לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא מציעא דף קי״ב

שכיר בזמנו נשבע ונוטל

דף קי"ב – ע"א

'ואליו הוא נושא את נפשו', י"א שהוא טעם באיסור בל תלין ולא תבא עליו השמש כיון שעלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה על שכרו, וי"א שכל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו ונחלקו אם הוא כאילו הרג השכיר, או שבעל הבית גורם מיתה לעצמו.

'לא תלין פעולת שכיר אתך' 'אתך' למעט שאינו עובר אלא אם הפועל תבעו 'אתך' הוא מדעתך שהבעל הבית יודע שצריך לו, ודווקא אם יש לבעל הבית מעות, המחהו אצל חנוני ושולחני אינו עובר שאינו בכלל אתך.

המחהו אצל חנוני ושולחני ולא שילמו לפועל –  לרב ששת אינו חוזר על הבעל הבית ואין הבעל הבית עובר שום עבירות בשכר שכיר, לרבה חוזר על בעל הבית.

קבלנות עובר עליו משום בל תלין שאין אומן קונה בשבח כלי ואינו כמכר לו כלי אלא שכירות.

הנותן טליתו לאומן וגמרה והודיעו שגמרה ולא נתנה לו אפילו מכאן ועד עשרה ימים אינו עובר בבל תלין, נתנה לו  בחצי היום עובר מששקעה עליו חמה.

דף קי"ב – ע"ב

שכיר שאומר שלא פרעו בעל הבית ובעל הבית אומר שפרע, בזמן הפירעון [קודם שהבעל הבית עובר בבל תלין] שכיר נשבע ונוטל, שהבעל הבית טרוד בפועליו וסבר שנתן לו שכר, ותיקנו ששכיר נשבע להפיס דעת בעל הבית ונוטל,עבר זמנו אין השכיר נשבע ונוטל, חזקה שבעל הבית מזכיר עצמו אם פרע כדי שלא יעבור על בל תלין ולא תבא עליו השמש, וחזקה שאין השכיר משהה שכרו.

אומן אומר שתים קצצת לי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא מחבירו עליו הראיה ואין השכיר נשבע ונוטל שבעל הבית זוכר כמה קצץ.

***************

שליח בית דין למשכן כלים

דף קי"ג – ע"א

אם יש עדים שהשכיר תבע בעל הבית עד סוף זמן של איסור בל תלין ולא פרעו הבעל הבית, שכיר נשבע ונוטל גם למחרת.

משנה . המלוה את חבירו והגיע זמן ולא פרעו לא ימשכנו אלא בבית דין, שנאמר 'לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו', וגזרו חכמים שגם בשוק לא ינתק ממנו דבר שאוחז בידו.

שליח בית דין נחלקו התנאים אם מותר להיכנס לבית הלוה למשכנו, י"א שמותר שנאמר 'אם חבול תחבול שלמת רעך' במי שרשאי להיכנס לבית ולחבול והיינו שליח בית דין, וי"א שאסור שנאמר 'בחוץ תעמוד והאיש' ודרשו שהאיש היינו שליח בית דין והוא בכלל האיסור, וכן פסק שמואל, אבל שליח בית דין מותר לנתק מהלוה בשוק ולא גזרו בו.

היו לו שני כלים וחובו כנגד שניהם ממשכן שניהם ונוטל אחד, ומתי שהלוה צריך הוא מחזיר ונוטל השני, כגון מחזיר את כר בלילה ומחרישה ביום.

מת הלוה אינו מצווה להשיב העבוט ליורשיו גם כשצריכים להשתמש בו אלא ימכור ויגבה חובו, לרשב"ג גם ללוה עצמו אינו מחזיר אלא עד שלושים יום, ואחר כך מוכרו בבית דין.

דף קי"ג – ע"ב

לא ימשכננו כלים שעושים בהם אוכל נפש, שנתרבו ממה שנאמר 'כי נפש הוא חובל'.

כדרך שמסדרים בערכין אם אין ידו משגת וממשכן אותו ומשייר לו כדי חייו, כך מסדרים לבעל חוב.

נותנים לו שני מיטות אחד לאכילה ואחד לשינה, [ולא לאשתו ובניו] שמי שאוכל לחם ואינו הולך ד' אמות אין לו רפואה [וכן האוכל תמר לפני האכילה, והחוגר חבל לח של פשתן על מתניו].

ישראל בני מלכים הם – לרשב"ג שמתיר לטלטל מין קטנית בשבת הנקרא לוף מפני שהוא מאכל עורבים ויש להם לגדל עורבים לנוי ולשחוק [ולת"ק אסור], לרבי שמעון שמותר לסוך שמן וורד על גבי מכותיהם בשבת שכן דרך בני מלכים גם בחול לסוך בלי שום מכה ולא נראה שעושה כן משום רפואה [ולת"ק רק בני מלכים מותרים], לרבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו נושים בו אלף זוז ולבוש בגד במאה מנה אין מפשיטים אותה ממנו [ולת"ק מפשיטים אותה ממנו ומלבישים לו בגד שראוי לו].

***************