לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא קמא דף כ״ב – כ״ד

מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש אם אש משום חציו או ממונו

דף כ"ב – ע"א

חיוב מזיק 'אש' – לרבי יוחנן שהוא כזורק חץ ואינו כשור ובור שהזיק שממונו שהזיק יש בו ממש ושלהבת אין בו ממש, לריש לקיש חיוב באש הוא שהוא כשור ובור שהזיק, ואם אין הגחלת שלו פטור ואינו כחציו שהולך מכוחו אבל אש הולכת מאליה (למ"ד אש משום חציו אפילו לא הבעיר האש בעצמו אלא לא שימר גחלתו, ולתוס' למ"ד משום ממונו היינו כממונו וחייב גם אם אין הגחלת שלו).

מה שתנן כלב שנטל חררה של אחרים והלך לגדיש והדליק את הגדיש שמשלם על הגדיש חצי נזק, אם הניח הגחלת על הגדיש חייב על מקום הגחלת נזק שלם, ועל שאר הגדיש לרבי יוחנן משלם חצי נזק משום שחייב על חציו של הכלב מדין צרורות (לתוספות אם זרק הגחלת שמא פטור על שאר הגדיש אם כח כחו לאו ככוחו), ולריש לקיש כיון שחיוב אש הוא משום ממונו ולא משום חציו ואם אין האש של בעל הכלב אינו חייב על כל הגדיש (ופטור על אש של כלבו), והמשנה שחייב על הגדיש חצי נזק היינו שזרקו על הגדיש וחייב רק על מקום הגחלת חצי נזק הוא משום צרורות או משום שמשונה הוא.

מה שתנן גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים נכנסה פשתן לתוך החנות ונדלק מנרו של חנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב, שלא היה לו לטעון על הגמל כל כך עד שתיכנס לחנות, לרבי יוחנן חייב משום שכל הבירה חציו של גמל הוא, לריש לקיש חייב רק אם הגמל עובר בפני כל הבירה ומסכסכו, הניח חנוני נרו מבחוץ חנוני חייב, לריש לקיש שהוא במסכסך מיירי בעמדה להטיל מימיה שאנוסה היא אבל אם לא הייתה אנוסה ועמדה חייב כיון שבעל הגמל חייב בסכסכה קל וחומר בעמדה (וגם החנוני חייב).

דף כ"ב – ע"ב

המדליק את הגדיש והיה גדי ועבד סמוך לו ונשרף עמו חייב על הגדי והגדיש, ולא אומרים שהיה לגדי לברוח שהרי אין לו דעת (לרשב"ם רק בגדי כפות), ופטור על העבד שהיה לו לברוח, עבד כפות לו פטור על הגדי כיון שחייב מיתה על העבד וקם ליה בדרבה מיניה, אפילו עבד של אחד והגדי של אחר (לרבא רק ברודף שחייב מיתה כלפי כל אחד אבל סתם קלב"מ בממון לזה ומיתה לזה חייב), ולריש לקיש היינו דווקא אם הצית בגופו של עבד שהרגו אבל אם הצית את הגדיש חייב על הגדי ואינו חייב על מיתת העבד שאשו משום ממונו, ואינו פטור בגדי.

השולח בעירה ביד חרש שוטה וקטן והזיקו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים למ"ד אשו משום ממונו דווקא אם מסר לו גחלת שאינו מזומן להיזק, ולמ"ד אשו משום חציו פטור אפילו אם מסר לו שלהבת שהוא חץ של חרש, אבל אם מסר לו גם עצים יבשים קטנים ודקים ונר חייב שפושע הוא.

'כי תצא אש ומצאה קוצים ונאכל גדיש וכו' שלם ישלם המבעיר את הבערה' משמע שגם אם לא הדליק גדיש חבירו אלא האש יצא משלו מעצמה ואפילו הכי התורה קראו מבעיר משום שאשו משום חציו.

************* 

 

טמון באש לרבי יוחנן וריש לקיש/כלב שנטל חררה/לקח נחש בפה חבירו/הנכנס לחצר בעל הבית בלי רשות ונגחו/עיזים שהזיקו

דף כ"ג – ע"א

טמון באש שפטור, למ"ד אשו משום חציו היינו רק באופן שכלו לו חציו בשעה שהדליק האש וכגון שנפלה הגדר לאחר שהדליק האש שגם למ"ד אשו משום חציו חייב באופן זה רק משום אשו משום ממונו, אבל באופן שאשו משום חציו חייב בטמון כדין אדם המזיק.

אש ששרף יד אדם, למ"ד אשו משום חציו חייב בארבעה דברים שפשיעה הוא, ואינו חייב בבושת שלא התכווין לכך.

מסקנת הסוגיא, לרבי יוחנן אשו משום חציו לריש לקיש משום ממונו, נפק"מ שלרבי יוחנן חייב משום אדם המזיק באופן שלא כלו לו חציו, וחייב על ארבעה דברים ועל טמון ועל חצי נזק בבהמתו, ובאופן שכלו לו חציו מודה שחייב משום אשו דממונו ופטור על הנ"ל.

הכלב שנטל חררה שעליה גחלת והלך לגדיש והדליק, בעל הגחלת פטור אם נעל דלתות ביתו יפה והכלב חתר הדלת והוציאה שבעל הגחלת אנוס הוא, ובעל הכלב חייב נזק שלם שאינו משונה שסתם דלתות חתורות הן אצל הכלב.

דף כ"ג – ע"ב

מהמשנה שכלב שנטל חררה ואכלה שחייב על החררה כשאכלה בגדיש של בעל החררה, שומעים חידוש שפי פרתו של מזיק האוכלת בחצר הניזק כחצר הניזק הוא והוא בכלל ובער בשדה אחר.

נטל נחש בידו והגיע פיו ליד חבירו עד שנשכו ומת, לרבי יהודה ארס נחש בין שיניו עומד לפיכך משיך בסייף שהוא הרגו ונחש פטור, לחכמים משיך פטור שנחש מקיא הארס מעצמו, והנחש בסקילה.

הנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות ונגחו שורו של בעל הבית ומת,השור חייב סקילה והבעל הבית פטור מן הכופר שאומר לו למה נכנסת לרשותי.

רב יוסף שלח אביי להזהיר בעליהם של עזים שהיו נכנסים ומפסידים ברשותו, אביי אמר שבעלי העזים יכולים לטעון שעל רב יוסף מוטל לגדור שדהו, ולא חייב על שן אלא כשגדר הניזק שדהו וחתרה הבהמה ונכנסה או כשנפל הגדר (לרי"ף הלכה כרב יוסף).

עזים של קצבים העומדים לשחיטה ביום השוק שמפסידים לאחרים גם ברשות הרבים, מתרים בעליהם ב' או ג' פעמים, ואם אינם שומעים שוחטים הבהמות ומוכרים הבשר (דווקא אם עומדים לשחיטה). 

**************** 

 

איך נעשה מועד/איך חוזר לתמות/התראה לבעלים או לשור/המשסה כלבו של חבירו בחבירו

דף כ"ד – ע"א

משנה . מועד, לשיטת רבי יהודה ורבי יוסי היינו שנגח שלשה נגיחות בג' ימים שנאמר 'ואם שור נגח הוא מתמול שלשום והועד בבעליו ולא ישמרנו' אבל אם קירב נגיחותיו ביום אחד אינו מועד כמו שמצינו בזבה שאינה זבה אלא אם ראה בשלשה ימים, לרבי מאיר ור' שמעון כל שנגח ג' נגיחות אפילו ביום אחד הוא מועד שאם התורה מחייבת נזק שלם בהרחיק הנגיחות בשלשה ימים קל וחומר אם קירב הנגיחות, וכמו שמצינו בזב שנעשה זב בשלשה ראיות גם תוך שלשה ימים, ומה שאין זבה נעשה זבה בשלשה ראיות בתוך ג' ימים מכח קל וחומר שאם נעשה זבה אם ריחקה ראיותיה קל וחומר אם קירבה ראיותיה, היינו מכח גזירת הכתוב.

מועד חוזר להיות תם, לרבי יהודה ורבי שמעון משרואה שוורים בשלשה ימים ואינו נוגח, לרבי מאיר ורבי יוסי כל שיהיו התינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח (ומהני חזרה בכה"ג אפילו ביום אחד אבל מניעה משלשה נגיחות ביום אחד לא מהני).

רב נחמן אמר רב אדא בר אהבה הלכה כרבי יוסי שנימוקו [טעמיו וראיותיו] עמו שמועד הוא בג' נגיחות בג' ימים, וחוזר ונעשה תם כשיהיו התינוקות ממשמשים בו ואינו נוגח.

איבעיא, אם מה שצריך ג' נגיחות בג' ימים אם היינו כדי לייעד השור שאינו מועד בלאו הכי ולכן אם יבואו ג' כתי עדים ביום אחד שנגח בג' ימים מהניא, או שצריך ג' ימים כדי לייעד בבעל השור ולכן אם יבואו ג' כתי עדים ביום אחד שנגח בג' ימים לא מהניא.

אין השור נעשה מועד עד שיעידו בו בפני בעלים ובפני בית דין שנאמר 'והועד בבעליו' ואין עדות אלא בבית דין.

דף כ"ד – ע"ב

העידוהו על כל נגיחה שני עדים, הרי הם שלשה עדיות נפרדות ואם בטלה אחת מהם לא בטלו השתיים ומשלם הבעלים חצי נזק, אבל הם עדות אחת להזמה שעל ידי שלש כתי עדים הוא מועד ואם נמצאת אחת מן הכתות זוממות הם פטורים שאין העדים משלמים עד שיזומו כולם, ואם נמצאו כולם זוממים שנמצא שרצו לעשותו מועד בנגיחה שלישית כולם חייבים לשלם חצי נזק של חלק של עדות בנגיחה השלישית, ועדים האחרונים שהעידו שנגח נגיחה שלישית והוזמו משלמים חצי נזק של חלק התם.

הש"ס מוכיח ששלשה נגיחות בשלש ימים הוא ליעוד השור ומהניא אם באו השלשה כתות בבת אחת בבית דין, ממה שתני בברייתא ששלשה כתות נעשו עדות אחת להזמה שעל כרחך באו ליעוד השור ולחייב הבעלים נזק שלם שבאו בבת אחת להעיד וידעו זה בזה, או שהכירו בעל השור ולא הכירו איזה שור נגח שבעל כרחך לא באו לחייב חצי נזק כיון שתם אינו משתלם אלא מגופו.

המשסה כלבו של חבירו בחבירו, המשסה פטור שהוא גורם בנזק, ואיבעיא אם בעל הכלב חייב משום שלא שמר כלבו, ואם תמצא לומר שחייב היינו דווקא אם שיסה המשסה באחרים אבל אם נשך המשסה פטור שכל המשנה ובא אחר ושינה הבעלים פטור, אף אם בעטה בהמה מהלכת בבהמה רבוצה חייב ואינו בכלל כל המשנה ובא אחר ושינה שמכל מקום אין לו רשות   לבעוט.

***************