לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שני י"ח אדר תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף מ"ט

דף מ"ט ע"א 

זורעים תחת אשירה ירקות בימות הגשמים – שהאילן קשה להם שמעכב את החמה. אבל לא בימות החמה שהצל יפה להם. ולרבי יוסי אסור גם בימות הגשמים מפני שהעלים נושרים עליהן ומזבלים אותם. והחזירין לדברי הכל אין זורעים לעולם שהצל יפה להם.

מדברי רבי יוסי למדנו שזה וזה גורם אסור, שהעלים של ע"ז והקרקע גורמים לירקות שיגדלו. ומדברי חכמים למדים שזה וזה גורם מותר. וממה ששנינו שלרבי יוסי שוחק ע"ז וזורה לרוח, ולחכמים לא יעשה כן משום שנעשה זבל, יש ללמוד להיפך. ותירצו בגמרא למסקנא (סוף מט.) ששיטת רבי יוסי היא שזה וזה גורם מותר בין בשאר איסורים ובין בע"ז, ולא אמר שאסור בימות הגשמים אלא לדבריהם של חכמים שסוברים זה וזה גורם אסור. ולחכמים זה וזה גורם אסור, וכאן התירו לפי שמה שנשבח על ידי העלים פוגם בצל.

נוטעים יחור של ערלה, ואין נוטעים אגוז של ערלה – מפני שהוא פרי ואסור בהנאה. עבר ונטע את האגוז או הבריך והרכיב – לרבי יוסי הפירות מותרים, שגדל על ידי הפרי והקרקע, וזה וזה גורם מותר.

שדה שנזדבלה בזבל עבודת כוכבים וכן פרה שנתפטמה בכרשיני עבודת כוכבים – לרבי יוסי שדה תזרע ופרה תשחט שזה וזה גורם מותר, ולחכמים שדה תבור ופרה תרזה, שזה וזה גורם אסור.

שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, ואין באחד מהם כדי לחמץ, ונצטרפו וחימצו – לרבי אליעזר אחר אחרון אני בא. ופירש אביי שאם קדם וסילק את האיסור קודם שנפל ההיתר מותר, אבל אם לא סילקו, אע"פ שנתן את ההיתר באחרונה אסור, שזה וזה גורם אסור. ובגמרא דחו שמא גם אם לא סילק את האיסור מותר, שסובר שאם נגמר באיסור אסור ואם נגמר בהיתר מותר. ולחכמים בכל אופן אין איסור עד שיהא באחד מהם כדי לחמץ, כי זה וזה גורם מותר.

הלכה כרבי יוסי – שזה וזה גורם מותר גם בעבודה זרה. וכן התיר רב יוסף גינה שנזדבלה בזבל של ע"ז.

דף מ"ט ע"ב 

נטל מן האשירה עצים – אסורים בהנאה. הסיק בהם את התנור – אם חדש הוא יותץ, לפי שהוחזק מאיסורי הנאה. ואם ישן הוא יוצן, שלא יאפה בהיסק זה. אפה בו את הפת אסורה בהנאה. נתערבה באחרות כולן אסורות בהנאה, ולרבי אליעזר יוליך דמי הנאה לים המלח. אבל לחכמים אין פדיון לע"ז.

וכן אם נטל הימנה כרכור אסור בהנאה – ארג בו את הבגד אסור בהנאה, נתערב באחרים ואחרים באחרים כולם אסורים בהנאה, ולר"א יוליך הנאה לים המלח אע"פ שהאיסור בעין.

הלכה כרבי אליעזר שמוליך דמי הנאה לים המלח והיא מותרת – לרב אדא בר אהבה רק בפת, אבל חבית של יין נסך שנתערבה בחביות של היתר, כולן אסורות בהנאה ואין לה תקנה בהולכת הנאה לים המלח. ולרב חסדא גם חבית מותרת.

כיצד מבטל אשירה – קירסם וזירד, נטל ממנה מקל או שרביט ואפילו עלה, בטלה.

שיפה אותה לצרכה – אסורה, שלא לצרכה מותרת. ואותן שפאין – י"א שאסורים, וי"א שמותרים.

גוי ששיפה ע"ז לצרכו – היא ושפאיה מותרים (לסובר שפאים מותרים). שיפה לצרכה – היא אסורה ושפאיה מותרים. וישראל ששיפה ע"ז בין לצרכה בין לצרכו היא ושפאיה אסורים, שאינו יכול לבטל ע"ז.

ע"ז שנשתברה – לרב צריך לבטל כל קיסם וקיסם ואינה בטילה מאליה, ולשמואל אין ע"ז צריכה לבטל אלא דרך גדילתה, אבל כשנשתברה בטלה מאליה. ללשון ראשון נחלקו בשברי שברים אם אסורים או מותרים, אבל השברים עצמם לדברי הכל אסורים לפי שעובדים לשברים. וללשון שני לדברי הכל שברי שברים מותרים, ונחלקו בע"ז של חוליות שנתפרקו מעצמן והדיוט יכול להחזירה, שלרב לא בטלה מאליה, ולשמואל כיון שאין דרכה ליפול ולהתפרק אינה צריכה ביטול.

 

 

הדרן עלך כל הצלמים

*************