לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שני כ"א טבת תשע"ח

מסכת שבועות דף מ"א

דף מ"א ע"א 

חילוקי דינים בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן: א. מיפך שבועה, שבשבועה דרבנן יכול הנתבע לומר לתובע השבע וטול, ובשבועה דאורייתא אינו יכול. ולמר בר אשי גם בשבועה דאורייתא יכול. ב. בשבועה דאורייתא אם אמר איני משלם ואיני נשבע יורדים לנכסיו, ובשבועה דרבנן משמתין אותו עד שלשים יום, ולאחר שלשים מלקין אותו ומתירים נידויו. ולר' יוסי גם בשבועה דרבנן יורדים לנכסיו. ג. אם הנתבע חשוד על השבועה, בשבועה דאורייתא נשבע התובע ונוטל, ובשבועה דרבנן לא עשו 'תקנתא לתקנתא' ויפסיד התובע.

מציאת חרש שוטה וקטן – יש בהם גזל מפני דרכי שלום. ולר' יוסי הוא גזל גמור מדבריהם ומוציאים אותו בדיינים.

המוציא שטר חוב על חבירו, ואמר הלוה 'אשתבע לי דלא פרעתיך' – משביעים אותו. (אבל אם אינו טוען אשתבע לי, אין משביעים אותו אלא אם המלוה פוגם את שטרו). ואם המלוה תלמיד חכם – אין נזקקים לדינו לא להשביעו ולא לגבות את שטרו.

דף מ"א ע"ב 

המלוה את חבירו בעדים – ללישנא קמא: לרב אסי צריך לפורעו בעדים ולשמואל יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. ואם לא הלוהו בעדים רק תבעו בעדים, גם לרב אסי אין צריך לפורעו בעדים שהרי האמינו כשהלוהו בלא עדים. לרב יוסף: הלוהו בעדים, לדברי הכל אין צריך לפרעו בעדים. ואם אמר לו אל תפרעני אלא בעדים, לרב אסי צריך לפורעו בעדים, ולשמואל, לר' יהודה בן בתירא יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים. ולתנא קמא צריך לפרעו בעדים.

להלכה: לרב פפי בשם רבא המלוה חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים. ולרב פפא בשם רבא אין צריך לפורעו בעדים, ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים, ואם אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים, נאמן.

המלוה לחבירו על מנת שיפרע לו בפני ראובן ושמעון – ופרעו בפני שנים אחרים, והמלוה אומר עדי שקר הם, לאביי פטור, שעיקר כוונתו היתה שיפרע בפני שנים, ולרבא חייב.

התנה עמו שיפרע לו בפני שנים ששונים הלכות, ופרע בינו לבין עצמו, והמלוה מודה שקיבלו אלא שטוען שהיו פקדון אצלו עד שיזדמנו שנים ששונים הלכות ויקיים תנאו, ונאנסו, פרעון גמור הוא והלוה פטור.

התובע לחבירו מאה זו שהלוהו, ואמר לו הלה לא היו דברים מעולם, והביא התובע עדים שהלוהו ופרעו – לאביי פטור, שהרי העדים המעידים שלוה מעידים גם שפרע, ולרבא חייב, כי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי.

התובע לחבירו מאה זו שהלוהו, ואמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני, ואמרו פלוני ופלוני לא היו דברים מעולם – רב ששת היה סובר שהוחזק כפרן ואינו נאמן, ולרבא נאמן, שאין אדם זוכר דבר שלא מוטל עליו לזכור, וכיון שלא היה צריך לפרוע בעדים שהרי לא התנה עמו, אינו זוכר אם פרע בפני עדים או שלא בפני עדים.

*************