לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מחאה שלא בפניו . בורח .

דף ל"ח – ע"א

קנה דקל, לשיטת נהרדעי: קנה כל הקרקע תחתיו עד התהום ואם ייבש הדקל יטע אחר במקומו, לרבא: לא קנה רק הדקל עד שייבש.

קנה דקל והחזיק בה ג' שנים וטען שמכר לו גם הקרקע תחתיו והיה לו שטר ואיבדו נאמן שהיה למוכר למחות, ומהניא מחאה כזאת אע"פ שמודה שאכל הפירות כדין, שמצינו שתיקנו חכמים שמלוה אוכל פירות משדה הממושכן לו ולא חששו שיטעון טענת לקוח אחר ג' שנים, מפני שלוה יכול למחות.

משנה . מחאה שלא בפניו, לת"ק במשנה: הוא מחאה שלחברך יש חבר ושמע המחזיק במחאת המרא קמא ויודע ליזהר בשטרו [ועיין בסמוך דף ע"ב בדעת רבי יהודה].

כשיש שעת חירום בין המדינות או שאין שיירות מציוות אם המרא קמא ומחזיק אינם באותו ארץ כגון א' בגליל והשני ביהודה, לת"ק: אינה חזקה, כיון שאין המחזיק שומע מחאת המרא קמא ואינו יודע שצריך ליזהר בשטר, וכיון שאין המרא קמא יכול למחות אין המחזיק יכול להחזיק, לרבי יהודה: הוא חזקה, כיון שמרא קמא שומע קול חזקת המחזיק מוטל עליו לבוא וימחה בפניו, ולכן אמרו חזקת קרקעות ג' שנים שלעולם אין אדם שותק על המחזיק בקרקע אפילו שעה אחת מכל מקום אם יהיה באספמיא הקול יוצא בשנה ראשונה ועדים ילכו יודיעו לו בשנה שניה והוא ילך שנה ויבוא וימחה.

דף ל"ח – ע"ב

בורח, ללשון א' לרב: אין מחזיקים בנכסים גם בבורח מחמת ממון, שסובר שזה טעם של רבי יהודה במשנה שמחאה שלא בפניו אינה מחאה [ועיין דף ל"ט.] ופסק כרבי יהודה, וכיון שלא היה יכול למחות אין חזקתו חזקה, ללשון ב' לרב מחזיקים בנכסי בורח, שסובר כחכמים במשנה שמחאה שלא בפניו הוא מחאה שחברך חבר אית ליה וכשם שנודע לבעל הקרקע שהוא מחזיק בקרקע כך היה לו למחות והמחזיק היה יודע ממחאה, ובורח מחמת שהרג את הנפש כיון שירא למחות פן ידעו מקומו אין מחזיקים בנכסיו.

מיחה בפני ב' חגרים או ב' שמתרחקים מהמדינה שהמחזיק נמצא שם, לרב: הוא מחאה אע"ג שהם לא יאמרו לו מ"מ חברך חבר אית ליה, לשמואל: אינה חזקה [כיון שמיחה דווקא בפני אלו הרי זה הוכחה שלא רצה שיגלו המחאה, ראשונים].

*************

דיני פרטי מחאה

דף ל"ט – ע"א

מיחה לפני שניים ואמר להם אל תאמרו למחזיק שמחיתי, לרב זביד: אינו מחאה שהעדים לא יאמרו לו, לרב פפא: הוא מחאה שנתכווין לומר אל תאמרו לו אתם, אבל תאמרו לאחרים ועל ידי זה יבוא המחאה אליו שהרי חברך חברא אית ליה.

עדים שאמרו למרא קמא שלא יאמרו למחזיק שמיחה, לרב זביד: אינו מחאה, כיון שלא מיחה בפני שנים אחרים, לרב פפא: הוא מחאה שהתכוונו לומר שלא יאמרו לו אבל יאמרו לאחרים.

מיחה לפני עדים ואמר שלא יצא המחאה מפיכם אינו מחאה, מיחה בפני שנים ואמרו העדים שלא יצא המחאה מפיהם, לרב זביד ורב פפא: אינו מחאה שמשמע שלא יאמרו לא לו ולא לאחרים, לרב הונא בריה דרב יהושע הוא מחאה שכל דבר שאינו מוטל עליו לברר ואינו מפסיד אם אומרו אינו נותן אל לבו מה שקיבל עליו להסתירו.

לרבי יהודה הסובר שהטעם שתיקנו ג' שנים לחזקה משום שאם יהיה המרא קמא במקום מרחקים יהיה לו זמן לבוא וימחה לפני המחזיק, אין ראיה שסובר מחאה שלא בפניו אינו מחאהאלא עצה טובה הוא שילך ויערער בעצמו לפניו כדי להוציא הקרקע והפירות מיד המחזיקשהרי לאחר שאכל קשה להוציאו ממנו.

דף ל"ט – ע"ב

לעילוי נשמת זקני הרב אשר זעליג ז"ל בן ר' ישראל פארסט נלב"ע כ"ז תמוז

ת . נ . צ . ב . ה .  

המדבר על חבירו בפני ג' – אם יחזרו ויאמרו לזה כך אמר פלוני עליך, לרבה בר הונא אין בזה משום לשון הרע, שכל דבר הנאמר בפני ג' עומד להתגלות, ובין כך היה שומע מזה.

נחלקו בדעת רבי יוחנן אם צריך למחות בפני ג' או די במחאה בפני שנים, והטעם:

א. לכו"ע מחאה צריך להתפרסם כדי שיזהר המחזיק בשטר, ונחלקו אם מתפרסם רק כשנעשה בפני ג', וכרבה בר רב הונא, או גם בפני ב' הוא מתפרסם.

ב. לכו"ע מתפרסם רק בפני ג', והסובר בפני שניים סובר שצריך למחות בפניו וממילא אין צריך לפרסם מחאתו על ידי אחרים, ואינו צריך רק ב' עדים שמיחה, והסובר בפני ג' סובר שמחאה שלא בפניו הוא מחאה וצריך לפרסם בשלשה.

ג. לכו"ע מחאה שלא בפניו הוא מחאה, והסובר בפני שניים סובר שאינו צריך למחות באופן שיתפרסם בוודאי, אלא כל שמיחה באופן שאפשר שתתגלה המחאה – הרי היא מחאה.

מיחה פעם אחת תוך ג' שוב אינו צריך למחות עד ג' שנים, וצריך למחות סוף כל ג', שלאחר ג' שנים אין המחזיק נזהר בשטר.

מיחה בסוף ג' וחזר ומיחה בסוף ג' שנים אחר כך – אם שתי המחאות היא אותה טענה, וכגון שמחה שהמחזיק אוכל השדה בגזלנות – הוא מחאה, אבל אם במחאה שניה שינה הטענה וכגון שטען שמשכון היא ביד המחזיק, הרי הודה שהמחאה ראשונה אינה מחאה.

 **************

 

קיום שטרות . שטר מודעה . מתנה טמירתא

דף מ' – ע"א

מיחה בפני שניים או שמסר מודעה בפני שניים שאנסוהו למכור – יכולים העדים לכתוב שטר מחאה ומודעה אף על פי שלא אמר להם 'כתובו', שזכין לאדם שלא בפניו.

הודה בפני שניים שחייב לחבירו – אין העדים יכולים לכתוב שטר אם לא אמר להם 'כתובו', שמא אינו רוצה שיהיה שטר עליו שאז לא יהא נאמן לטעון 'פרעתי'.

קיום שטרות בפני שלשה, גם למ"ד שניים שדנו דיניהם דין, שאם יתקיים השטר בפני שניים ויחתמו הרי זה נראה כאילו שני עדים התחתונים מעידים בשם עדים העליונים ודומה לעד מפי עד.

מה שעושים קנין סודר לפני ב' עדים היינו כדי שיוכל הקנין להתברר, ולא משום שאין הקנין מועיל אלא כשנעשה בפני עדים או בית דין. ויכולים העדים לכתוב שטר אפילו אם לא אמר להם 'כתובו', שכיון שממהר להקנותו בקניין סודר בלי משיכה והגבהה בוודאי מתכווין הוא להקנות בעין יפה ורוצה שיכתבו שטר.

שטר מודעה – לרבה ורב יוסף: אין כותבים אלא אם הוא נאנס ממי שהוא סרבן לבוא לבית דין, אבל אם בעל דינו אינו סרבן כיון שלא הזמינו לדין מוכח שאינו אנוס בדבר. לאביי ורבא: כותבים גם אם אינו סרבן, שיש לומר שמה שלא הזמינו לדין הוא משום שאין בית דין מזומן מיד.

דף מ' – ע"ב

כותבים שטר מודעה שהגט או המתנה נכתב מחמת אונס אפילו אם אין העדים מכירים האונס – שאילו נותנה מדעת למה מסר מודעה.

מכר בדמים אין כותבים מודעה אפילו מכירים באונסו שאנסוהו למכור אחת מהשדות – שאגב שקיבלזוז גמר ומקנה,ואם אנסוהו למכור שדה 'זו'יביא עדים שהיה אונס ויתבטל המכר. מכר בלי קבלת דמים, כגון פרדס הממושכן ביד מלוה והפחיד הלוה שיכתוב לו שטר מכר על השדה בלי דמים – כיון שאם לא יכתוב לו יטמין שטר המשכון ויטען שהשדה שלו שקנה ממנו ויהא נאמן כיון שהחזיק בה ג' שנים – יכתבו שטר מודעה, וצריכים לכתוב בו 'אנו יודעים באונסו של פלוני'.

מתנה טמירתא אינה מתנה, ללישנא קמא דרב יוסף הוא שאמר לעדים שיטמינו עצמם בשעת כתיבת השטר, ללישנא בתרא הוא שאמר להם סתם לכתוב שטר ולא אמר להם שיצאו ויכתבו השטר בגלוי בשווקים וברחובות. הלכה – לרבינא כלישנא קמא ואם אמר להם סתם אינה טמירתא, לרב אשי סתם הוא ספק מתנה טמירתא ולכן אינו גובה אותה אך אם גבה אינו צריך להחזיר, וכן הלכה, ולכן צריכים העדים לכתוב בתוך השטר שאמר לנו לכתוב השטר בגלוי בשווקים וברחובות.

מתנה טמירתא אף שאינה מתנה, לרבא: מכל מקום הוא מודעה על שטר מתנה שכתב אחר כך על שדה זו לאדם אחר, לרב פפא: הוה מודעה רק כשידוע שיש אונס במתנה שניה, אבל בלאו הכי תולים לומר לראשון לא רצה ליתן ולשני רצה ליתן.

***************