לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שני ז' טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף כ"ז

דף כ"ז ע"א 

נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל – פטור. שנאמר 'להרע או להיטיב' – מה הטבה רשות אף הרעה רשות. וממה שנאמר 'או' לרבות הטבת אחרים, למדנו שברשות הכתוב מדבר ולא בביטול מצוה, שאילו במצוה הרי מפורש גם הרעת אחרים (שאסורה), וקל וחומר להטבתם. ור' יאשיה ש'או' בא לחלק, סובר כרבי עקיבא שלמדים ריבוי מיעוט וריבוי ובא למעט דבר מצוה, ואילו הפסוק עוסק במצוה מאי ממעט.

נשבע לקיים את המצוה ולא קיים – לתנא קמא פטור לפי שלא עשה בה לאו כהן. ולרבי יהודה בן בתירא חייב, קל וחומר מרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני חייב. ואע"פ שאינה בלאו והן, מצאנו בהטבת אחרים שהוא חייב אע"פ שפטור על הרעתם, וחכמים סוברים שגם שם שייך לאו – לא איטיב לעשירים, שאין בזה איסור.

נשבע להרע לעצמו ולא הרע – חייב, שהוא דבר הרשות. נשבע להרע לאחרים, כגון אכה את פלוני ואפצע את מוחו – פטור, שאין שבועה חלה לבטל את המצוה. נשבע להטיב לאחרים חייב – שנאמר 'או'.

דף כ"ז ע"ב 

משנה: האומר שבועה שלא אוכל ככר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה – חייב אחת, שאין שבועה חלה על שבועה.

מה ששנינו עד עתה זו היא שבועת בטוי – וחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. שבועת שוא (שתבואר להלן) – חייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

הנשבע 'לא אוכל ככר זו' – כיון שאכל ממנה כזית חייב. אמר 'לא אוכלנה' – אינו חייב עד שיאכל את כולה. ולפיכך אם נשבע תחילה 'לא אוכלנה', וחזר ונשבע 'לא אוכל ככר זו' – שבועה שניה חלה עליו שלא יאכל ממנה כזית, שבשבועה ראשונה לא נאסר אלא בכולה. ולרמז זאת שינתה המשנה הלשון בשבועות שנקטה.

לא אמרו שאין שבועה חלה על שבועה אלא שלא יתחייב שתים, אבל שבועה שניה חלה עליו – שאם נשאל על הראשונה חייב משום שניה. ולרמז זאת נקטה המשנה ג' שבועות על אותו כיכר.

מי שנדר שתי נזירות, ומנה שלשים יום של ראשונה, והפריש עליה קרבן, ואחר כך נשאל על הראשונה, עלתה לו שניה בראשונה. ואם לא נשאל על הראשונה, חוזר ומונה עוד שלשים יום לנזירות שניה.

*************