לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שני כ״ב אדר ב׳ תשפ"ד

מסכת בבא מציעא דף ל״ג

קדימה באבידה. תשלומי כפל לשומר.

דף ל"ג – ע"א

כתוב 'כי תפגע שור אויביך', והיינו ראיה שיש בה פגיעה וכמו שכתוב 'כי תראה', שאינו חייב ללכת לקיים מצות טעינה אלא עד שיעור ריס והוא אחד משבע ומחצה במיל [דיש שבעה וחצי ריס בכל מיל].

בכלל חיוב טעינה הוא שהטוען ילווה את החמור עד פרסה שמא חזור ותיפול, ובעל החמור צריך לשלם לו על זה.

צריך לחזר אחר אבידתו קודם שמחזיר אחר אבדת אביו או רבו, שנאמר 'אפס כי לא יהיה בך אביון' שיש ליזהר מן העניות, מיהו יש להחזיר לפנים משורת הדין אם לא בהפסד מוכיח, ואם מדקדק תמיד בשלו קודם פורק מעליו עול גמילות חסדים וסוף שיצטרך לבריות.

אבידת רבו קודמת לאבידת אביו שאביו הביאו לעולם הזה ורבו מביאו לחיי עולם הבא, וכן מצות פריקה ופדיון שבוים, ואם היה אביו חכם אביו קודם.

רבו, לרבי מאיר היינו שלימדו גמרא והוא סברות טעמי משנה ולהבין שלא יהיו סותרות זו את זו, ולא שלמדו תנ"ך, לרבי יהודה שרוב חכמתו הימנו אפילו משנה או גמרא, לרבי יוסי אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת שלא הבין לפני כן, הלכה – לרבי יוחנן הלכה כרבי יהודה, לרב ששת הלכה כרבי יוסי.

תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעים זה על זה לפי שיושבים יחד בבית המדרש ולומדים זה מזה, אבל להחזיר אבדה לרבו במקום אבדת אביו היינו דווקא אם הוא רבו מובהק.

רב חסדא שאל את רב הונא תלמיד שרבו צריך לו שיש בידו שמועות ששמע מפי אחרים האם הוא קודם לאביו, ורב הונא אמר לו שאינו צריך לו והקפידו זה על זה ארבעים שנה, רב חסדא התענה ארבעים ימי תענית מפני שהחליש דעתו דרב הונא, ורב הונא התענה ארבעים ימי תענית משום שחשד ברב חסדא.

העוסקים במקרא לבד מדה טובה היא אבל אינו מקבל שכר כל כך כמו העוסקים במשניות וגמרא שהם צריכים ליגע בהם מפני שבימיהם לא היה כתוב ותלוי בגירסא ומשתכח.

דף ל"ג – ע"ב

להצלחת רחל בת רבקה לברכה וסייעתא דשמיא בכל העינינים

בתחילה אמרו שאין מידה טובה מתלמוד שהוא לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה ולתרץ הסתירות ביניהם, והניחו מלחזור על גרסת משנתם ועסקו בגמרא לחשוב בסברא לכן דרשו להם שלעולם הוי רץ למשנה יותר מגמרא שלא ישתכחו המשניות ויחליפו שמות החכמים ודיניהם.

'הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם' – 'הגד לעמי פשעם' אלו תלמידי חכמים שהקב"ה קורא לשוגג פשע שהיה להם לתת לב בטעמי משנתם ולא יורו מתוך המשנה שאינה עיקר ששגגת תלמוד עולה זדון, 'ולבית יעקב' היינו שאר העם אפילו פשע שלהם קרוי חטאת.

'שמעו דבר ה' החרדים אל דברו אמרו אחיכם שנאיכם מנדיכם וכו' ונראה בשמחתכם והם יבושו' – 'החרדים אל דברו' אלו תלמידי חכמים ששימשו חכמים הרבה ללמוד טעמי המשנה, 'אחיכם' אלו בעלי מקרא, 'שונאיכם' אלו בעלי משנה ששונאים בעלי גמרא, 'מנדיכם' אלו עמי הארץ שתלמידי חכמים שנואים ומתועב להם כנדה, ועם כל זה כל ישראל ישמחו והעכו"ם יבושו.

הדרן עלך פרק אלו מציאות

פרק שלישי – המפקיד

משנה . המפקיד אצל חבירו בהמה או כלים וטען שנגנב או שנאבד ממנו חייב שבועת השומרים, נשבע ונמצא הגנב משלם הגנב כפל, ובטביחה ומכירה ארבעה וחמשה לבעלים, אם לא רצה השומר להישבע ושילם ונמצא הגנב משלם לשומר, שהבעלים הקנה תשלומי הגנב לשומר משום ששילם לו הקרן.

דף ל"ג. רץ למשנה גמרא. אין לך גדולה מזו. גונב לבעל הפיקדון.

***************

 

שאמרו הריני משלם. מקנה אדם דבר שלא בא לעולם.

דף ל"ד – ע"א

לחכמים אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, לרבי מאיר מקנה אדם דבר שלא בא לעולם, רב הונא פסק כרבי מאיר ולכן סובר שאם מכר פירות דקל קודם שבאו לעולם קנה, כיון שהפירות עומדות לבוא לעולם.

מפקיד שמוכר לנפקד תשלומי כפל קודם שנתחייב בה הגנב אין המכירה חלה, אפילו לרבי מאיר שסובר מקנה אדם דבר שבא לעולם היינו רק בדבר העומד לבוא אבל לא בתשלומי כפל שמי אומר שיגנב, ואפילו אם יגנב שמא לא ימצא הגנב, ואפילו אם ימצא הגנב מי אומר שישלם שמא יודה ויפטר.

שומר שאמר למפקיד שישלם ולא ישבע שהמפקיד מקנה לו כפל ואין בו חיסרון שלא בא לעולם, ללישנא קמא דרבא משום דקים לרבנן שרוצה להקנות לו כל הפרה מייד בשעת משיכתה אם ישלם לו הפרה, והפרה שייך לשומר למפרע בשעת הגניבה והגנב חייב לו הכפל, אבל הגיזות והוולדות שייך למפקיד שהוא כאומר לו המפקיד שמוכר לו הפרה למפרע חוץ מגיזותיה וולדותיה ואינו מוכר השבח הבא מגוף הפרה אלא שבח הבא מבחוץ ככפל שאינה מגופו, ללישנא בתרא דרבא המפקיד מקנה לו כל הפרה שעה אחת קודם לגניבתה בקניין חצר אם ירצה וישלם לו לכשתיגנב אחר כך ולכן אין הגיזות והוולדות שלו עד אז, וללישנא בתרא אין השומר קונה אם הייתה עומדת באגם כשנגנבה.

שומר שאמר הריני משלם, בין טען טענת פטור כגון שומר חנם שטען שנגנבה, בין טען טענת חיוב כגון שפשע גם אם עדיין לא שילם, וכן שומר שכר ושוכר שטענו טענת פטור או טענת חיוב הבעלים מקנים לו הפרה כדי לזכות בכפל.

שואל שטען הריני משלם, ללישנא קמא דרב פפא ולאביי אין הבעלים מקנים לו הכפל שאינו יכול לפטור את עצמו בטענת פטור שמתה מחמת מלאכה משום שלא שכיח, ואם ישלם הרי זה מקנה לו, ללישנא בתרא דרב פפא גם אם אמר הריני משלם הרי זה מקנה לו, והגמרא הוכיחה מברייתא שאינו מקנה לשואל עד שישלם.

דף ל"ד – ע"ב

שומר שאמר איני משלם וחזר ואמר הריני משלם המפקיד מקנה לו כפל, ואיבעיא אם אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם. הריני משלם ומת ואמרו בניו אין אנו משלמים. שילמו בנים אם מקנה רק לאביהם משום שעשה לו טובה. מת המפקיד ושילם הנפקד לבניו כיון שלא עשה להם טובה אלא לאביהם שמא אינם מקנים לו. שילמו בנים לבנים שאין קורת רוח לא מצד המשלם ולא מצד למי שמשלם לו. שילם מחצה אם מקנה חצי כפל. שאל שתי פרות ושילם אחת כיון ששילם על פרה שלימה מקנה לו כפל של אותה פרה, או סוף סוף חצי פקדון הוא. שאל מן השותפים ושילם לאחד מהם ששילם כל חלקו המגיעו לו, או צריך לשלם על כל הפרה. שותפים ששאלו ושילם אחד מהם אם מקנה לו חלקו כיון ששילם כל המוטל עליו. שאל מן האשה ושילם לבעלה שאין הקרן שלו מכל מקום הוא אפוטרופוס שלה. אשה ששאלה פרה לחרוש קרקע נכסי מלוג שלה ושילם בעלה.

שומר שאמר הריני משלם הגם שמשלם צריך להישבע שבועה שאינו ברשותו וחוששים שמא עיניו נתן בה.

דף ל"ד . אם תמצא לומר דמגנבי. דיבורא לא מקנה כפל. לאבוכון דעבד לי. לוה דינרים.

***************