לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת בבא בתרא דף ל״א – ל״ג
זה וזה אומרים של אבותי . כיתי עדים המכחישות זו את זו .
דף ל"א – ע"א
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ויש לאחד עדים שהיה של האבות והשני מביא רק עדי חזקה, ס"ד לרבה שהמחזיק נאמן במיגו שהיה יכול לטעון שלקחה ממנו, הקשה עליו אביי שהוא מיגו נגד עדים שהרי עדים מכחישים אותו במה שאמר שהיה של אבותיו וחזקה שאין עמה טענה היא שהרי טענתו שקר, והלכה כאביי. חזר וטוען שלקחה ממנו ומתרץ דבריו הראשונים שהיה מובטח שהקרקע שהוא שלו כאילו ירשה מאבותיו, לעולא: יכול לחזור ולטעון לתרץ דבריו הראשונים אע"פ שמכחיש קצת דבריו הראשונים, לנהרדעי: אינו חוזר וטוען, והלכה כשיטת עולא וטוען וחוזר וטוען. מודה עולא שאם אמר מתחילה של אבותי ולא של אבותיך שאינו חוזר וטוען, וכן אם לא חזר וטען אלא לאחר שיצא מבית דין שאינו חוזר וטוען משום שאוהב וקרוב לימדוהו לתרץ דבריו, ומודה נהרדעי שאם חזר וטען של אבותי שלקחו מאבותיך שנאמן, וכן אם טען מתחילה חוץ לבית דין וחזר וטען בבית דין.
דף ל"א – ע"ב
כיתי עדים שמכחישות זו את זו [כגון שנים אומרים שלוה ושנים אומרים שהלוה היה עמהם באותו היום, ולא האמינה התורה כת שניה אלא שמזימים ראשונים ואומרים עמנו הייתם] לרב הונא: כל כת יכולה להעיד בשאר עדיות שבעולם ומעמידים כל אחת בחזקת כשרות ואין פוסלים אותם מספק, לרב חסדא: לא יעידו בשום עדות שבעולם שאין מוציאים ממון מספק מיד מוחזק.
הביא עדים שהוא קרקע אבותיו וגם שאכל שני חזקה, והשני אומר של אבותי ואכל שני חזקה והביא עדים שאכל שני חזקה באותם שנים שהעידו ראשונים לטובת ראשון ולא הביא עדים של אבותיו, לרב חסדא: שעדים המכחישים זו את זו אינם נאמנים לשום עדות שבעולם אינם נאמנים גם בעדות במה שאומרים של אבותי, לרב הונא: שעדים המכחישים זו את זו יכולים להעיד בעדות אחרת. לרב נחמן, עדי חזקה נתבטלה שהרי מכחישים זה את זה, ומחזיקים הקרקע ביד זה שיש לו עדות על חזקת אבות כיון שלא נתבטל עדותו. לרבא, כיון שנתבטל עדותם בעדות חזקה של אותו קרקע לא מקבלים העדות גם בחזקת אבות שעדות אחת היא, והלכה כרב נחמן.
רב נחמן נתן קרקע שהיו עליה עדים תרי ותרי בחזקת ג' שנים למי שהעיד גם על חזקת אבות, ואחר כך הביא השני גם כן עדות של חזקת אבות, ופסק שאין לזה חזקה יותר מזה וכל דאלים גבר, ולא חוששים שמא ילגלגו הבריות על בית דין שסותרים דבריהם.
שנים אומרים מת ובאים להתיר אשת איש ואמרו שבעלה מת או גירשה, ושנים אומרים לא מת או גירשה, לא תינשא, שאשה בחזקת אשת איש היא, ואם נישאת לאחד מעדיה שאומרים מת בעלה או גירשה וגם היא אומרת ברי שהוא כך לא תצא, לרבי מנחם בר יוסי: אם נישאת לאחר שבאו עדים ואמרו לא מת או לא גירשה תצא אבל אם באו רק העדים שהיא מותרת והתירו בית דין ונישאת ואחר כך באו עדים שלא מת או לא גירשה לא תצא משום זלזול בית דין, רב נחמן: לא חזר מהפסק וסובר שלא חוששים לזלזול הבית דין משום שהרבה תנאים סוברים שלא חוששים לזלזול הבית דין.
************
דין קול פסול לכהונה . שטר אמנה .
דף ל"ב – ע"א
מי שמוחזק שאביו כהן ובא עד אחד ופסל בנו לכהונה – אינו נאמן כלל, שאין ערעור פחות משנים. יצא עליו קול שהוא פסול לכהונה – מוציאים אותו מחזקתו עד שיבדקו הדבר, שמעלה עשו בכהונה לחשוש לקול. אם בא אחר כך עד והעיד שהוא כשר לכהונה – נאמן לבטל הקול ולהחזיר לחזקה.
אם באו עדים ואמרו שהוא בן גרושה וחלוצה ופסלו לכהונה, ואח"כ בא עוד עד אחד והכשיר – לרבי יהודה ורבי אלעזר: אין מחזירים אותו לחזקה, לרשב"ג משום רבי שמעון בן הסגן: מחזירים אותו לחזקת כהונה על פי עדותו של העד אחד שהעיד לפני שפסלו ב' העדים ועל פי העד השני שהעיד לאחר שפסלוהו, ששני עדים הפוסלים אותו הם נגד שני עדים שמכשירים אותו, ומעמידים הכהן בחזקת כהונה שהיה לו קודם.
ביאור מחלוקת התנאים: י"א שחולקים אם חוששים לזלזול הבית דין אם יחזרו בית דין מהפסק לאחר שכבר פסלו כשבאו ב' עדים, שלרבי יהודה ורבי אלעזר חוששים, ולכן אין מצרפים ב' עדיות של העדי אחד להחזיר לחזקה, ולרשב"ג בשם ר"ש בן הסגן אין חוששים לכך ומצרפים עדותם. לרב אשי ורב נחמן גם לרבי יהודה ורבי אלעזר לא חוששים לכך, ומחלוקות תנאים היא אם מצרפים ב' עדיות של שני עדי אחד שלא הגידו ביחד.
דף ל"ב – ע"ב
המחזיק בשדה בלי ג' שני חזקה והראה והודה שהוא שטר אמנה אך טוען שהיה לו שטר כשר ואיבדו, לרבה: נאמן שיש לו מיגו שלא היה הודה והיה מקיים השטר, לרב יוסף: שאני מיגו זו מכל מה לי לשקר שמאמינים לו מה שאומר עכשיו במיגו שהיה יכול לטעון טענה אחרת אבל כאן מאמינים לו מה שהודה עכשיו שהשטר פסול ושוב אין לו שום כח וחזקה על שטר זו, וכן נחלקו במלוה שהוציא שטר על הלוה והודה המלוה שהוא שטר אמנה, וכיון שמחלוקות הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, והלכה כרבה בקרקע שבעל השטר נשאר בחזקת מוחזק בה, והלכה כרב יוסף בכסף שאין המלוה יכול להוציא מהלוה כיון שהוא מוחזק.
ערב שפרע חוב הלוה והחזיר המלווה שטר והלווה פרע לו והערב השאיר השטר בידו ותבע מלוה משום חוב אחר שחייב לו במיגו שלא היה מודה שפרע לו החוב של הערבות, תלוי במחלוקות רבה ורב יוסף, ואם אמר הערב שהחזרתי לך אותם מעות שפרעת לי מפני שלא היו יוצאים בהוצאה ונמצא שאתה עדיין חייב לי על חוב של אותו השטר גם לרב יוסף נאמן הערב.
*************
רבה בר שרשום . רב אידי בר אבין . ירד ללקוט פירות דקל של חבירו .
דף ל"ג – ע"א
רבה בר שרשום היה לו קרקע ממושכנת מבעל חובו, והחזיק בה באכילת פירות ג' שנים, ומת הלוה והניח יתומים קטנים, והיה לרבה בר שרשום שטר חוב שחייב אביהם לו עוד חוב, והטמין השטר של החוב הראשון שהוזכר בו שהקרקע ממושכנת בידו, כדי להמשיך לאכול הפירות על חוב השני, במיגו שהיה טוען שקנה השדה מאביהם, שהרי החזיק בה ג' שנים. ועשה כן משום שאם היה מראה השטר שהשדה ממושכנת בידו היה צריך להחזיר הקרקע, ולא היה יכול לגבות מהם החוב השני אלא כשיגדלו, ואז היה צריך להישבע שעדיין לא נפרע חובו, ורצה להרוויח השבועה. ואמר לו אביי שאין לו מיגו, שאינו יכול לטעון לקוח שהרי יצא קול לפני שהחזיק שהקרקע ממושכנת בידו, והוא כמחאה, ומוטל עליו לשמור שטרו.
קרובו של רב אידי בר אבין מת והניח דקל, רב אידי בר אבין אמר שהוא קרוב הראוי ליורשו, ואדם אחר אמר שהוא קרוב יותר, והחזיק בו ואכל פירות, ואח"כ הודה שרב אידי קרוב יותר ממנו, ופסק רב חסדא שהדקל שייך לרב אידי בר אבין, אבל הפירות שאכל אינו חייב להחזיר לרב אידי, שלא נתכוון להודות אלא ליתן לו בתורת מתנה מכאן ולהבא, אך לאביי ורבא צריך להחזיר לו גם הפירות שאכל, כיון שהודה שלא החזיק כדין.
דף ל"ג – ע"ב
זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואחד הביא עדי אבות והשני הביא רק שני חזקה לרב חסדא: יש לו מיגו שהיה יכול לומר שקנה ממנו והחזיק בו ג' שנים, לאביי ורבא: הטענה שיש לו חזקת אבות הוא נגד עדים.
טען שאכל ג' שני חזקה ויש לו עדים שאכל רק ב' שנים לרב נחמן כיון שמחזיר הקרקע צריך לשלם גם הפירות ואם אין עדים שאכל הפירות נאמן במיגו שלא אכל.
לקח כלים כדי ללקוט פירות דקל פלוני שמכר לו לפירות אין בית דין מוחין בו אע"פ שאין לו שטר ועדים שאין אדם חצוף לאכול פירות אילן שאינו שלו, וגם אם יבוא הבעלים אח"כ ויאמר מעולם לא מכרתי לך אין עליו רק שבועת היסת, ודווקא לעניין פירות שאכל כבר אבל אינו יכול לאכול הפירות לאחר שמיחה בו בעלים.
ירד לשדה חבירו ולאחר שאכל פירות ב' שנים בא הבעלים ואמר המוחזק לפירות הורדתיו, נאמן על הפירות שאכל מכח חזקה, שלא חצוף אדם לרדת לנכסי חבירו לאכול פירות ואין לו עליו אלא שבועת היסת.
האוכל פירות חבירו ואין לו ג' שנים אינו נאמן שקנה ממנו השדה מכח חזקה שלא חצוף אדם לרדת לשדה חבירו, משום שמרא קמא טוען אחוי שטרך, אבל על הפירות נאמן שאין הדרך לכתוב שטר.
***************