לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא מציעא דף ו׳

מחלוקת רבי יוחנן ואביי בטעם שבועת המשנה. תקפה אחד בפנינו. הקדיש אחד כל הטלית. תקף כהן ספק בכורות לרב המנונא ורבה. היו לו י' חמורים לעניין פדיון פטר חמור. היו לו י' טלאים ומת או קפץ אחד לעניין ראשית הגז.   

דף ו' – ע"א

לרבי יוחנן שבועת המשנה בשנים אוחזים הוא משום חשש שמא תקף בטלית חבירו, אע"פ שהוא חשוד שכופר ממון אינו חשוד שישבע לשקר שאם לא כן איך משביעים לכופר הכל, ואיך חנוני ופועל נשבע ונוטל מבעל הבית, ואיך נשבע שומר שלא שלחתי בה יד הרי אם שלח בה יד הוא גזלן.

לאביי שבועת המשנה בשנים אוחזים הוא משום חשש שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו ולכך תקף המלוה בטלית הלוה, ולשיטתו החשוד לכפור ממון חשוד גם להישבע שקר ואף על פי כן נאמן בשבועה שפורש אדם מספק שבועת שקר משום ואינו יכול להחזיר ואינו פורש מספק איסור גזל שאפשר להחזיר.

שנים שאוחזים בטלית ותקף אחד בפנינו וכולה בידו קודם שנשבע, אם שתק השני הוא הודאה, אם צווח מתחילה ועד סוף אין תפיסתו תפיסה, ואיבעיא אם שתק בתחילה וצווח בסוף אם הוא הודאה כיון ששתק בתחילה, או כיון שצווח בסוף נתגלה שמה ששתק בתחילה היה משום שסבר שאין צריך לצעוק כיון שראו חכמים והשני תפס ממנו.

שנים שאוחזים בטלית ופסקו להם בית דין שיחלוקו ויצאו מבית דין וחזרו כשהוא ביד אחד מהם וטען שהשני הודה לו, והשני טוען השכרתי לו, אין השני נאמן כיון שעד עכשיו חשד לראשון שהוא גנב ואיך השכיר לו, והמוציא מחבירו עליו להביא ראיה בעדים.

אחד שאוחז בכל הטלית והשני מתאבק עמו ונתלה בה, הטלית של האוחז בכולה.

שנים שאוחזים בטלית והקדיש אחד מהם כל הטלית, אם נאמר כצד באיבעיא שאם תקפה אחד בפנינו מוציאים אותה מידו הרי בוודאי אינה מקודשת שאין הקדש יותר חזק מתקיפה, ואם נאמר שבתקפה אחד בפנינו אין מוציאים אותה מידו, איבעיא אם הוא הדין בהקדישה כיון שאמירה לגבוה דינו כמסירה להדיוט, או כיון ואינו בידו וברשותו אינו יכול להקדיש שנאמר 'ואיש כי יקדיש את ביתו' ואי אפשר להקדיש אלא מה שברשותו כמו ביתו.

דף ו' – ע"ב

שנים שרבו על בעלות מרחץ ואחד מהם הקדיש ופרשו רבנן מהמרחץ, להוי אמינא בש"ס מיירי במרחץ מטלטל כגון גיגית ומוכח מזה ששנים אוחזים בטלית והקדיש אחד מהם מקודשת [ועי' מסקנת הש"ס דף ז'.].

ספק בכורות אדם או בהמה אין כהן מוציא מיד ישראל והמוציא מחבירו עליו הראיה, וספק בכור בהמה טהורה אסור בגיזה ועבודה שספק קדשים הוא, תקפו כהן – לרב המנונא אחר שכהן מוחזק הישראל הוא המוציא ועליו הראיה [ורצה להוכיח מזה בשנים אוחזים בטלית אם תמצא לומר שתקפה אחד אין מוציאים מידו הוא הדין גם אם הקדישו מקודשת שהרי גם בספק בכור מהני תפיסה, והוא קדוש לפני שתקפו, והטעם משום דיש לכהן כח בהם גם בלי תפיסה], לרבה תקפה כהן מוציאים אותו מידו והטעם שאסור בגיזה ועבודה שקדושת בכור בא מאליו [מה שאין כן שנים אוחזים והקדישו אחד בפיו יש לומר שלא מהני כיון ואינו ברשותו].

ישראל שיש לו עשרה חמורים שהם ספק פטרי רחם מפריש עליהם עשרה שה כדי להוציא איסורם ואינו צריך לתת לכהן שמוציא מחבירו עליו הראיה, ומעשר והם שלו [ורב חנניה הוכיח מזה כרבה שבתקפו כהן לספק בכור מוציאים מידו שאם נאמר שיש לכהן צד זכיה בהם ותפיסה נמצא שישראל פוטר ממונו בממונו של כהן].

היו לו י' טלאים ומנה חמש ומת אחד מאותם שאינם מנויים, המנויים פטורים שנאמר 'וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט' ומשעה שעבר תחת השבט ולא עלה בידו לעשר שוב אינו מעבירו פעם אחרת.

היה מעשר טלאים והתחיל למנות ועד שלא הגיע לעשרה קפץ אחד מן המנויים לתוך שאינם מנויים כולם פטורים מן המעשר משום שיש ביניהם מנוי שעבר תחת השבט שפטור מן המעשר וכולם פטורים משום שנאמר 'העשירי יהיה קודש לה' והיינו עשירי וודאי ולא עשירי ספק, וכל עשירי שיצא ספק אם הוא ודאי חייב במעשר.

דף ו'. ואיש כי יקדיש

***************

דף ז׳

הקדיש אחד מהם קרקע או מטלטלים. אוחזים בגוף הטלית. מלוה ולוה המחזיקים בשטר שאינו מקוים לרבי ורשב"ג, אחד בטופס ואחד בתורף לרבי אליעזר ורבי יוחנן, ואחרים שמצאו שטר לרבי ורבי יוסי.

דף ז' – ע"א

שנים שרבו בבעלות קרקע והקדיש אחד מהם אם יש לו ראיה שהקרקע שלו ויכול להוציא בדיינים הקדישו הקדש שבכל מקום שנמצא ברשותו הוא שקרקע אינה נגזלת, אבל במטלטלים אפילו יכול להוציא בדיינים אינו קדוש לפי שאינו ברשותו.

שנים אוחזין בטלית וכל אחד אומר כולה שלי שהדין שיחלוקו הטלית בשווה, היינו דווקא באוחזים בחוטים שבקצה הטלית, אבל באוחזים בגוף הטלית כל אחד נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקים בשבועה.

שנים אוחזין בטלית ויש זהב באמצע חולקים גם חלק הזהב, גם אם זה יותר קרוב לאחד מהם.

שנים אדוקים בטלית שכל אחד נוטל עד מקום שידו מגעת היינו משום שקנה החלק שאוחז בה אע"פ שחבירו אוחז בקצה הטלית השני, ולכן כשמקנים בקניין סודר כיון שאחז בה המקנה שלש על שלש והוא שיעור בגד [אע"פ שהקונה אוחז ג"כ] נקנה המקח ללוקח והרי הוא בכלל 'ושלף איש נעלו ונתן לרעהו', ואינו דומה לגירושין שאם הגט בידה וחוט שקשור בגט בידו ויכול להביא הגט אצלו שאיננה מגורשת משום שנאמר 'כריתות'.

מלוה ולוה שאוחזים בשטר, מלוה אומר שלי הוא ועדיין לא פרע הלוה את חובו ולוה אומר שלי הוא וכבר פרעתי, אם השטר מקוים יחלוקו, אם אין השטר מקוים – לרבי הלוה פטור שסובר שלוה האומר על שטר שאינו מקוים שפרעו אע"פ שמודה שכתבו לשטר נאמן לומר שהשטר פרוע כיון שאין אנו יודעים שהשטר כשר אלא על פיו והוא אומר שפרעו, לרשב"ג יחלוקו שסובר לוה שמודה שכתבו לשטר שוב אין המלוה צריך לקיים.

דף ז' – ע"ב

אחרים שמצאו שטר, מלוה אומר ממני נפל ולוה אומר ממני נפל, נחלקו רבנן ורבי יוסי אם כיון שנפל חוששים שהשטר פרוע ונפל מיד הלוה ולא יחזיר ללוה ולמלווה עד שיבוא אליהו או עדים שראו מיד מי נפל, או לא חוששים לפירעון כשמחזירים ללוה שטר פרוע קורע מיד, ולכן יתנו למלוה.

מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה שלא פרע לה הכתובה יחזיר לאשה, אם הבעל אומר שפרע הכתובה וממנו נפל למ"ד שחוששים לפירעון אם נתארמלה או נתגרשה לא יחזיר לזה ולזה, ואם עודה תחת בעלה יחזיר לאשה שאין אדם פורע כתובה קודם גירושין, ולשיטת חכמים גם אם לא חוששים לפירעון לא יחזיר לאשה אפילו בעודה תחת בעלה משום שחוששים שמא ייחד ומסר לה כספים לכתובה כשנשאה, או שמא כתב לה כתובה אחרת כשאיבדה כתובה זו.

מלוה ולוה שאוחזים בשטר וכל אחד אומר שלי הוא שיחלוקו, דווקא אם כל אחד אוחז בטופס ובתורף  אבל אחד אוחז בטופס ואחד בתורף כיון שבתורף יש זמן וגובה ממשועבדים ובטופס אין זמן ואינו גובה בו ממשועבדים, לרבי אליעזר מעלים השטר בדמים כמה שוה התורף יותר מהטופס וכפי זה חולקים, לרבי יוחנן אפילו זה אוחז בטופס וזה בתורף חולקים.

אם יתקלקל הטלית בחלוקת שניים אוחזים חולקים הטלית בדמים וכמו שתנן היו שנים רוכבים על גבי בהמה ויחלוקו על כרחך הוא בדמים.

דף ז'. זה נוטל עד מקום שידו מגעת, זמן

***************

דף ח׳

פירוש בזמן שהם מודים. שניים שהגביהו מציאה לרמי בר חמא ורבא.  חרש או ביחד עם פקח הגביהו מציאה. שור וחמור שמשכו בקרון לרבי מאיר וחכמים לעניין כלאיים ולטענת כולה שלי.

דף ח' – ע"א

מה שתנן במשנה שנים שאוחזים בטלית בזמן שהם מודים חולקים בלי שבועה, היינו שמודים שמצאו והגביהו ביחד וחולקים משום ששניהם קנאוהו, ואין הדין כמו הרישא שחולקים משום ספק שלא יודעים מי משקר.

הטעם דשנים שהגביהו מציאה שניהם קנו ולא אומרים שאינה הגבהה כיון ולא הגביה אלא חציה וחצי השני הוא כמונח על גבי קרקע, לרמי בר חמא משום וכל אחד הגביה לדעת שיקנה חבירו חצי והמגביה מציאה לחבירו קנה חבירו, לרבא כששניהם הגביהו קנו שניהם שהגביה לעצמו וגם לחבירו ומיגו שזכה לעצמו זכה גם לחבירו, אבל המגביה כולה לצורך חבירו ולא נתכווין לצורך עצמו כלל לא קנה חבירו שאינו יכול לזכות לחבירו במקום שמפסיד לאחרים ומונע מהם מלזכות בהמציאה.

חרש שהגביה מציאה קנה מתקנת חכמים מדרכי שלום, שני חרשים שהגביהו מציאה קנו משום דרכי שלום, אבל פקח וחרש שהגביהו מציאה מתוך שלא קנה פקח שחצי השני שלא הגביה כמונח על גבי קרקע שמעיקר הדין אין הגבהתו של חרש עבורו כלום, וממילא גם החרש אינו קונה.

דף ח' – ע"ב

שור וחמור שמשכו קרון – לרבי מאיר בין המנהיג ובין היושב בקרון לוקה ארבעים, לחכמים היושב בקרון פטור שלא עשה כלום.

שנים שאוחזים בבהמה אחד רוכב ואחד מנהיג וכל אחד אומר כולה שלי – לרבי מאיר שבין המנהיג ובין היושב לוקה באיסור כלאים הוא הדין אחד רוכב ואחד מנהיג שניהם נקראים אוחזים ויחלוקו, לחכמים שמנהיג לוקה ולא יושב הוא הדין רוכב במקום מנהיג אע"פ שהרוכב תופס במוסרה, שמוסרה מהני לקנות בו רק במקח וממכר שהמוכר מוסר ללוקח ולא במציאה ובנכסי הגר, אבל אם הרוכב מנהיג ברגליו הרי זה קנין משיכה ויחלוקו [ופשטות הסוגיא משמע שהוא הדין רוכב לבד ולא מנהיג ברגליו לשמואל לא קנה, שסובר כחכמים שיושב לא עשה כלום].

דף ח'. חזיא לבני מלכים, חרש, מציאת חבירו, חמור.

***************