לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

שבת קודש א' חשון תשע"ח

מסכת סנהדרין דף צ"ז

דף צ"ז ע"א 

רב נחמן שאל את רב יצחק אימתי יבא משיח, וקראו 'בר נפלי' ככתוב 'ביום ההוא אקים את סכת דויד הנופלת' – מלכות דוד שיקימה משיח. והשיבו שדור שמשיח בא: תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות, עד שהראשונה פקודה [-לא כלתה] שניה ממהרת לבא.

שבוע השמיטה שבן דוד בא – שנה ראשונה: 'והמטרתי על עיר אחת ועל עיר אחת לא אמטיר' – שיהיה מעט מטר, ויהא רעב במקום אחד, ושובע במקום אחר. שניה: חיצי רעב משתלחים – שיהא מעט רעב, ולא יהא שובע בשום מקום. שלישית: רעב גדול, ומתים אנשים ונשים וטף, חסידים ואנשי מעשה, ותורה משתכחת מלומדיה כיון שאין להם מה לאכול. רביעית: שובע ואינו שובע. חמישית: שובע גדול, ואוכלין ושותין ושמחין, ותורה חוזרת ללומדיה. שישית: יוצאים קולות שבן דוד בא. שביעית: מלחמות בין הנכרים לישראל. במוצאי שביעית בן דוד בא. ואמנם כבר היו שבתות שהיתה שנה אחת רעב ושנה אחת שובע, אך לא היו קולות בשישית ומלחמות בשביעית, וגם לא היה הרעב והשובע לפי הסדר.

דור שבן דוד בא – בית ועד החכמים יהפך למקום זנות, והגליל יחרב, ומקום ששמו 'גבלן' יהא שומם, ואנשי גבול ארץ ישראל יסובבו מעיר לעיר – ולא יחוננו, וחכמת הסופרים תימאס, ויראי חטא ימאסו, ופני הדור כפני כלב, והאמת תהא נעדרת – שתעשה עדרים עדרים ותלך.

וסר מרע משתולל – כל מי שסר מרע יאמרו עליו הבריות שהוא שוטה.

רבא אמר שהיה סבור שאין אדם בעולם שידבר תמיד רק אמת, עד שאמר לו 'רב טבות' וי"א 'רב טביומי' שאף אם יתנו לו כל חלל העולם לא ישנה מדיבורו. וסיפר שפעם אחת נקלע למקום ששמו 'קושטא', ואנשי המקום אינם משנים לעולם מדיבורם, ולא היה מת אדם שם שלא בזמנו, ונשא שם אשה וילדה שני בנים, פעם דפקה שכנתה בדלת בשעה שחפפה אשתו ראשה, ומחמת דרך ארץ שינה מדיבורו ואמר שאין אשתו נמצאת, ומתו שני בניו. וכששמעו זאת אנשי העיר ביקשוהו שיצא ממקומם ולא יגרה בהם את המוות.

דור שבן דוד בא –  נערים יביישו זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים לכבדם, ובת קמה באמה לחרפה ולביישה, וכלה קמה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו.

דור שבן דוד בא – העזות תרבה, והיוקר יעות [שלא יהו מכבדים זה את זה, או שהמכובד שבהם יהא עוותן ורמאי], והגפן יתן פריו – ואף על פי כן יהא היין ביוקר [לפי שלא תהיה ברכה בפרי עצמו, או מפני שכולם רודפים אחרי יין], ונהפכה כל המלכות למינות, ואין תוכחה.

'כולו הפך לבן טהור הוא' – כשם שכשפושט הנגע בכל העור נטהר, כך כשתהפך כל המלכות למינות תבוא הגאולה.

'כי ידין ה' עמו… כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב': 'ידין ה" להביא הגאולה כאשר 'יראה כי אזלת יד' – א. שירבו המוסרים ויצליחו. ב. שיתמעטו התלמידים שמחזיקים ידי ישראל להחזירם למוטב. ג. כשתכלה פרוטה מן הכיס. ד. כשיתייאשו ישראל מן הגאולה – 'ואפס עצור ועזוב', כביכול אין סומך ועוזר לישראל.

כשהיה רואה ר' זירא תלמידי חכמים עוסקים בענייני זמן הגאולה אמר להם: בבקשה, אל תרחיקו את הגאולה, שבאה בהיסח הדעת.

שלשה דברים באים בהיסח הדעת – משיח, מציאה, ונשיכת עקרב.

לרב קטינא: ו' אלפים שנה יתקיים העולם הזה, ואלף השביעי יהא חרב – כאמור 'ונשגב ה' לבדו ביום ההוא', ויומו של הקב"ה אלף שנים כאמור 'כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול'. והיינו כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים.

לאביי: אלפיים שנה יהא העולם חרב – כאמור 'יחיינו מיומיים, ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו'.

דף צ"ז ע"ב 

תנא דבי אליהו, אלו ו' אלפים שנות העולם: ב' אלפים תוהו – מבריאת אדם הראשון ועד שהיה אברהם בן נ"ב שנה (שאז עסק בתורה, כאמור 'את הנפש אשר עשו בחרן' ותרגומו 'דשעבידו לאורייתא בחרן'). ב' אלפים תורה, לאחר מכן היה צריך להיות ב' אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו עברו מהם כמה וכמה שנים ועדיין לא בא.

אמר אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: אין העולם מתקיים פחות משמונים וחמשה יובלות [4250 שנה]. וביובל האחרון – בן דוד בא, אך אין יודע אם יגיע בתחילתו או בסופו או אחריו, אלא שרק מיובל זה ואילך יחכה לו עד שיבא.

נמצאת מגילה כתובה אשורית ובלשון קדש בין גינזי רומי – וכתוב בה שלאחר ארבעת אלפים ומאתים ותשעים ואחד שנה לבריאתו של עולם יהא העולם יתום, מהן מלחמות תנינים, מהן מלחמות גוג ומגוג, והשאר – ימות המשיח. ולאחר ז' אלפים שנה מחדש הקב"ה עולמו, וי"א לאחר ה' אלפים שנה.

'כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר' – מקרא זה נוקב ויורד עד תהום [-שא"א לעמוד על סופו כפי שא"א לעמוד על סוף התהום], לא כרבותינו שדרשו 'עד עדן עדנין ופלג עדן', 'עידן עדנין' – פעמיים ד' מאות שנה כזמן גלות מצרים, ועוד 'פלג עידן' – מאתיים שנה, סך הכל – אלף וארבע מאות שנה. ולא כר' שמלאי שדרש 'האכלתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש' – גלות מצרים וגלות בבל שהם ארבע מאות שבעים שנה הם שליש מגלות אדום שהיא אחרונה, והיינו לסוף אלף וארבע מאות ועשר שנים. ולא כר' עקיבא שדרש נבואת חגי 'עוד אחת מעט היא' – מעט כבוד אתן לישראל, 'ואני מרעיש את השמים ואת הארץ, והבאתי כל חמדת גוים לירושלים', ור' עקיבא דרש שאחר כך יבוא המשיח, לא כן הוא, אלא המקרא מדבר על הזמן שלפני הבית – לא אתן להם כבוד כל ימות הבית האחרון, וכן היה, שהרי מלכות ראשון של מלכות חשמונאי נתקיימה שבעים שנה, ומלכות שניה של הורדוס נמשכה חמישים ושתים שנה, ומלכות בן כוזיבא נמשכה שתי שנים ומחצה, ומאז שוב לא היה להם מלך, ולא היה להם כבוד.

'ויפח לקץ ולא יכזב' – תיפח עצמן של מחשבי קיצין, לפי שאומרים כיון שהגיע הקץ שחישבנו ולא בא, שוב אינו בא, אלא לעולם חכה לו, שנאמר: 'אם יתמהמה חכה לו', ואף הקב"ה מחכה לו, כאמור 'ולכן יחכה ה' לחננכם, ולכן ירום לרחמכם', ומידת הדין מעכבת, ומה שאנו מחכים הוא כדי לקבל שכר, כאמור 'אשרי כל חוכי לו'.

אין פחות מל"ו צדיקים בכל דור שמקבלים פני שכינה – שנאמר 'אשרי כל חוכי לו', והיינו אלו המסתכלים באיספקלריא המאירה. ושורת הצדיקים המסתכלים באיספקלריא שאינה המאירה גדולה י"ח אלף פרסה,

אמר רשב"י: ראיתי בני עלייה והן מועטין, אם אלף או מאה הם – אני ובני מהם, ואם שנים הם – אני ובני הם, ושונים הם מל"ו הנ"ל – שהם נכנסים ללא רשות.

אמר רב: כלו כל הקיצין [-הזמנים שהיה צריך לבוא בהם משיח], ומעתה אין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים. והיינו כדעת ר' אליעזר להלן. ושמואל אמר: אף אם לא יעשו תשובה, בסופו של דבר יבוא המשיח, כי דיו לאבל שיעמוד באבלו. והיינו כדעת ר' יהושע להלן.

לר' אליעזר אין ישראל נגאלין אלא אם חוזרים בתשובה, ור' יהושע חולק שאם אין חוזרים מעצמם – הקב"ה מעמיד מלך שגזרותיו קשות, כפי שהעמיד את המן הרשע בימי מרדכי ואסתר כדי שיחזרו בתשובה.

דרשות ר' אליעזר לשיטתו: א. 'שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם' – רק אם תשובו תגאלו. ב. 'שובו אלי ואשובה אליכם'. ג. 'בשובה ונחת תושעון' – רק על ידי תשובה תושעון. ד. 'אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב'.

דרשות ר' יהושע לשיטתו: א. 'חינם נמכרתם' – לעבודה זרה, 'ולא בכסף תגאלו' – אף אם לא תעשו תשובה. ב. 'כי אנכי בעלתי בכם [-בעל כרחכם] ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה [-הצדיקים] והבאתי אתכם ציון'. ג. 'כה אמר ה' גאל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מושלים מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו'. ד. 'ואשמע את האיש… וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי [משמע שיהא מועד וקץ לגלות] וככלות נפץ יד… תכלינה…' – שכשתכלה תקומתם וחוזק ידיהם תכלינה כל הצרות, ויבוא המשיח. ועל דרשה זו שתק ר' אליעזר.

*************