לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא מציעא דף ק׳ – ק״ב

המחליף פרה בחמור . ב' עבדים או ב' שדות . שבועה בקרקע .

דף ק' – ע"א

משנה . המחליף פרה בחמור או מכר שפחה בכסף וילדה, ולא ידוע אם ילדה כשהיה של בעלים אושל לוקח, לחכמים אם אחד מהם מוחזק אין מוציאים ממנו שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ואם עומדת באגם מעמידים בחזקת מרא קמא, לסומכוס יחלוקו (רק בעומדת באגם אבל אין מוציאים מיד מוחזק), לרבה בר רב הונא גם בטענת ברי וברי, לרבא רק בטענת שמא ושמא.

היו לו ב' עבדים גדול וקטן, או ב' שדות גדולה וקטנה הלוקח אומר גדול לקחתי והמוכר איני יודע, הלוקח זוכה בגדול שברי ושמא ברי עדיף, [ולמ"ד ברי ושמא לאו ברי עדיף מיירי שיש עסק שבועה ביניהם, נימוק"י] המוכר אומר קטן מכרתי והלוקח איני יודע אין לו אלא קטן, זה אינו יודע וזה אינו יודע לסומכוס יחלוקו, לחכמים אין לו אלא קטן.

דף ק' – ע"ב

היו לו ב' עבדים גדול וקטן, מוכר אומר קטן מכרתי ולוקח אומר גדול לקחתי, אין המוכר נשבע שבועת מודה במקצת,  א. שאין נשבעים על העבדים שהוקשו לקרקע, ב. ומה שטענו לא הודה לו, ג. וכל שהוא בעין ואומר הילך פטור מן השבועה, ולרבי מאיר נשבעים על העבדים, [ולרבן גמליאל טענו חיטים והודה בשעורים נשבע אף על פי שמה שטענו לא הודה לו, ואם קטע יד העבד שהודה לו שחייב ממון אינו הילך], טוענו דמי עבד גדול ודמי שדה גדולה והשני מודה בדמי עבד קטן וכסותו ודמי שדה קטנה המודה נשבע. טוענו כסות עבד גדול [בבגד שאפשר לעשותו קטן שהודה לו מה שטענו] והודה בכסות עבד קטן. וכן טוענו מ' עומרים והודה בכ' עומרים המודה נשבע. טוענו עבד גדול בכסותו בכסות שאפשר לעשותו קטן והודה בעבד קטן. טוענו שדה גדולה בעומריה התלושים והודה בקטנה ועומריה נשבע שבועת מודה במקצת על הכסות והעומרים ומגלגל עליו שבועה על העבד והשדה.

אין נשבעים על הקרקעות [אפילו לר"מ], ואם טענו י' גפנים טעונות שאינם צריכות לקרקע מסרתי לך לשמור והשומר אומר לא היו אלא חמש לרבי מאיר חייב שבועת מודה במקצת שענבים העומדות להיבצר כבצורות, לחכמים אינו נשבע שענבים העומדות להיבצר אינם כבצורות.

משנה . המוכר עצי זיתים שהלוקח יקוץ אותם לשריפה והשהה הלוקח וגדלו זיתים, אם אמר לו המוכר שיקוץ אותם לאלתר, הזיתים של בעל הקרקע, אם אמר מתי שתרצה תקוץ אותם הרי אלו של בעל העצים, אם אמר סתם ועשו זיתים רעים שאין בסאה שלהם רביעית שמן הרי הם של בעל העצים, אם יש בהם רביעית שמן זה אומר זיתי גידלו זה אומר ארצי גידלה יחלוקו.

 ************

 

שטף נהר עצי זיתיו ונטעם בשדה חבירו . המקבל מנכרי שדה גזולה לעניין מעשר . הנוטע בשדה חבירו או בונה חורבות ביתו שלא ברשות . דיני שוכר ומשכיר בשכירות .

דף ק"א – ע"א

שטף נהר עצי זיתיו ונטעם בשדה חבירו, לעולא בדעת ריש לקיש אם נעקר בגושיהם תוך שלש שנים הכל של בעל העצים, שבלי העפר היה אסור לאכול משום איסור ערלה, ולאחר שלש יחלוקו בין בעל העצים לבעל הקרקע, לרבין בדעת ריש לקיש תוך ג' שנים יחלוקו, שבעל הקרקע טוען אם לא היו שם אילנות הייתי נוטע שם ירקות ולא היה צל אילנות מפריע הגידול, ולאחר ג' שנים כולו של בעל הקרקע משום שטוען שבלי האילנות היה נוטע אילנות לפני ג' שנים, ולאחר ג' שנים היו מותר משום ערלה והיו גדולים כזיתים שלו.

שטף נהר עצי זיתיו ונטעם בשדה חבירו אין בעל הזיתים יכול לומר זיתי אני נוטל משום ישוב ארץ ישראל.

המקבל מנכרי שדה שגזל מאבותיו ליתן לו מחצה מן הפירות, מעשר ונותן לו [שהרי מה שנותן לעכו"ם הם שלו ופורע בהם חובו], אע"פ שיש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר, קנסו רבנן כדי שעל ידי כך יחזור ויקנה מהנכרי מתוך שקשה עליו המעשר, ורק לו קנסו משום שחביב עליו ארץ אבותיו אבל באחרים שאין הארץ חביבה להם לא קנסו לעשר לפני שנותן לנכרי חלקו.

הנוטע שדה חבירו שלא ברשות אם אין השדה עשויה לנטוע שמין לו וידו על התחתונה, שאם השבח יתר על ההוצאה יש לו הוצאה, ואם הוצאה יתירה על השבח אין לו אלא שבח, ובשדה העשויה לנטוע אומדים כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה.

הבונה פרדס וחורבת חבירו שלא ברשות ואמר עצי ואבני אני נוטל,  לר' שמעון בן גמליאל –  לבית שמאי שומעים לו, לבית הלל אין שומעים לו, לרבי שמעון בן אלעזר גם לבית הלל שומעים לו וכן פסק רב נחמן, לרב ששת הלכה כבית הלל אליבא דר' שמעון בן גמליאל שאין שומעים לו, ולהלכה שומעים לו, אבל בשדה אין שומעים לו יש אומרים משום ישוב ארץ ישראל אבל בחוץ לארץ מותר, ויש אומרים גם בחוץ לארץ אסור כיון שכבר הכחישו נטיעות את השדה שינקו ממנה.

דף ק"א – ע"ב

משנה . המשכיר בית לחבירו לימות הגשמים השכיר לכל ימות הגשמים, לימות החמה השכיר לכל ימות החמה, השכיר סתם אם נגמר השכירות בימי הגשמים אינו יכול להוציא עד הפסח שלא שכיח בתים לשכור, אלא אם הודיעו שלושים יום בימות החמה והיינו עד ט"ו אלול שהוא שלושים יום לפני החג שלא ירחיב לו הזמן כשיכלה זמנו, ובימות החמה צריך להודיעו שלושים יום קודם סוף זמן, ובכרכים צריך להודיע י"ב  חודש קודם בין בימות החמה ובין בימות הגשמים, וכן בחנויות אפילו בעיירות מפני אלו שחייבים לו מעות שחוזרים לחנות לשלם ואם ילך למקום אחר לא ימצאנו, לרשב"ג בחנות של נחתומים וצבעים ג' שנים מפני שהרבה חייבים לו.

שוכר צריך להודיע למשכיר שלושים יום לפני סוף זמן שכירות שבדעתו לצאת בסוף הזמן ולא ימשיך השכירות.

בעל הבית שהודיע לשוכר שיצא בסוף הזמן לאחר שנכנס יום אחד משלושים יום מסוף ימי הקיץ, שוב אינו יכול להוציאו עד לאחר הפסח.

בעל הבית אינו יכול להוסיף על שכר השכירות בסוף זמן שכירות שהוא כאילו מוציאו, ואם התייקר שכר הבתים מותר.

נפל בית משכיר יכול להוציא השוכר כשהגיע זמנו אפילו אם לא הודיע, שכשם שאין לשוכר בית לשכור, כך גם אין למשכיר בית לשכור ולא היה ביכולת להודיע מקודם.

משכיר שמכר בית או נתן במתנה או הוריש אין הבעלים החדשים יכולים להוציאו, שהשוכר אומר לו אינך עדיף מבעלים ראשונים, נתנו לבית חתנות לבנו אם היה יכול להודיע אינו יכול להוציא.

ביקש לאכסן יין אצל אשה ורימה אותה וקידשה ושלח לה גט מותרת לשכור פועלים מדמי יין ולהוציא היין לחוץ אפילו אם הוא חצר שעומדת להשכיר, ואינה חייבת להשכיר לו שדומה לה כאריה אורב.

משנה . המשכיר בית לחבירו, המשכיר חייב בדלת, בנגר, במנעול, להעמיד דלתות, לפתוח חלונות, לחזק תקרה, לסמוך קורה ובכל מעשה אומן, השוכר חייב לעשות לו סולם, מעקה, מרזב, להטיח הגג וכל דבר שאינו מעשה אומן.

שוכר חייב לעשות לו מזוזה משום שמזוזה חובת הדר היא שנאמר 'ביתך' ודורשים דרך ביאתך, וחייב גם לעשות מקום למזוזה שאפשר לעשותו בלי מעשה אומן, וכשיוצא לא יקחנו עמו , אלא אם הבעלים נכרי.

 ***************

 

גללי בהמות . קניין חצר . יוני שובך ועלייה . המשכיר בית לחבירו בי"ב זהובים לשנה .

דף ק"ב – ע"א

גללים של בהמות השוכר שנפלו לחצר שייך לשוכר, וגללים מבהמות העולם שייך למשכיר שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, גם אם קידם השוכר והגביהו לא זכה בהם, ואם קיבלם השוכר בכלי קודם שזכה בה אויר חצר קנה השוכר, לאביי שהדביק כלי סמוך לנקביה, לרבא כיון שיש הפסק כלי הוא אוויר שאין סופו לנוח ואינו כמונח בחצר.

בעל החצר שאמר כל מציאות שיבואו לחצירי היום תקנה לי חצירי אם אין חצירו משתמרת לא אמר כלום, ואם יצא קול בעיר שבא מציאה לתוך השדה קנה, שבני אדם בדילים ממנו והוא כחצר המשתמרת.

המשכיר חצירו לא השכיר הרפת שבה ולכן כל הזבל שבתוכה שייך לשוכר.

יוני שובך ועליה חייבות בשילוח, ולא אומרים חצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו והביצים שייך לו ופטור משילוח הקן [שנאמר 'כי יקרא' וממעטים פרט למזומן], והטעם – לרבא שביציאת רוב הביצה חייב בשילוח הקן קודם שקונה הביצה שהרי אינו קונה אותה עד שנופלת לחצירו, לרב יהודה אמר רב כיון שכל מי שמוצא קן אסור לזכות בביצים קודם ששלח האם, ואין חצירו זוכה בביצים בשבילו כיון שהוא עצמו אסור לזכות בהם.

יוני שובך ועליה יש בהם גזל, מפני דרכי שלום שדעת בעל השובך עליהם ובטוח הוא שחוזרים למקומם לערב, ובביצים – ללישנא קמא כל זמן שלא יצאו כולם לתוך אוויר החצר אין בו משום גזל, ללישנא בתרא כשיוצא רוב ביצה  דעת בעל הגג ועליה עליהם ויש בהם גזל משום דרכי שלום, לרב יהודה אמר רב כיון שאסור לזכות בהם קודם ששילח האם אין חצירו קונה, ואם בא אחד ושילח האם, שוב קונה חצירו והוא גזל, ואסור לזה ששילח האם ליטול ביצים, ואם לא שילח אסור לאחר ליטול מדאורייתא משום איסור שלח תשלח, ואם בא קטן ונטל חייב אביו להחזיר מפני דרכי שלום.

דף ק"ב – ע"ב

משנה . המשכיר בית לחבירו לשנה בי"ב זהובים לשנה ונתעברה השנה, אין השוכר צריך לשלם לחודש העיבור שהוא בכלל השנה, אם השכיר לו בזהוב לכל חודש ונתעברה השנה צריך לשלם לחודש העיבור, ואם אמר י"ב זהובים לשנה דינר זהב לחודש, לרשב"ג ורבי יוסי יחלוקו שמסתפקים אם הולכים לפי לשון ראשון או לשון אחרון, לרב הולכים לפי לשון ראשון, לשמואל כיון שהוא ספק, אם בא באמצע החודש יחלוקו שהעמד ממון על חזקתו ולא מוציאים ממון חצי החודש שכבר דר בה, וחצי החודש שעדיין לא דר בה העמד קרקע בחזקת בעליה ואינו יכול להוציא מבעל החצר, לרב נחמן אפילו בא בסוף החודש חייב השוכר ולא משום שתפוס לשון אחרון רק כיון שהספק היה בתחילת החודש העמד קרקע על חזקתו ונמצא שדר בשל חבירו וצריך להעלות לו שכר.

שוכר אומר נתתי שכר שנה, ומשכיר אומר לא נטלתי, תוך זמנו המשכיר נאמן שהלוואי שיפרע בזמנו, ביום שנגמר הזמן ואמר השוכר נתתיו בבוקר נאמן שהרי מצינו ששכיר בזמנו נשבע שלא קיבל ונוטל משום שבעל הבית טרוד בפועליו, אבל כאן השוכר שאינו טרוד נאמן שפרע וצריך שבועת היסת.

***************

השאילני בטובו . השואל מעדר ובור . המשכיר בית ונפל . המקבל שדה מחבירו . מנהג המדינה . על מי עיקר שמירת הקרקע והכלים .

דף ק"ג – ע"א

שטר שכירות שכתוב בה שהשכיר לעשר שנים ואמר המשכיר שדרת בה חמש שנים, והשוכר טוען שדר שם רק ג' שנים, המשכיר נאמן שקרקע בחזקת בעליה עומדת, אבל לווה שאמר שפרע חצי השטר אינו נאמן, ששטר מלוה נעשה לגבות בו ואילו פרע היה כותב כן בתוך השטר או כותב שובר אבל שטר שכירות נעשה כדי שהשוכר לא יחזיק על הבית ויאמר לקוחה היא בידי.

שואל שביקש ממשאיל השאילני בטובו הוא כאומר לו שיהא שאול כל זמן שאפשר להשתמש בו, ואפילו החזיר חוזר ונוטל כשיצטרך ומחזיר כשאין ראוי להשתמש בו, ודווקא אם עשו קנין על כך אבל אם לא עשו קנין כיון שהחזיר פעם ראשונה נגמר קניין של משיכה ראשונה.

השואל מעדר לחפור בה פרדס מסוים – חופר בה רק אותו פרדס, לחפור בה פרדס – חופר בה אחד מפרדסיו, לחפור בה פרדסיו – חופר בה כל פרדסיו.

השואל בור זה ונפל הבור וחזר המשאיל ובנה אינו חייב להשאיל שלא השאיל לו בור זה, השאיל לו בור סתם ונפל ובנאו חייב להשאיל לו, השאיל לו בית בור והוא מקום לחפור בה בור ואם לא ימצא כאן מקום בור יחפור במקום אחר עד שימצא מקום הראוי, ודווקא אם עשו קנין מקודם.

משנה . המשכיר בית זה לחבירו ונפל אינו חייב להעמיד לו בית אחר, אמר לו בית סתם חייב להעמיד לו בית אחר ויכול לשנות מידותיו, בית כזה אני משכיר לך השוכר יכול לעכב עליו שאם הוא קטן לא יעשנו גדול, גדול לא יעשנו קטן, אחד לא יעשנה שניים, שניים לא יעשנה אחד, ולא יפחות או יוסיף על החלונות.

דף ק"ג – ע"ב

הדרן עלך פרק השואל

פרק תשיעי – המקבל

משנה . המקבל שדה מחבירו באריסות לקבל מחצה או שליש או רביע מהפירות, או בחכירות ליתןלבעלים כך וכך כורים לשנה, אם בעל הקרקע רוצה שיקצור משום שרוצה התבן לזבל והמקבל רוצה לעקור, או בעל הקרקע רוצה שיעקור שתהא השדה נקיה והמקבל רוצה לקצור שהוא נוח מהעקירה יעשו כמנהג המדינה.

מקום שנהגו לחרוש לאחר קצירה או עקירה, כדי למנוע עשבים רעים ומקבל תלש עשבים רעים בעוד שהתבואה מחוברת וחזר וגדל קצת, חייב המקבל לחרוש לאחר קצירה ותלישה כמנהג המדינה אלא אם כן פירש מתי שתלש שהוא במקום חרישה שלאחר כך.

מקום שנהגו שאריס נוטל חלק בשדה תבואה מפירות האילנות שיש בשדה אע"פ שלא טרח בהם, יטול אע"פ שכל בעלי שדות מקבלים שליש, ובעל השדה זה ויתר חלקו שלא יקבל אלא רביע אינו יכול לומר מה שאני נוטל פחות היינו משום שדעתי היה שלא יקבל אריס חלק בפירות האילן שהיה לו לפרש כן, ובמקום שנהגו שאין אריס מקבל חלק בפירות אילן אינו מקבל אע"פ שהאריס ויתר מהחלק אינו יכול לומר היינו משום שדעתו היה לקבל פירות האילן שהיה לו לפרש כן.

בעל השדה והאריס חולקים גם בתבן ובקש, בבבל לא נהגו ליתן תבן לאריס, ואפילו יש שנותן היינו משום שיש לו עין טובה.

עיקר שמירת הקרקע מוטל על בעל הקרקע כגון העפר וקנים שנותנים סביבות המיצר, ושמירה יתירה מוטל על האריס כגון קוצים שאורגים בקנים.

כלי עבודת השדה כגון מעדר רחת דלי נוד למלאות בו מים מוטל על בעל השדה, ועל האריס מוטל לעשות חריצים משפת הנהר עד סוף השדה, ושניהם מספקים את הקנים שניטלה הקליפה שמעמידים בהם הגפנים, ולכן חולקים בהם בגמר המלאכה.

***************