לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ז תמוז תשע"ט

מסכת תמורה דף י"א

דף י"א ע"א 

מקדישין אברין – כלומר שמקדיש אבר אחד של בהמה, וממירין אחר כך באותה בהמה, לפי שהקדושה פשטה בכל הבהמה. ואפילו רבי יהודה הסובר שהאומר רגלה של זו עולה לא פשטה קדושה בכולה, מודה בהקדיש אבר העושה אותה טריפה שפשטה קדושה בכולה. אבל אין ממירין אברים בהן, אם אמר אבר בהמה זו תמורה תחת שלימה זו לא קדשה.

עוברים שקדשו במעי אמן, כגון ולד קדשים, אע"פ שאין קדושים, אין ממירין בהן כל זמן שהן במעי אמן. אבל כשנולדו, לרבי יהודה ממירין בהן.

השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבע חי – י"א שאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים, ואינה נאכלת אלא ליום אחד, וי"א שנאכלת לכל אדם, ונאכלין בכל מקום, ואינן נאכלין בעזרה. ללשון ראשון – נחלקו בבהמת קדשים שנתעברה, שלתנא בתרא ולדות קדשים בהוויתן הם קדושים, כלומר בלידתן, אבל במעי אמן אינן קדושים. ולתנא קמא במעי אמן הן קדושים. וללשון שני – אין כאן מחלוקת, אלא שאם נתעברה לאחר הקדשה, נאכלת העובר לכל אדם שוולדות קדשים בהוויתן הן קדושים, וכשהקדישה מעוברת דין העובר כאמה לרבי יוחנן שקדושה חלה על העוברין.

כלאים, טרפה, ויוצא דופן, טומטום ואנדרוגינוס – לא קדושין בתמורה, שאם הן חולין והמירן בבהמת קדשים אינם נתפסין, וכל שכן אם הקדישם ממש אינן קדושין. ולא מקדישין לעשות תמורה, שאם הן קדושים והמיר בהמת חולין בהן אינה תמורה. ואיך יתכן שהן קדושים? במקדיש בהמה ואחר כך נטרפה, ובמקדיש ולד במעי אמו ויצא דרך דופן. וי"א בוולדות קדשים וכרבי יהודה שהוולד עושה תמורה.

למסקנת הגמרא לדברי הכל קדושה חלה על העוברין בתם במעי תמימה. ולא נחלקו רבי יוחנן ובר פדא אלא בתם במעי בעלת מום, שלבר פדא כיון שאין מקדישין את אמו בקדושת הגוף, גם הוולד לא קדוש, ולרבי יוחנן חשובין כשני בהמות, ש'עובר לאו ירך אמו', ומקדישין את העובר אע"פ שאין מקדישין את האם.

דף י"א ע"ב 

האומר רגלה של זו עולה – לרבי מאיר ורבי יהודה תמכר לצרכי עולות, ודמיה חולין, חוץ מדמי אבר שבה, שנאמר 'ממנו לה' יהיה קודש', ממנו לה' ולא כולו לה'. והלוקח יוצא בה ידי חובתו כשאמר הרי עלי עולה בחייה, כלומר הרי עלי להקריב כל האברין שהבהמה חיה ממנה, והרי כן עשה שהמוכר לא הקדיש אלא אבר שאינה חיה ממנו.  ולר' יוסי ור' שמעון כולה עולה, שנאמר 'כל אשר יתן ממנו לה", כשהוא אומר 'יהיה קדש' לרבות את כולה.

ולא נחלקו אלא כשהקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בה, אבל אם הקדיש אבר שהנשמה תלויה בה, מודה רבי יהודה שכולה עולה. ונחלקו אמוראים מה נחשב לדבר שהנשמה תלויה בה: לרב חסדא כל שעושה אותה טריפה, שסובר הטריפה אינה חיה. ולרבא דבר שעושה אותה נבילה, אבל דבר שעושה אותה טריפה לא, שהטריפה חיה. אבל אם הקדיש הירך וחלל שלה כולה עולה, אע"פ שהיא חיה, כיון שעושה אותה נבילה. ולרב ששת אין כולה עולה עד שיקדיש דבר שהיא מתה, אבל חלל וירך שלה אין עושה אותה נבילה כיון שהיא חיה.

ניטלה ירך מן הבהמה וחלל שלה והיא חיה – לרבי אלעזר ורבא נבילה היא, ולרב ששת אינה נבילה.

הקדיש רגל של עוף – נסתפק רבא אם פשטה קדושה בכולה כמו בבהמה או לא.

הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. ואם הקדיש רק אבר לדמיו – נסתפק רבא אם אומרים מיגו שחל עליו קדושת דמים חל עליו קדושת הגוף, ומיגו שחל על האבר פשטה קדושה בכולה, או שאין אומרים 'מיגו' שני פעמים.

הקדיש אבר של בהמה – נסתפקו בגמרא אם מותר בגיזה או לא. ואע"פ שבכור שיש בו שותפות לישראל וגוי מותר בגיזה, היינו משום שלא חלה עליה קדושה כלל, אבל כאן חלה קדושה על האבר. וי"א ששם אין בידו להקדישו שהרי יש לגוי שותפות בו, וכאן בידו להקדישו.

הקדיש עורה – נסתפק אביי אם מותרת בעבודה מן התורה או שאסורה מפני שמכחיש העור. ומדרבנן וודאי אסורה, וכדין האומר מה שבמעיה של זו עולה, שאסורה בעבודה מפני כחוש עובר שבה. ובגיזה מותרת אפילו מדרבנן, לפי שאינה מכחשת אותה.

*************