לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת בבא בתרא דף ט״ז – י״ט
דף ט"ז – ע"א
'הבקר היו חורשות והאתונות רעות על ידיהם' – הטעים הקב"ה לאיוב מעין עולם הבא, שתיכף לחרישה היה עשב יוצא.
הקב"ה אמר לשטן: 'ותסיתני בו לבלעו חנם' – כאדם שמסיתים אותו וניסת, השטן יורד למטה מתעה את הבריות עולה ומרגיז חמת המלך, נוטל ממנו רשות להרוג את החוטא כיון שנתן לו רשות נוטל נשמה.
'ויאמר ה' אל השטן הנו בידך אך את נפשו שמר' – קשה צערו של שטן יותר מאיוב, שהוזקק לשמור את נפש איוב, כעבד שאמר לו רבו שבור את החבית ושמור את יינה.
הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המוות.
שטן נתכווין לשם שמים – שראה שדעת הקב"ה נוטה אחר איוב, אמר: ח"ו ישכח אהבתו לאברהם אבינו.
פנינה נתכוונה לשם שמים – שתתרעם חנה על שהיא עקרה ותתפלל.
'בכל זאת לא חטא איוב בשפתיו' – אבל במחשבתו חטא.
'ארץ נתנה ביד רשע' – לרבי אליעזר: שרצה לעקור כל הכבוד שלמעלה, לרבי יהושע: לא דיבר איוב אלא כלפי שטן שהוא הרשע.
בקש איוב לפטור את כל העולם מדינו של הקב"ה – שאנוסים הם ע"י הקב"ה שברא יצר הרע, אמר: ריבונו של עולם, כמו שבראת בהמות עם סימני טהרה וטומאה, גן עדן וגיהנום, כן בראת צדיקים ביצר טוב ורשעים ביצר רע, מי מעכב על ידך, אנוסים הם החוטאים. השיבו לו חבריו: הקב"ה ברא יצר הרע וברא לו תורה תבלין, שמבטלת הרהורי עבירה, הלכך אינם אנוסים הם, והם יכולים להציל את עצמם.
'ברכת אובד עלי תבא' – שהיה גוזל שדה מיתומים וסוברים שהשדה אבודה מהם, ומשביחה ומחזירה להם, 'ולב אלמנה ארנין' – אלמנה שלא רצו לישאנה היה אומר שהיא קרובתו ומשתדל להשיאה.
'לו שקול ישקל' – עפרא לפה איוב, שהיה מדבר לפני השכינה כאדם המתווכח עם חבירו, בא ונשקל מי חייב למי. 'לא יש בינינו מוכיח ישת ידו על שנינו' – עפרא לפה איוב, כלום יש עבד שמוכיח את רבו.
'ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה' – עפרא לפה איוב, הוא לא הסתכל על אחרות, אברהם אפילו על שלו לא הסתכל.
'כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה' – שכפר בתחיית המתים.
'אשר בשערה ישופני' – איוב בסערה חירף ובשערה השיבוהו, שאמר: רבש"ע, שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב. השיבוהו: ברא הקב"ה נימים ולכל נימא יש גומא שלא יהיו שתיים יונקות מגומא אחת שלא יהיו מחשיכות עיניו של אדם, ברא הרבה טיפין בעבים ולכל טיפה יש דפוס שלא יהיו יוצאות מדפוס אחד שלא יעשו הארץ כטיט, ברא הרבה קולות בעבים ולכל קול יש שביל בפני עצמו כדי שלא יהיו שתי קולות יוצאות משביל אחד שלא יחריבו את העולם, ולא נתחלף בין גומא לגומא ובין דפוס לדפוס ובין קול לקול, וכי בין איוב לאויב נתחלף?
דף ט"ז – ע"ב
'הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמר' – אמר הקב"ה היעלה אכזרית על בניה ובשעה שכורעת ללדת עולה לראש ההר כדי שיפול הולד וימות, והקב"ה מזמין נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה, ואלמלא מקדים או מאחר רגע מיד מת – בין רגע לרגע לא נתחלף בין איוב לאויב כן נתחלף.
'חולל אילות תשמר' – אילה רחמה צר, בשעה שכורעת ללדת הקב"ה מזמין לה נחש שמכישה בבית הרחם ומתרפה ויולדת, ואלמלא מקדים או מאחר רגע מיד מתה – בין רגע לרגע לא נתחלף בין איוב לאויב כן נתחלף.
'איוב לא בדעת ידבר ודבריו לא בהשכיל' – שאין אדם נתפס להתחייב על שמדבר קשה מחמת צער ויסורים.
'וישמעו שלשת רעי איוב… ויועדו יחדיו' – כולם נכנסו בשער כאחד, ובין כל אחד ג' מאות פרסאות, וידעו על ידי שהיה לכל אחד מהם כתר עם ג' פרצופים, ושם של כל אחד חקוק על פרצופו, וכשבאים יסורים על אחד מהם פרצופו משתנה, או שהיה לכל אחד אילנות שהיו נקראים על שמות חבריהם ואם נכמש אחד מהם ידעו.
אם אין לאדם חברים כחבריו של איוב נוח לו שימות.
'ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה ובנות ילדו להם' – לרבי יוחנן: כשנולדה בת רביה באה לעולם לפי שהיא ממהרת להיות לה זרע, ולפי"ז גם בנות איוב נכפלו ביופי. לריש לקיש: 'לרב' לשון מריבה באה לעולם.
'ויהי לו שבענה בנים ושלש בנות ויקרא שם האחת ימימה ושם השנית קציעה ושם השלישית קרן הפוך': ימימה – שברה כחמה של יום, קציעה – שריחה נודף כבושם הקציעה, קרן הפוך – לדבי רבי שילא: שדומה למין חיה שקרניה בצבע פוך שהוא כחול, לרב חסדא: מלשון כרכום הגדל בגינה שהוא מעולה משאר בשמים.
לרבי שמעון בן רבי היה חלישות דעת כשנולדה לו בת – אמר לו אביו: רביה באה לעולם. אמר לו בר קפרא: תנחומים של הבל ניחמך אביך, שאי אפשר לעולם בלי זכרים ונקבות, אשרי למי שבניו זכרים ואוי למי שבניו נקבות, אי אפשר לעולם בלי בוסמי ובורסי, אשרי מי שאומנותו בוסמי אוי למי שאומנתו בורסי.
'וה' ברך את אברהם בכל' – לרבי מאיר: בירכו במה שלא היה לו בת, לרבי יהודה: בירכו שהיה לו בת, לאחרים: הבת נקראת 'בכל', לרבי אליעזר המודעי: שנתן לו בליבו כח לחזות בכוכבים, וכל מלכי מזרח ומערב משכימים לפתחו ליטול עצה ממנו, לרבי שמעון בן יוחאי: אבן טובה הייתה תלויה בצווארו שכל חולה שרואה אותה מיד מתרפא, ובשעה שנפטר תלאה הקב"ה בגלגל חמה וכשהחמה זורחת מיקל החולי, או שבירכו שלא ימרוד עשיו בימיו, או שעשה ישמעאל תשובה בימיו.
'ויבא עשיו מן השדה והוא עיף' – אותו היום נפטר אברהם אבינו, ועשה יעקב אבינו תבשיל של עדשים לנחם את יצחק אביו – כאבל שאין לו פה שיושב ודומם, או לפי שהיא מגולגלת כאבילות שמגלגלת ומחזרת על באי עולם.
מנחמים לאבלים בעדשים, ולטעם שאין לו פה כאבלים מנחמים גם בביצים, ולטעם לפי שהוא מגולגלת כאבילות אין מנחמים בביצים שאינה מגולגלת.
חמש עבירות עבר עשיו ביום שנפטר אברהם אבינו: בא על נערה המאורסה, הרג נפש, כפר בעיקר, כפר בתחיית המתים, ביזה את העבודה שהייתה בבכורות.
כל מיתה הכתובה בתורה בגוויעה ואסיפה זו היא מיתת צדיקים, וכן בישמעאל שכתוב בו גוויעה ואסיפה הוא מפני שעשה תשובה בחיי אביו.
*************
דיני הרחקות . הבא לסמוך סמוך למיצר חבירו .
דף י"ז – ע"א
שלשה הטעימם הקב"ה בעולם הזה מעין העולם הבא (שלא חסרה להם שום טובה) – אברהם יצחק ויעקב, שנאמר בהם 'בכל' 'מכל' 'כל'.
שלשה לא שלט בהם יצר הרע (שראה הקב"ה שהיו דוחקים עצמם כל כך להתרחק מן העבירה, סייעם הקב"ה מכאן ואילך שלא שלט בהן יצר הרע) – אברהם יצחק ויעקב, שנאמר בהם 'בכל' 'מכל' 'כל'. וי"א אף דוד – שאמר על עצמו 'ולבי חלל בקרבי' – יצרי הרע מת בקרבי, ולחולקים פירושו שהיה מתרעם מרוב צרות.
ששה לא שלט בהם מלאך המוות, אלא מתו בנשיקה על פי השכינה – אברהם יצחק ויעקב, שנאמר בהם 'בכל' 'מכל' 'כל', משה ואהרן שנאמר בהם 'על פי ה", ולומדים מגזירה שווה שם שם במרים ממשה ואהרן.
שבעה לא שלטה בהם רימה ותולעה – אברהם יצחק יעקב, שנאמר בהם 'בכל' 'מכל' 'כל', משה ואהרן ומרים – מפני שמתו על פי השכינה ולא ראוי לשלוט בהם רימה, ובנימין – שנאמר עליו 'ידיד ה' ישכון לבטח עליו', וי"א אף דוד – שאמר: 'אף בשרי ישכון לבטח'.
ארבעה מתו בעטיו של נחש – בנימין, עמרם, ישי, וכלאב בן דוד.
הדרן עלך פרק השותפין
פרק שני – לא יחפור
משנה . לא יחפור אדם בור שיח מערה אמת המים ונברכת הכובסים סמוך לכותל הבור של חבירו, אלא ירחיק מכותל הבור שלשה טפחים וסד בסיד.
מרחיקים פסולת הזיתים זבל סיד מלח סלעים מכותל חבירו שלשה טפחים וסד בסיד, מפני שמוציאים הבל שקשה לכותל.
מרחיקים זרעים מהכותל – שלשה טפחים שקשים לכותל, והמחרישה – שמרפה הכותל, ומי רגליים – שממסמסים הלבנים.
מרחיקים הריחים שלשה טפחים מכותל חבירו – שמנידים הקרקע בגילגול חבטתם – ג' טפחים מריחים התחתון שהם ד' מריחים העליון.
מרחיקים תנור מכותל חבירו – שהבל התנור קשה לכותל – ד' מחלק העליון שהם ג' מחלק תחתון.
דף י"ז – ע"ב
כותל בור שלשה טפחים, ולכן המוכר בור וכותל מכר עם הבור ג' טפחים.
הבא לסמוך בור סמוך למיצר חבירו – ללישנא קמא: בשדה העשויה לבורות, כגון בית השלחין שצריכים להשקותה תמיד – אסור לסמוך אע"פ שעדיין אין שם בור, ובשדה שאינה עשויה לבורות – לאביי סומך, לרבא אינו סומך, שיכול השני לטעון כמו שהחלטת לעשות בור כך גם לי יש הזכות להחליט. ללישנא בתרא: בשדה שאינה עשויה לבורות – לכו"ע מותר לסמוך, ובעשויה לבורות – לאביי סומך גם לחכמים שסוברים שמרחיקים האילן מהבור כ"ה אמה, משום שדווקא שם שבשעה שנוטע יש כבר בור משא"כ כאן אין עדיין בור, לרבא אינו סומך גם לרבי יוסי שסובר שלא צריך להרחיק אילן מבור, והיינו משום שבשעה שנוטע עדיין אין כאן שרשי האילן שהולכים ומזיק בבור, אבל כאן כל מכה של החפירה הבור כבר מחלישה קרקע חבירו.
שכנים שרוצים שניהם לחפור בור בחצר ביחד – צריך כל אחד להרחיק שלשה טפחים מכותל בור חבירו.
קרקע רך שמתכחש מאליו, אם בא לסמוך בו בור לחצר חבירו – גם לאביי צריך להרחיק אע"פ שאין עדיין לחבירו בור.
***************
חנות ורפת תחת האוצר . סוגית חרדל ומחלוקות רבי יוסי ות"ק .
דף י"ח – ע"א
כל מה ששנינו במשנה שמרחיקים מהכותל שמזיקים אותו – לאביי היינו דווקא אם יש שם כותל, אבל אם אין שם כותל מותר לסמוך בצד מיצר שלו, לרבא אסור לסמוך כיון שיש לו זכות לבנות שם כותל.
לא יפתח חנות של נחתומים ושל צבעים תחת אוצר תבואה ושמן ויין – שהעשן קשה להם, ורפת בקר – שהריח קשה להם, אבל כל זמן שאין שם אוצר גם לרבא מותר לפתוח, שאין לאסור דירת אדם עליו אלא אם יזיק לשכן מייד.
לא יטע אדם אילן סמוך לשדה חבירו – לאביי: אלא אם כן הרחיק ממנו ארבעה אמות, כדי שלא יכנס המחרישה בקרקע חבירו. לרבא: דווקא אם יש סלע חזק בארץ שלא יתפשט שורשיו ויזיק בשדה ויעכב המחרישה וחפירת בור, אבל אין שם סלע צריך להרחיק יותר (עד כ"ה אמות), ואם עבר ונטע – הניזק מעמיק עד שלשה טפחים וקוצץ שורשיו.
לחכמים צריך להרחיק אילן מבור כ"ה אמה – לאביי: דווקא אם יש שם בור, אבל אין שם בור מותר לסמוך. לרבא: בכל אופן אסור לסמוך. ואם נטע ברשות, כגון שנטע בשדהו ומכר חצי השדה וחפר הלוקח בור – אינו צריך לקוץ.
דף י"ח – ע"ב
מרחיקים לחכמים מים ששורים בהם פשתן מירק של חבירו, וכרתי מבצלים, וחרדל מדבורים – שקשים זה לזה. לאביי: כל זמן שאין עדיין לחבירו שם ירק בצלים ודבורים מותר לסמוך, לרבא: אסור לסמוך למיצר חבירו גם אם עדיין אין לו שם דברים הנ"ל.
רבי יוסי חולק על חכמים ומתיר בחרדל – מפני שיכול לומר לו: עד שאתה אומר הרחק חרדל מדבורים שלי, הרחק אתה דבוריך מחרדלי שבאות ואוכלות ממנו, וסובר שניהם מזיקים זה את זה.
ביאור דעת רבי יוסי:
לאביי שמותר לסמוך קודם: מדובר שבעל הדבורים סמך קודם שהיה שם חרדל. (וסובר שמותר לבעל החרדל לסמוך אח"כ חרדל לדבורים אף שהיה מותר לבעל דבורים לסמוך, מ"מ כיון שבעל הדבורים עשה קצת שלא כהוגן במה שסמך דבורים שהרי הם מזיקים את החרדל שעתידים לבוא, לכן מותר גם לבעל החרדל לסמוך חרדל לדבורים אף שגם הוא מזיק לדבורים).
לרבא שאסור לסמוך קודם: מדובר שבתחילה היו שתי השדות שדה אחד, וזרע חרדל, ואח"כ מכר השדה שסמוכה לו, והלוקח העמיד הדבורים סמוך לחרדל של המוכר, ולחכמים המוכר צריך להרחיק החרדל גם שסמך בהיתר (שעדיין לא מכר השדה) מפני שעל המזיק להרחיק את עצמו, וסוברים שרק החרדל מזיק לדבורים ולא הדבורים לחרדל, ורבי יוסי חולק על חכמים בשתיים: א. שגם דבורים מזיק לחרדל, וכיון שהלוקח עשה שלא כהוגן במה שסמך הדבורים לחרדל המוכר שוב אין בעל החרדל צריך להרחיק החרדל מהדבורים, ב. שסובר שעל הניזק להרחיק את עצמו.
******************
דיני הרחקות . רקיק בחלון .
דף י"ט – ע"א
מרחיקים נברכת כובסים מכותל חבירו שלשה טפחים, והיינו דווקא מבור ששורים בו את הבגדים בצואת כלבים עד שמחמיצים ומסריחים לפני שמשפשפים אותם, אבל מהבריכה שמשפשפים בה מרחיקים ארבעה אמות, שהמים נתזים למרחוק.
איבעיא, מה שתנו במשנה שמרחיקים מהבורות שלשה טפחים וסד בסיד האם הכוונה שגם מרחיק שלשה טפחים וגם סד בסיד, או שהכוונה שדי בעושה אחד מהם – או מרחיק שלשה טפחים או סד בסיד.
אין טומנים את החמין לפני השבת בדבר המוסיף הבל – כגון פסולת זיתים, זבל, מלח, סיד, חול לח ויבש, גיזי צמר, ציפי צמר לאחר שסרקו, לשונות של ארגמן, מוכין, וסלעים גם מוסיף הבל.
מרחיק מכותל חבירו – פסולת זיתים, זבל, מלח, סיד, סלעים, מפני שמוציאים הבל. לאביי – גם חול, כמו שמצינו שאין טומנים בו מפני שמוסיף הבל, לרבא – בחול אינו צריך להרחיק, שאינו מוסיף הבל אלא כשנותנים בו דבר חם.
דף י"ט – ע"ב
מרחיקים זרעים מכותל חבירו – גם באופן שאין משקים אותם [כגון בארץ ישראל] ואין בו היזק מים, וגם באופן שאין חורשים ואין היזק המחרישה, ואף שאין שורשי הזרעים מתפשטים לצדדים מכל מקום אסור משום שמתמוטט הקרקע שתחת יסוד הכותל.
מרחיקים מחרישה מכותל חבירו- גם באופן שאינו זורע שם כגון שחורש לאילנות, שהמחרישה מרפה יסוד הכותל ונופל.
להשתין מים בצד כותל חבירו – לרבה בר בר חנה מותר, ושפיכת עביט מלא אסור, והש"ס דחה דבריו מברייתא שנאמר שהמשתין צריך להרחיק שלשה טפחים מכותל לבינים וטפח מכותל אבנים, ובכותל בנוי בסלע מותר.
חלון שבין בית לבית שהוא טפח על טפח והמת באחד מהבתים, אין רקיק שמונח שם ממעט השיעור מלהוציא טומאה מבית לבית, גם בנילושה במי פירות שאינו מוכשר לקבל טומאה, כיון שראוי לאכילה אינו מבטל שם, ואפילו ברקיק דק שנרטב ונמאס.
קופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונח בחלון בין שני בתים, ובאחד הבתים יש מת – אם הכלים שהאוכל מונח בהם עשוי ממתכת ומקבל טומאה הכלים אינם חוצצים, ואם האוכל יכול לעמוד בפני עצמם בלי הקופה והחבית, ואין התבן והגרוגרות ראוי לאכילת אדם או בהמה, ואין התבן ראוי לעשות מהם טיט – חוצצים בפני הטומאה. ואם לא – אינם חוצצים, שלא ביטלם שם משום שראוי לקחת משם לאחר זמן. ובכלי חרס שאינו מקבל טומאה ופי הכלי לצד הבית שאין המת שם – חוצצים.
***************