לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא מציעא דף ל״ה – ל״ו

שבועת מודה במקצת. השאיל השוכר.

דף ל"ה – ע"א

המלוה את חבירו על המשכון ואבד המשכון [התחלת הסוגיא בדף ל"ד:]

מלוה אומר סלע הלוויתיך עליו והמשכון היה שוה חצי סלע ואתה חייב לי עוד חצי סלע ולווה אומר שהיה שוה סלע ואיני חייב כלום פטור הלוה משבועה שאינו מודה במקצת.

מלוה אומר סלע הלוויתיך והמשכון היה שוה חצי סלע ולוה אומר שלש רבעי סלע היה שוה וחייב אני רבע, חייב הלווה שבועת מודה במקצת מדאורייתא,

לרבה אין הלוה נשבע אלא בזמן שהמלווה נשבע שאין המשכון ברשותו, שאז אין חוששים שאחר שישבע הלוה שבועתו יוציא המלוה המשכון, אבל אם יש עדים שנשרף המשכון שאז אין המלוה נשבע שאינו ברשותו חוששים שאחר שישבע הלוה יוציא המלוה המשכון ויראו שהוא שוה חצי סלע כמו שאמר המלוה ויפסל הלוה לעדות ולשבועה, ולכן הטילו שבועת הלוה על המלוה, והמלווה נשבע שהיה שוה חצי סלע וגובה חצי סלע מהלוה.

לרב יוסף כשיש עדי שריפה אין חוששים שיוציא המלוה המשכון והלווה נשבע ונפטר, אך אם יש עדים שנגנב המשכון שאין המלוה צריך להישבע שאינו ברשותו אז הטילו שבועת הלוה על המלוה, שחוששים שהמלווה ימצא הגנב כיון שהוא יודע מי הם הנכנסים לרשותו ויוציא המשכון ויפסל הלוה לעדות ושבועה.

לאביי גם בזמן שהמלווה נשבע שאינו ברשותו הטילו שבועת הלוה על המלוה, שלאחר שישבע יאמר המלוה שמצא המשכון ויפסל הלוה לעדות ולשבועה.

לרב אשי המלוה נשבע תחלה שאינו ברשותו ואח"כ נשבע הלוה שבועת מודה במקצת.

לוה אומר סלע הלוויתני עליו ושניים היה שוה והמלווה אומר סלע הלוויתיך וסלע היה שוה ואיני חייב לך כלום, המלוה נשבע שאינו ברשותו ומגלגלים עליו שבועה כמה היה שוה, ואם הלוה מאמינו שאינו ברשותו המלוה פטור.

לוה אומר סלע הלוויתני עליו ושניים היה שוה והמלווה אומר סלע הלוויתיך וסלע וחצי היה שוה וחייב אני חצי סלע המלוה נשבע שבועת מודה במקצת.

שומר שאומר שאינו יודע היכן הניח הפיקדון הוא פושע וחייב, שילם מדעת עצמו בלי שהמפקיד טרח לתובעו בבית דין ואחר כך מצא הפיקדון הרי הוא של השומר, אף על פי שהתייקר ושווה יותר ממה ששילם, שהרי המפקיד הקנה לו הפיקדון וכדין המשנה שהשומר ששילם הבעלים מקנה לו הכפל (אבל אם גבו בעל כרחו אינו מקנה כפל).

בית דין שגבו נכסי הלוה לבעל חוב אם הלוה נותן מעות מחזירים לו נכסיו, לנהרדעי עד י"ב חודש, לאמימר מחזירים לעולם שנאמר 'ועשית הישר והטוב', ואף אם נאמר שאינו חוזר והוא כמכירה גמורה אבל אם גבו מנכסי שומר מפני שלא מצא הפיקדון ואחר כך מצאו מחזיר הפיקדון ומחזירים לו נכסיו שטעות הוא מה שגבו מנכסיו שהרי הפיקדון היה בידו.

מלוה שגבה נכסי לוה ובא בעל חוב של המלוה וגבה ממנו, כשם שמלוה ראשון צריך להחזיר ללוה נכסיו כשהם בידו משום ועשית הישר והטוב כך צריך מלוה השני להחזיר ללוה הראשון.

מלוה שמכר או נתן או הוריש נכסי הלוה שגבה ממנו אין הלוה יכול להוציא כיון שהם ירדו לקרקע על דעת שיהא שלהם, מה שאין כן מלווה שלא תבע מהלוה אלא מעות לכן מוטל עליו להחזיר ויש בו משום ועשית הישר והטוב.

אשה שגבתה מנכסי הלווה ונישאת ומתה אין הלוה יכול להוציא מהבעל שדינו כלוקח בנכסי אשתו.

אשה שגבו ממנה ונישאת ומתה אין הבעל יכול להחזיר הקרקע שהתקינו באושא שהאשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות והוא כלוקח הראשון ולא כיורש שיורש לאחר מיתתה, וכיון שאינו יורש אינו יכול להוציא מיד הבעל חוב.

לוה שנתן נכסיו מעצמו לבעל חובו נחלקו רב אחא ורבינא אם יכול להחזיר או שדינו כמכרה לו ואינו יכול להחזיר.

דף ל"ה – ע"ב

בית דין ששמו קרקע לבעל חוב, לרבה קנויה לו לאכילת פירות לאחר תשעים יום שפסקו הדין על נכסי הלוה ומסרו לו שטר האדרכתא, לאביי מיום שנחתם שטר אדרכתא בבית דין שיש לו זכות בנכסים אע"פ שלא בא השטר לידו ועדי השטר זכו בשבילו, לרבא אחר שמצא קרקע של הלוה ובית דין פסקו מלהכריז שיש כאן קרקע למכור והמלווה שמאה יותר ממה שאחרים רצו ליתן על הקרקע.

משנה . השוכר פרה מחבירו והשאילה השוכר לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר למשכיר שמתה כדרכה והשוכר פטור, והשואל חייב,  לת"ק משלם לשוכר שקנה הפרה מבעלים, לרב יוסי השואל משלם לבעלים (שהשוכר לא קנה אלא בשבועה ומשכיר אומר לך אתה ושבועתך ואני ידבר עם השואל).

השוכר פרה והשאיל לבעלים וחזר הבעלים והשכיר לו וחזר והשאיל לבעלים ומתה, לרבי זירא לחכמים הבעלים חייבים ארבעה פרות שתיים כמו שאמרו חכמים שהשואל ישלם לשוכר, ועוד שתיים שחייב להעמיד לו שני פרות בשביל השכירות כיון שאין הפרה בעין, לרב אחא מדיפתי ולמר בר רב אשי כיון שאותה פרה של שאלה אחת הן, ואותה פרה של שכירות אחת הן, ואינו חייב לו אלא שתי פרות אחת בשביל חיוב שואל ואחת משום חיוב שוכר.

דף ל"ה . לר' הונא. הב לי כיפי. הדרו למריהו. למדו המפקיד. בעל לוקח הוי. השאילה לאחר.

************* 

 

שבועת ביטוי. שומר שמסר לשומר.

דף ל"ו – ע"א

השוכר פרה והשאילה לאחר ונשבעו שניהם לשקר ולא כפרו בממון כגון שמתה כדרכה ואמרו נאנסה שהשוכר בין כך פטור כיון שמתה כדרכה ושואל בין כך חייב גם על אונסים, לרבי ירמיה שניהם בחטאת שעברו על שבועת ביטוי, לרבי אמי פטורים שנאמר  'או נפש כי תשבע' מעצמה שאין חייבים משום שבועת ביטוי אלא כשנשבע מעצמו ולא כשהבית דין מחייבים אותו שבועת השומרים.

שניהם כפרו ממון, כגון שנגנבה ואמרו מתה מחמת מלאכה שניהם חייבים קרבן אשם שהוא כפירת ממון.

שוכר בחטאת לרבי ירמיה, ושואל באשם, כגון שמתה כדרכה, שהשוכר פטור ושואל חייב ואמרו מתה מחמת מלאכה.

שוכר באשם ושואל בחטאת לרבי ירמיה כגון שנגנבה ששניהם חייבים, ואמרו מתה כדרכה שהשוכר בא לפטור את עצמו ושואל בין כך חייב.

שומר שמסר לשומר, י"א לרב שאפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם שגרע לשמירה, פטור כיון שמסרו לבן דעת, לרבי יוחנן חייב גם בשומר חנם שמסר לשומר שכר שעשה שמירה מעולה. לאביי משום שהמפקיד אומר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, לרבא משום שהמפקיד אומר לשומר שלו אתה נאמן לי בשבועתך והשני אינו נאמן לי ושמא לא נאנסה ואתה חייב בה.

הלכה שומר שמסר לשומר חייב, ואם הבעלים רגיל להפקיד אצל שומר השני, או שנתן רשות לשומר ראשון להשאיל או מסר לאשתו ולבניו ולבנותיו הגדולים פטור שכל המפקיד על דעת כן הוא מפקיד.

דף ל"ו – ע"ב

שומר שפשע בשמירת בהמה ויצאה לאגם ומתה שם כדרכה, לאביי בשם רבה גם למ"ד תחילתו לעניין אש בפשיעה וסופו באונס לעניין גניבה פטור, היינו משום שלא פשע כלפי אש אבל כאן חייב שפשע במיתתה ושמא הבל באגם הרגה, לרבא בשם רבה גם למ"ד תחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, כאן פטור שהרי גם בבית השומר היתה מתה משום שמלאך המוות מה לי הכא מה לי התם.

שומר שהעלה בהמה לראש צוק ונפלה פשע שדרכה ליפול, מתה כדרכה אם היה שם מרעה שמן וטוב שדרך הרועים להעלות שם פטור, ואם לא חייב למי שמחייב בפשע ומתה באגם משום שפשע לעניין ההבל, עלתה לראש צוק ותקפתו ונפלה פטור שהוא אונס.

דף ל"ו . ומסר לשומר. לבנו ובתו הגדולים. ויצאה לאגם. ומה לי התם. והעלה לצוק.

***************