשם שמחנה במדבר כך מחנה בירושלים – מירושלים להר הבית מחנה ישראל, מהר הבית לשער נקנור מחנה לויה, מכאן ואילך מחנה שכינה כמו בקלעים שבמדבר. ואפילו בשעת סילוק מסעות מוליך את הקדשים עמו ואין נפסלים ביוצא, שנאמר 'ונסע אהל מועד', אף על פי שנסע, אהל מועד הוא.

ועוד מחנה אחרת היתה – וחיל עזרת נשים היא, ולא היו עונשין על הנכנס לה בטומאה.

*************