לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שני ל' כסלו תשע"ח

פרק שלישי – שבועות שתים בתרא  

דף כ' ע"א 

שבועות שתים שהן ארבע – שאוכל ושלא אוכל מפורשים בתורה, שאכלתי ושלא אכלתי ממדרש חכמים.

האומר 'שבעה שלא אוכל' ואכל כל שהוא – לרבי עקיבא חייב, ולחכמים פטור, שלא מצינו אוכל כל שהוא שחייב.

האומר 'שבועה שאוכל לך' – במשנה מבואר שמשמעותה שיאכל, ובברייתא מבואר שמשמעותה שלא יאכל. וישוב הסתירה: לאביי – המשנה באין מסרבין בו שיאכל, והברייתא במסרבין בו והוא אומר 'לא אוכל' 'לא אוכל' עד שאמר 'שבועה שאוכל לך' – שנתכוין 'בשבועה יהא מה שאוכל משלך'. לרב אשי: לעולם משמעותה שיאכל, ויש לגרוס בברייתא שאמר 'שאי אוכל לך', והחידוש שאין אומרים שנתכוין לומר שיאכל ונתקל בלשונו.

האומר 'מבטא ככר זו עלי' – הרי הוא כאומר שבועה שלא אוכלנה, ואם אכלה חייב קרבן – שנאמר 'או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה'. האומר איסר עלי ככר זו – לאביי: הרי הוא כמתפיס בשבועה – שנאמר 'או אסרה אסר על נפשה בשבועה', והתנא נסתפק האם מתפיס דינו כנשבע. לרבא: נאמר 'ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה' – הטיל הכתוב 'איסר' בין נדר לשבועה, שאם אמרו בלשון שבועה, כגון 'איסר שלא אוכל ככר זו' – הרי זו שבועה וחייב קרבן, ואם אמרו בלשון נדר כגון 'איסר ככר זו עלי' – הרי זה נדר ופטור מקרבן.

המתפיס בשבועה – שנשבע על הככר וחזר ואמר על ככר אחרת הרי זו כזו, לאביי כמוציא שבועה מפיו, ואם אכלה חייב קרבן, ולרבא אינו כמוציא שבועה מפיו.

האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, או כיום שמת בו פלוני, או כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, או כיום שראה ירושלים בחורבנה, והוא נדור ובא מאותו היום (שקיבל עליו בנדר שלא יאכל בשר בימים אלו) – הרי זה אסור. לאביי: משום שמתפיס בנדר דינו כנדר. לרבא: עיקר נדר הוא זה, כיון שפירש שלא יאכל בשר, אלא השמיענו התנא שצריך הנודר להתפיס בדבר הנדור לו מכבר כדי שיחול הנדר, והשמיענו התנא שיכול גם להתפיס ביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם [אחר שנדר בו], והרי הוא כדבר הנדור אף שגם לולי נדרו אסור בו.

דף כ' ע"ב 

'איש כי ידור נדר' – בדבר הנדור מתפיס, ולא בדבר האסור.

זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו – מה שאין יכול הפה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. ולמדנו שנשים חייבות בקידוש, שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה.

לרב דימי בשם ר' יוחנן הנשבע 'אוכל' ו'לא אוכל' ועבר על שבועתו זהו שבועת שקר – ואזהרתו מ'לא תשבעו בשמי לשקר', והנשבע 'אכלתי' ו'לא אכלתי' זהו שבועת שוא, ואזהרתו מ'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא'.

אזהרת שבועת שוא ושבועת שקר בדיבור אחד נאמרו – לומר כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא אע"פ שאין בה מעשה. [שלא נדרוש הנאמר בה 'לא ינקה' שאף ב"ד אין מנקין אותו, אלא דווקא 'לא ינקה ה'' אבל ב"ד מלקין ומנקין]. וי"א כשם שמביא קרבן על שקר מביא קרבן על שוא, כשיטת רבי עקיבא שמביא קרבן על שבועה לשעבר.

*************