לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שני כ"ד חשון תשע"ח

מסכת מכות דף ח'

דף ח' ע"א

הזורק אבן לרשות הרביםוהרג – אף אם סותר כותלו הרי זה מזיד וחייב, שהיה צריך לעיין אם אין שם אדם, ואפילו בלילה. וכן אם סותר לאשפה ששכיח בה רבים. ואם סתר לאשפה העשויה ליפנות בה בלילה, ואין עשויה ליפנות בה ביום רק לפעמים, וסתר לשם ביום – גולה, משום שאינו פושע כיון שאינה עשויה ליפנות בה ביום, וגם אינו אונס כיון שלפעמים מתפנים בה גם ביום.

לר' אליעזר בין יעקב אם אחר שיצאה האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה – פטור. שנאמר 'ומצא את רעהו' – פרט לממציא את עצמו, 'ומצא' נדרש כענין הפסוק – ונאמר 'יער', כשם שהיער היה בו מעיקרא כך גם הנהרג.

בגאולת שדה אחוזה נאמר 'ומצא כדי גאולתו' – פרט למצוי בידו בשעה שמכר, שלא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, או ברעה ויגאול ביפה, שנדרש כענין הפסוק – ונאמר בו 'והשיגה ידו' דהיינו אחר המכירה.

זרק את האבן לחצירו והרג – אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה, ואם לאו אינו גולה, שנאמר 'ואשר יבא את רעהו ביער' – כיער שרשות לשניהם ליכנס לשם.

לאבא שאול האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין להלקות, והרגו בשוגג – אינם גולים, שעשו מצוה, ונאמר 'לחטוב עצים' – כחטיבת עצים שהיא רשות.

חכם אחד הקשה לרבא על דרשת אבא שאול: שמא הפסוק עוסק בחטיבת עצי סוכה ועצי מערכה שהיא מצוה. והשיבו תחילה: אף חטיבת אלו אינה מצוה, שהרי אם מצא חטוב חוטב. משא"כ הכאת בנו ותלמידו לעולם היא מצוה אף אם לומד, שנאמר 'יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך'. ואח"כ אמר תשובה עדיפה: בודאי הפסוק עוסק בחטיבת רשות, שהרי נאמר 'ואשר יבא את רעהו ביער' – ברצונו בא, ולא שהיה מוכרח מחמת מצוה.

'ואיש אשר יטמא ולא יתחטא…' – 'אשר' משמע שברצונו תלוי, ו'עוד טומאתו' לרבות שאף הנטמא למת מצוה חייב כרת אם נכנס למקדש. ו'טמא יהיה' – לרבות טבול יום. ו'טומאתו בו' – לרבות מחוסר כיפורים.

דף ח' ע"ב

'בחריש ובקציר תשבות' – לר' עקיבא: היינו בשמיטה (שאם בשבת – מה נשתנו מלאכות אלו), ואין נצרך לחריש של שביעית וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר 'שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור', אלא בא לאסור חריש של ערב שביעית שנכנס [-המועיל] לשביעית, וקציר של שביעית [-שגדל בה שליש] שיצא למוצאי שביעית – שיש בו קדושת שביעית. לר' ישמעאל: היינו בשבת, ובא ללמד שמה 'חריש' רשות, אף 'קציר' רשות – יצא קציר העומר שהוא מצוה שדוחה שבת.

חכם אחד הקשה לרבא על דרשת ר' ישמעאל: שמא הפסוק עוסק בחרישה לצורך העומר שהיא מצוה, ואף מזה 'תשבות'. ובתחילה השיבו: אין זו חרישת מצוה, כיון שאם מצא חרוש אינו חורש, משא"כ הקצירה שאף אם מצא קצור צריך לקצור לשם העומר. והכאת בנו ותלמידו ששנינו במשנה שנחשבת מצוה היינו מפני שאף אם למד מצוה להכותו כנ"ל. ושוב השיבו רבא תשובה עדיפה: 'קצירה' שבפסוק דומה 'לחרישה' האמורה בו – מה חרישה היינו בכזו שאם מצא חרוש אינו חורש, אף קצירה היינו בכזו שאם מצא קצור אינו קוצר, והיינו שאינה של עומר, ששל עומר אף אם מצא קצור מצוה לקצור ולהביא.

האב שהרג בנו בשוגג גולה על ידו – והיינו כשהכהו כדי ללמדו אומנות, וכבר יש לו אומנות אחרת, אבל ללמוד תורה לעולם מצוה כנ"ל, וגם מצוה ללמדו אומנות כשאין לו.

בן שהרג אביו בשוגג גולה על ידו – והיינו לחכמים שסייף חמור מחנק, ולכן ההורגו במזיד שחייב 'חנק' מחמת חובל באביו, ו'סייף' מחמת רוצח – נידון בסייף, ולכן יש לו כפרה בגלות.

שנינו בברייתא: 'מכה נפש' – פרט למכה אביו: א. כר' שמעון הסובר שחנק חמור מסייף, וההורג אביו במזיד חייב חנק על חבלתו, ולכן ההורגו בשוגג אינו גולה – ששגגת חנק לא ניתנה לכפרה בגלות. ב. לרבא – פרט לעושה חבורה באביו בשוגג, שלא נאמר שכיון שבמזיד נהרג בשוגג גולה.

הכל גולין על ידי ישראל, וישראל גולין על ידיהן – חוץ מגר תושב. וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב.

'הכל גולין על ידי ישראל' – לרבות עבד וכותי שהרגו ישראל.

'עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל' – 'גולה' אם הרגו בשוגג, ו'לוקה' אם קיללו.

'וישראל גולה ולוקה ע"י כותי ועבד' – 'גולה' אם הרגו בשוגג, ו'לוקה' – בכותי אין לפרש אם קללו, שהרי אינו עושה מעשה עמך, וכן אין לפרש בהעיד בו והוזם, שהרי עבד שנשנה עמו אינו בר עדות, אלא לוקה אם הכהו הכאה שאין בה שוה פרוטה, וסובר התנא שלא הוקשה הכאה לקללה, וחייבים על בהכאת מי שאינו עושה מעשה עמך.

 

*************