לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא מציעא דף ס״ח – ע״א

דף ס"ח – ע"א

הממשכן שדה גם באתרא דמסלקי, המלוה אוכל פירות לשנה ואינו יכול הלוה לסלק תוך שנה.

לשון משכנתא היינו שאין שכן יותר קרוב לשדה זו מן המלוה עצמו, ואם הלוה רוצה למכור המלוה קודם לשכנים לקנות ואין להם דין טענת בר מצרא.

טרשא שרב פפא [לעיל דף ס"ה.] היה מוכר שיכר בתשרי לקבל דמים כשער יוקר בניסן משום שלא היה צריך למכור עכשיו אסור, כיון שבשביל הלוקח הוא שכר המתנת מעות שאילו היה לו מעות עכשיו היה משלם כשער הזול.

שטר בני מחוזא שהיו נותנים פרגמטיא לתגרים שהם יקבלו מחצית שכר ושמים כמה שכר יהיה וכותבים שטר שהתגרים חייבים סכום הקרן ומחצית שכר אסור, ששמא לא יהא כאן ריווח.

חכירות בני נרשאי שהיו כותבים בשטר שהלוה ממשכן שדה והמלווה חוזר וחוכר ללוים בכך וכך כורים לשנה אסור, כיון שהמלווה מעולם לא קנה השדה שיכול לחכור ונוטל ריבית קצוצה, ואפילו אם כתב שקנה ממנו ושהיה ביד המלוה ואכל פירות בנכייתא וחכרה ממנו גם כן אסור ולא אומרים מה לי שאכלו הוא מה לי חכרו שכל ההיתר לאכול פירות משכון הוא שהוא ספק אם יהא פירות, מה שאין כן במקום שקצץ עמו ליתן כך וכך כורים לשנה.

משנה . לא יאמר בעל הפירות לחנוני תמכור פירות וקח לך מחצית השכר, וכן לא יתן מעות לשלוחו לקחת ולמכור פירות בחצי שכר, וכן אין מושיבים תרגולים למחצה ואין שמים עגל וסייח לגדל והשכר לאמצע, משום שמחצית הפירות הם הלוואה לחנוני והשליח והם באחריותו ומחצית הפירות הם של בעל הבית ופיקדון הוא ביד חנוני ושליח, והם טורחים בשביל בעל הפירות במחצית בשכר המתנת המעות שהם חייבים לו בעד מחצית המלוה.

באופנים אלו אם הבעל הבית נותן להם שכר במה שמטריח בעד המחצית מותר, ושיעור השכר לרבי שמעון היינו כל שכרו, והוא כמה שהיה פועל נוטל לבטל ממלאכה כבידה לעשות מלאכות אלו, ובתרנגול ועגל וסייח שאינו מבטל ממלאכתו עד שיתן לו שכר עמל ומזונות שהוא מוציא בעדם, לרבי מאיר יפסוק עמו בכמה שהוא רוצה אפילו מעט, לרבי יהודה אינו צריך לפסוק כלום אלא יתן לו אפילו משהו וכגון שטבל עמו פת בציר או אכל עמו גרוגרת.

דף ס"ח – ע"ב

מקבלים דבר שעושה ואוכל למחצה גם אם לא יתנו הבעלים שכר, כגון בפרה החורשת וחמור הטוענת משאוי שזהו שכרם, עזים ורחלים אם הבעלים מסכימים שיקבל גם המחצית שלו מחלב העזים וצמר רחלים מותר שזה שכרו, אם אין הבעלים מוותרים על מחצית החלב והצמר רק מוותר על פסולת החלב והצמר היוצא משטיפת ומריטת רחלים, לרבי שמעון שצריך ליתן לו כל שכרו אסור, ולרבי יהודה שדיו בשכר כל שהוא מותר, וכן סובר רבי יוסי בן רבי יהודה.

מקבלים עגלים וסייחים וחמורים קטנים שאם ימותו לא ישלם כלום ואם יחיו יחלקו ביניהם, ומגדלים אותם עד שיעמדו על שליש גדילתם וחמור עד שטוענת משאוי ואז יחלקו.

אשה שיש לה תרנגולת מותרת לומר לבעלת ביצים בלשון שכירות תנו לי ביצים ואושיב תרנגולת עליהם ואטרח באפרוחים ואטול שני אפרוחים בשכרי שאין אחריות הביצים על בעלת התרנגולת, אבל אם אמרה שנחלק באפרוחים אסור, שמחצית האפרוחים הם של בעלת התרנגולת ומחצית של בעלת הביצים הוא מלוה אצלה והיא מטפלת במחצית של בעלת הביצים בשכר המלוה, אלא אם משלמת שכר הטיפול, לרבי יהודה דיי במה שהיא מקבלת ביצים מוזרות שאינם קולטות אפרוח וכשיטתו שדיי בשכר מועט, ורבי שמעון אוסר וכשיטתו שצריך כל השכר.

מקום שנהגו שהמקבל עגלים וסייחים קטנים למחצה נותן לו מעות בשכר שמוציאם ומכניסם על כתיפו, צריך להעלות לו ואין משנים מן המנהג, לרבן שמעון בן גמליאל המקבל עגל עם אמו אין צריך להעלות לו שכר לפי שעגל נמשך אחר אמו ואינו צריך לטרוח, ושכר עמל ומזונות גם כן אינו צריך ליתן שנותן לו גללים, ולחולקים סוברים שהבעלים מפקיר הגללים לכולם.

רב נחמן אמר שהלכה כרבי יהודה ורבי יוסי בר יהודה ורבן שמעון בן גמליאל שסוברים דדיי בשכר מועט, לרב זביד שמא כוונתו לומר שהולכים בשיטה אחת, אבל אם הלכה כרבי שמעון שנותן לו שכרו משלם המקבל עליו עיסקא והנותן התנה שיקבל מחצית שכר צריך הנותן לקבל עליו אחריות הפסד יותר ממחצית כגון שני שליש, ואז רק שליש הוא ביד המקבל בתורת מלוה ושאר השכר שמקבל עד מחצה הוא שכר במה שמטפל במחצית הנותן, ואם התנה הנותן שהמקבל מקבל על עצמו האחריות על חלקו צריך ליתן לו שני שליש מהריווח.

 **************

 

דף ס"ט – ע"א

המקבל עגל והתנה הנותן, ששכרו יהא מה שיהיה שוה יותר שליש ממה ששוה עכשיו, וכל השאר אחר השליש נחלוק בשווה, ואע"ג שאם לא יהא יותר משליש לא יקבל כלום, לרב מותר באופן שהמקבל יש לו גם בהמות משלו שטורח בשבילם ובשביל בהמה אחת עמהם אין לו תוספת טירחה, לשמואל צריך הנותן לקבל על עצמו שאם לא יהיה תוספת שליש יתן לו זוז עבור הטירחה.

המקבל עליו לפטם עגל למחצית שכר, יטול כל הראש בשכר כדי שלא יהא ריבית, ואם הם שותפים חולקים כל הבהמה שוה בשווה אע"פ שאחד מהשותפים אריס בעד חבירו וטרח בשבילו כיון שאין כאן הלוואה אין כאן ריבית.

המקבל בהמה לחבירו מטפל באתונות י"ח חודש, בבהמה דקה כ"ד חודש, ואם בא לחלק לפני כן בעל הבהמה מעכב עליו, וחייב לטפל בוולדות בדקה ל' יום ובגסה נ' יום, לרבי יוסי בדקה ג' חדשים ואחר כך יטול מחצית שלו וממחצית של בעלי הבהמה יטול חצי משום שכרו, ובמקום שנהגו לגדל הוולדות עד שיהיו גדולים יגדילו.

שותפים שיש להם ממון בשותפות אם המטבעות שוות יכול שותף אחד להוציא חלקו בלי שומת בית דין, אבל אם אין המטבעות שוות כגון שיש בו מטבעות שמשקלם וצורתם יוצאת בהוצאה והורגלו בה וטובים בהוצאה יותר מצורה אחרת שמשקלם יותר, ויש גם מטבעות שמשקלם יותר וחביבים למי ששוקל כסף במאזניים, אינו יכול ליטול חלקו בלי בית דין, וקל וחומר סחורה כגון יין שיש ביניהם יינות שהם יותר מבוסמים.

דף ס"ט – ע"ב

כל מעותיו של רב חמא ירדו לטמיון, מפני שהיה משכיר מעות ואסור לעשות כן משום שהוא ריבית ואינו דומה למה שמותר להשכיר כלים משום שכלים חוזר בעין ולכן הוא שכירות ואין אחריותו על שוכר אלא על משכיר וניכר מה שנפחת מחמת מלאכה הלכך אין השכר ריבית, אבל מעות שניתן להוצאה לפיכך אחריות על הלוה ואינו ניכר אם נפחת המטבע ואין למלוה לקחת שכר לכן אם לקח שכר הוא ריבית, גם אם נתן לו המעות בלשון שכירות.

מותר לראובן לומר לשמעון תלווה לי עשרה זוז ממעותיך ללוי ואני נותן לך בשביל זה ארבעה זוז, אע"פ ששמעון קיבל ריבית בשביל הלוואתו, שלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה.

מותר לראובן לומר לשמעון קח לך ארבעה זוז ותבקש מלוי שילווני כסף, אע"ג שהלוה משלם עבור הלוואה, שלא אסרה תורה אלא ריבית שבא מלוה למלוה אבל כאן משלם לשמעון שכר עבור אמירתו.

משנה . מקבל מחבירו פרה וחמור לחלק השבח שישביחו בדמים ובוולדות למחצה ואינו צריך הבעלים ליתן שכר למקבל במה שמטפל גם במחצה שלו כיון שראוי למלאכה ומלאכה כולה של המקבל.

השוכר שדה מחבירו בעשרה כורים לשנה, מותר לומר למשכיר הלוויני מאתים זוז להשביח השדה ואני אתן לך עוד שתי כורים לשנה, שאינו מוסיף משום שהלוה לו אלא שחוכר ממנו שדה שהיא יותר משובחת וכנגד זה מעלה לו יותר תשלום חכירות.

השוכר חנות מחבירו אינו יכול לומר למשכיר הלוויני מאתים זוז ואוסיף לך בשכר החנות, אלא אם לוה המעות כדי להשביח החנות ואז דינו כנ"ל בשדה.

מותר להשכיר ספינה או פרה על מנת שאם תישבר הספינה או תמות הפרה ישלם אותה השוכר, ואע"פ שהשוכר לקח עליו אחריות שבירה ומיתה, אינו כהלוואה ומותר למשכיר לקחת דמי שכירות כיון שלא קיבל עליו השוכר אחריות שאם יוזלו ספינות ופרות בשוק ישלם לו, ונהגו בני הספינות לקחת שכר הספינה בשעת משיכת הספינה ושכר השבירה כשנשבר.

*************** 

 

דף ע' – ע"א

מותר להשכיר דוד נחושת אע"פ שהשוכר משלם הנחושת שהחסיר מחמת שימוש הכלי, אין זה כמלוה שאסור למשכיר לקבל עליו שכר, שהרי אין השוכר משלם עבור שאר נחושת הדוד, אלא על שנשרף באור ונפחת דמים.

מעות של יתומים מותר להתעסק בהם ולחלק רווחים אע"פ שאין הם נוטלים חלק בהפסד, שאבק ריבית הוא שאין הריווח מובטח והתירו רבנן ביתומים להלוות באבק ריבית כדי שלא יאכלו מעות.

הנותן מעותיו להתעסק בהם קרוב לשכר ורחוק מהפסד רשע, קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד, קרוב או רחוק לזה ולזה זו היא מדת כל אדם.

מעות יתומים, לרבה בית דין נותנים מעותיהם קרוב לשכר ורחוק מהפסד למי שיש לו חתיכת זהב ולוקחים ממנו הזהב בפיקדון שוודאי הוא שלו שאין דרך בני אדם להפקיד אצל אחרים, אבל כלי אחר לא ששמא פיקדון הוא בידו ויבוא בעליו ויתן סימן ויקח, לרב אשי בית דין מחפשים מי שאין ערעור על קרקעות והוא איש נאמן ושומע דינים ומעולם לא קיבל שמתא דרבנן, ובית דין מפקירים נכסי המקבל לצורך היתומים כדי שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק מהפסד.

דף ע' – ע"ב

משנה . אין מקבלים נכסי ישראל למחצית שכר כשכל האחריות הוא על המקבל, אבל מקבלים מן העכו"ם.

המקבל בהמות מן העכו"ם להתעסק בהם למחצית שכר הוולדות, והתעברו וילדו הוולדות פטורות מן הבכורה שהרי האם שייכת לנכרי, התגדלו הוולדות וילדו, חצי של העכו"ם פטור, חצי של הישראל לאביי אם העכו"ם קיבל עליו אחריות אונסים וזול וולדות פטורות, לרבא גם אם לא קיבל עליו אחריות פטורות כיון שיש לו כח לתפוס הוולדות אם לא ישלם לו הישראל, ויש לו יד וחלק בוולדות.

'לנכרי תשיך' לרב נחמן היינו היתר ללוות מן העכו"ם בריבית, ואף על פי שאין מצוה ללוות ממנו בריבית כוונת הפסוק הוא לומר שיש גם איסור עשה ללוות מישראל בריבית, אבל אין להלוות לעכו"ם בריבית מדרבנן שמא ילמוד ממעשיו, והתירו בכדי חייו או לצורבא מדרבנן שלא ילמוד ממעשיו, לרבא מותר לקחת ריבית מעכו"ם.

 ******************

 

דף ע"א – ע"א

'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך', עמי קודם לנכרי אפילו אם נכרי בריבית וישראל בחינם, עני קודם לעשיר, עני משפחתך קודם לעניי עירך, עניי עירך קודם לעניי עיר אחרת.

בא וראה כמה סמויות עיניהם של מלוי בריבית ואינם שמים לב לגודל החטא, שאילו אדם היה קוראו רשע היה יורד עמו לחייו להתקוטט עמו כאילו הכהו, ומלוי בריבית מביאים בעצמם סופר ועדים קולמוס ודיו וכותבים וחותמים, שאין לו חלק באלוקי ישראל.

המלוה בריבית כפר באלקי ישראל.

'כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם' היינו שיש לו מעות ומלווה אותם בלי ריבית אבל המלוה בריבית נכסיו מתמוטטים ואינם עולים (שנאמר לעולם).

אין הגר נקנה בעבד עברי שאי אפשר שיתקיים בו 'ושב אל משפחתו' בשנת היובל, אין גר קונה עבד עברי [שיהא דינו כנמכר לישראל שעובד הבן אם מת אביו] שמי שאינו יכול להיות עבד עברי אינו יכול לקנות עבד עברי, אלא דינו כנמכר לעכו"ם שאם מת האדון יצא לחירות.

אין האשה קונה עבד עברי שהוא מתייחד עמה, וקונה שפחה כנענית, לת"ק אינה קונה עבד כנעני, לרשב"ג קונה עבד כנעני הרי הוא פרוץ בעיניה לגלות קלקול.

אלמנה לא תגדל כלב שמא תקלקל עמו, אע"פ שאם תקלקל עמו יהא הכלב נמשך אחריה ויתגלה, שיאמרו שנמשך אחריה משום בשר שנותנת לו, ולא ישכון תלמיד אצלה מפני שאינה מפחדת שיגלה מפני הצניעות.

'וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך אל תקח מאתו נשך ותרבית', שאתה מצווה להחיות גר תושב, אבל מותר ללות ולהלוות ממנו בריבית שבאיסור ריבית כתוב 'אתו' היינו מישראל.

דף ע"א – ע"ב

ערב לראובן שלוה משמעון בריבית עובר בלא תעשה, ערב לישראל שלוה מעכו"ם אסור כיון שדין העכו"ם הוא שאינו תובע אלא הערב נמצא שהוא כמו שהלוה עכו"ם לערב בריבית והערב חזר והלווה לישראל הלוה בריבית, אבל אם העכו"ם קיבל עליו שיתבע הלוה תחילה כדיני ישראל מותר, שנמצא שהעכו"ם הלוה לישראל ואחר שתבעו העכו"ם ואין לו לשלם ותבע הערב, באותה שעה הערב מלוה לישראל מה שהוא חייב והיינו הקרן והרבית וחוזר ותובעו ממנו.

ישראל שלוה מגוי בריבית ורוצה להחזירו, ואמר לו ישראל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור שלוה מישראל בריבית, ואם אמר כן בפני נכרי ואמר הניח על גבי קרקע והפטר ויקח ישראל האחר משם מותר, וכן אם קיבל הגוי מידי ישראל הראשון והוא נתנו לשני שמותר, ולא אומרים שנתנו לו בשליחות ישראל והגם שאין שליחות לנכרי [שלומדים מתרומה שנאמר 'כן תרימו גם אתם' גם לרבות שלוחים ומה אתם בני ברית אף שלוחכם] מ"מ נחמיר מדרבנן, לרב אשי ורבינא מותר אפילו אם ישראל הראשון מוסר לישראל שני בפני נכרי שהוא שלוחו של נכרי, ואע"ג דאין שליחות לנכרי, ללישנא קמא דרב אשי הוא רק בתרומה, ללישנא בתרא דרב אשי אין שליחות לנכרי הוא שאין נכרי יכול להיות שליח לישראל אבל ישראל יכול להיות שליח לעכו"ם, לרבינא אע"ג שאין ישראל יכול להיות שליח לנכרי מכל מקום מדרבנן יכול לזכות לנכרי כמו שמצינו בקטן שאין שליחות בשבילו מ"מ זוכים בשבילו, והגמרא דוחה דברי רב אשי ורבינא שאין הישראל יכול להיות שליח לעכו"ם, ואין לו זכיה לעכו"ם, ואינו דומה לקטן שישראל הוא והוא בכלל שליחות ולכן יש לו זכיה כשיגדיל.

נכרי שלוה מישראל בריבית ורצה להחזיר לו ואמר לו ישראל תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר, ואם אמר לו כן לפני ישראל המלוה והנכרי נתנו לו במצות המלוה אסור, שהנכרי נעשה שלוחו של המלוה ונמצא שישראל הלוה לישראל בריבית, ואע"פ שאין נכרי יכול להיות שליח החמירו מדרבנן.

***************