מסכת בבא קמא דף ס׳ – ס״א

שולח גחלת או שלהבת ביד חרש שוטה וקטן/ליבה ולבתה הרוח/דיני אש

דף ס' – ע"א

משנה . השולח את הבערה ביד חרש שוטה וקטן, מסר לו גחלת וליבה פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, מסר לו שלהבת – לריש לקיש בשם חזקיה חייב בדיני אדם שמעשי המשלח גרמו האש שמזומנת להזיק, לרבי יוחנן פטור שאחיזתו של החרש גרם האש, ואינו חייב עד שימסור לו קוצים ועצים דקים ונר.

השולח את הבערה ביד פקח הפקח חייב.

אחד הביא את האש ואחד הביא את העצים האחרון חייב, ואם בא אחר כך אחר וליבה המלבה חייב.

ליבה ולבתה הרוח אם יש בלבויוכדי ללבותה חייב(ואין ברוח כדי ללבות בפני עצמו), אין בליבויו כדי ללבותו פטור (אע"ג שגם ברוח אין כדי ללבות שלא חייב משום אש אלא ביכול להזיק מצד מעשיו) לאביי היינו שליבה מצד אחד ולבתה הרוח מצד אחר, לרבא היינו שבא רוח שאינה מצויה וליבה, לרבי זירא היינו שלא נפח ממש אלא בנשימה פטור, לרב אשי כל שליבה ולבתה הרוח פטור ואינו דומה לזורה בשבת ורוח מסייעתו שחייב שבשבת חייב משום מלאכת מחשבת ונתקיים המחשבה, אבל בנזקין גרמא בעלמא הוא ופטור(ואעפ"כ צריך להרחיק רקתא משום חיציו. משמע ששניים שהביאו עצים ואור וליבו שניהם ואין בכל אחד כדי ללבות פטור, ותימה הוא).

משנה . 'כי תצא אש ומצא קוצים ונאכל גדיש או הקמה או השדה שלם ישלם המבער את הבערה' 'קוצים' ללמד אף על פי שהוא הפסד מועט, 'גדיש' ללמד גם שלא שכיח אש אצלו והוי כאונס, 'שדה' ללמדאפילו ליחכה נרו וסכסכה אבניו, 'קמה' ללמד כמו קמה שהוא בגלוי אבל טמון פטור באש, ולרב יהודה טמון חייב, 'קמה' לרבות כל בעלי קמה שחייב אף בבעלי חיים (ואילנות), 'או' לרבנן לרבות בעליקומה ולרב יהודה לחלק.

'כי תצא אש ומצא קוצים ונאכל גדיש' אין פורענות בא לעולם אלא בזמן שרשעים בעולם [קוצים] ומתחיל מן הצדיקים [ונאכל גדיש שנאכל גדיש כבר].

'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר' כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים, ומתחיל מצדיקים תחילה, וטובה הוא להם שלא יראו ברעה העתידה לבוא.

לעולם יכנס ויצא אדם בכי טוב בעוד שהחמה זורחת מפני המזיקים וליסטים(לר"ת יצא בכי טוב דווקא מעיר אחרת).

דבר בעיר כנוס רגליך לביתך אפילו ביום הגם שבבית יש אימה, רבא היה סותם חלונותיו, אל ילך באמצע הדרך [ובשעת שלום אל ילך בצידי דרכים], ואל יכנס אז יחידי בבית הכנסת אם אין שם מלמד תינוקות ועשרה מתפללים.

רעב בעיר פזר רגליך למקום שאין שם רעב הגם שיש ספק נפשות במקום שתגלה שם.

כלבים בוכים מלאך המוות בא לעיר, כלבים משחקים ואין עמו נקבה אליהו הנביא בא לעיר.

כי תצא אש מעצמה ופתח בנזקי ממונו וסיים בנזקי גופו שלם ישלם המבעיר – אמר הקב"ה עלי לשלם אש שהציתי בציון ואני עתיד לבנותהבאש, וללמד שאשו משום חציו

*************

 

ויתאוה דוד/אש שעברה /אלו מפסיקים לפאה/הדליק בתוך שלו ויצאה והזיקה/טמון באש/הדליק בשל חבירו ובתוך חבירו/נשרף עמו עבד וגדי

דף ס"א – ע"א

'ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער' שהיה צריך לשאול שאלה מסנהדרין אשר בשער, לרבא אמר רב נחמן ששרפו אנשיו טמון באש ושאל אם חייבים בטמון באש כרבי יהודה או פטורים כרבנן, לרב הונא פלשתים היו טמונים בגדיש שעורים ועדשים של ישראל ושאל אם מותר להציל עצמו על ידי שישרוף ממון חבירו ושלחו לו שאסור (שחייב לשלם אפילו במקום פיקוח נפש) אבל מלך פורץ גדר, לרבנן או לרבה בר מרי שאל אם מותר לקחת גדיש שעורים של ישראל להאכיל לבהמה על מנת לשלם בגדישי עדשים של עכו"ם ושלחו לו שאסור אבל מלך פורץ גדר, וכל המוסר עצמו על דברי תורה אין אומרים אותם משמו.

משנה . אש שעברה גדרגבוה ד' אמות,או דרך רבים של ט"ז אמה [כשיטת ר"א בסמוך], או נהר או שלולית מים רחב ח' אמות לרב נהר ממש, אפילו אין בו מים לשמואל יאור קטן שיש בו מים, והדליק אפילו שדה קוצים פטור, ורב פפא בכותל ד' אמות היינו שהיה ד' אמות משפת הקוצים ומעלה(לר"י שאין עצי הדליקה גבוהים מן הגדר, לתוספות צריך שיהא הגדר גבוה מעצי הדליקה ד' אמות).

מה שתנן במשנה שאש שעברה גדר ודרך ונהר פטור – לרב היינו באש קולחת ועולה למעלה אבל נכפפת [לשון א' ברש"י שהרוח מטה אותה לצדדים, ללשון ב' אש נמוכה] חייב אפילו עד מאה אמה וכן תניא בברייתא שחייב אפילו עד מאה מיל, לשמואל המשנה מיירי בנכפפת אבל קולחת אפילו כל שהוא פטור.

אלו מפסיקים לפאה נחל ודרך היחיד של ד' אמות ודרך הרבים של ט"ז אמה ואמת המים שמשקיםממנה מפסיקים בין השדות וחייב להניח פאה מכל שדה, מקום שמי הגשמים מתקבצים שם לרב יהודה אמר שמואל מפסיקים לרבי יוחנן אין מפסיקים שנקרא אגנות של השדה.

דף ס"א – ע"ב

משנה . המדליק בתוך שלו ויצאה והזיק – לרבי אלעזר בן עזריה אם יש חצי כור לכל רוח פטור, לרבי אליעזר ט"ז אמה, לרבי עקיבא חמישים אמה, לרבי שמעון הכל לפי גובה הדליקה כשהאש גבוהה וגדולה קופצת למרחוק, והלכה כר"ש.

לא יעמיד תנור בתוך הבית אלא אם יש על גבו ארבע אמות ובני העיר מעכבים אותו על כך (בעל העליה מעכב אותו) ובעליה עד שיהא תחתיו מעזיבה שלשה טפחים ובכירה טפח, אם הרחיק והזיק לת"ק חייב לרבי שמעון פטור.

משנה . המדליק בתוך שלו ושרף גדיש חבירו ובו כלים – לרבי יהודה משלם כל מה שבתוכו אפילו כלים שאין דרכם להטמין שם, לחכמים פטור על טמון באש אפילו כלים שדרכם להטמין בגדיש מגזירת הכתוב, אלא אם הוא גדיש של חיטים רואים מקום כלים כאילו הוא מלא חיטים ובגדיש של שעורים כאילו הוא מלא שעורים.

המדליק בתוך של חבירו, גם לחכמים חייב על טמון כיון שאין לו רשות והוא כמאבד בידיים.

המדליק בשל חבירו – לרבי יהודה חייב אף בגדיש על כל מה שהיה בתוכו, לחכמים מדליק הבירה משלם כל מה שבתוכה שכן דרך בני אדם להניח בבתים, ומדליק את הגדיש משלם על כלים שדרכם להטמין בגדיש.

המדליק גדיש ונשרף עמו עבד וגדי בגדי כפות לו ועבד סמוך לו חייב על הגדי, אם הגדי סמוך לו לפירוש א' ברש"י חייב שאין בו דעת לברוח, ולפירוש ב' ברש"י פטור שהיה לו לברוח, היה העבד כפות לו פטור משום שחייב מיתה על העבד ופטור גם על תשלומים שקם ליה בדרבה מיניה.

***************

 

השאיל מקום לחבירו לגדיש/דינר של זהב וטוען של כסף/גזלן וחמסן/גמל שטעון פשתן/יסוד דין כפל וארבעה וחמשה

דף ס"ב – ע"א

המשאיל מקום לחבירו לגדיש והגדיש והטמין בה והבעירו בעל השדה(שהדליק בתוך שלו והלכה לחבירו), גם לרבי יהודה המחייב על הטמון אינו משלם אלא דמי גדיש שלא קיבל עליו אלא שמירת גדיש, להגדיש חיטים והגדיש שעורים או הגדיש חיטים וחיפן שעורים אינו חייב אלא דמי שעורים שאמר לא ראיתי אלא שעורים לפיכך לא נזהרתי, נתן לו רשות להגדיש שעורים והגדיש חיטים, או חיפן בחיטים אינו משלם אלא דמי שעורים שלא קיבל עליו אלא שמירת שעורים.

הנותן דינר זהב לשמור ואמר שהוא של כסף והזיק השומר משלם דינר זהב כיון שהזיקו בידיים ולא דומה לשומר שפשע באש ויצא והזיק הפיקדון שאינו חייב אלא כפי מה שקיבל עליו ששם לא הזיק בידיים, פשע בו משלם של כסף ששמירת כסף קיבל עליו.

לרבי יהודה שחייב על טמון באש, כמו שתקנו רבנן לנגזל להישבע כמה נגזל ממנו ויטול כך תקנו באש שישבע הניזק מה הטמין שם ויטול(לחכמים בהדליק בתוך של חבירו, בדברים שדרכם בכך).

לסובר שמסור חייב משום דין גרמי, איבעיא אם עשו תקנה שהנמסר יכול להישבע כמה ומה הפסיד.

המשליך לים ארגז שמניחים בו כסף נאמן הניזק לומר כמה כסף היה שם, ואיבעיא בהיה בו מרגליות האם דרך בני אדם להטמין שם מרגליות או לא (אפילו אם יש עדים שהיה שם מרגלית שמא לא היה לו לאסוקי אדעתיה).

הדליק את הבית לחכמים משלם כל מה שדרך להניח בבית, ונאמן הניזק בשבועה מה שהיה שם, ואם טוען שהיה שם כוס של כסף אם הוא עשיר או איש נאמן שבני אדם מפקידים אצלו נאמן בשבועה.

גזלן הוא זה שלוקח בחזקה ולא משלם, חמסן הוא זה שלוקח בחזקה ומשלם שלא אמר הבעלים רוצה אני (אע"פ שעובר על לא תחמוד אינו פסול מדאורייתא שלא משמע לאנשי ופסול מדרבנן לאחר הכרזה), אבל אם אמר רוצה אני הוא מכירה שאגב זוזי גמר והקנה לו.

דף ס"ב – ע"ב

משנה . גץ שיצא מתחת הפטיש והזיק חייב.

גמל שהיה טעון פשתן ועבר ברשות הרבים ונכנס פשתן לחנות ודלקו בנר החנוני והדליק את הבירה בעל גמל חייב, הניח נרו מבחוץ חנוני חייב, רבי יהודה פוטר בנר חנוכה.

נר חנוכה, לרבא מצוה להניח בתוך עשרה טפחים, הניח למעלה מעשרים אמה פסול שלא רואים אותה ואין בה פרסום הנס.

הדרן עלך פרק הכונס

פרק שביעי – מרובה

משנה . מרובה מדת כפל ממידת תשלומי ארבעה וחמשה, שמדת כפל נוהג בין בדבר שיש בו רוח חיים בין אין בו רוח חיים ומדת ד' וה' נוהג רק בשור ושה.

בחיוב כפל כתוב 'על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה וכו' ישלם שנים לרעהו' והוא כלל פרט וכלל (למסקנא אינו כן), והפרט למעט שחייב רק בדבר המטלטל וגופו ממון להוציא קרקע (ששייך גניבה בקרקע במשיג גבול או י' גפנים טעונות מסרתי לך והוא טוען ה' ונמצא שגנבם) ועבדים שהוקשו לקרקע ושטרות שאין גופם ממון (אע"ג דאם הזיק השטר אינו חייב מדאורייתא אם נמצא ביד גנב חייב להחזיר וס"ד שחייב כפל), וגם הקדש פטור מכפל שכתוב רעהו.

אין הגונב מן הגנב חייב כפל וארבעה וחמישה שנאמר 'וגונב מבית האיש' למעט אם נגנב מבית הגנב.

שומר שנשבע שפיקדון נגנב ונמצא בידו משלם תשלומי כפל, טבח ומכר משלם תשלומי ד' וה'.

 *************

 

טוען טענת גנב/טענת אבד

דף ס"ג – ע"א

'על כל דבר פשע על שור על חמור על שה על שלמה על כל אבידה' למסקנת הש"ס אינו כלל ופרט וכלל שא"כ יש למעט עופות טמאים מחיוב כפל, אלא כל הוא ריבוי לרבות כל דבר, ופרטים שור וחמור ושה למעט קרקע עבדים ושטרות, שלמה למעט דבר שאין לבעלים בו סימן, ועל כל אבידה שהטוען טענת גנב באבידה משלם כפל (לתוספות אפילו אין בו סימן, ובא למעט אין בו מדה ומשקל או חצי רימון ואגוז).

כל אבידה שנאמר בכפל הוא ריבוי, אבל 'ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך' הוא כלל ופרט וכלל שמותר לקנות במעות מעשר שני כל פרי מפרי וגידולי קרקע, ובכל אינו ריבוי אלא כלל וכל הוא ריבוי, או שגם כל הוא כלל אבל כל הנכתב בחיוב כפל הוא ריבוי ממה שלא כתוב יחד עם כלל ופרט בפסוק כי יתן איש אל רעהו.

שומר שנשבע שנאבד הפקדון ועדים מעידים שאכלו משלם את הקרן ולא כפל שאין כפל אלא בטוען טענת גנב, הודה על פי עצמו משלם קרן וחומש ואשם.

שומר פקדון שנשבע שנגנב הפקדון ועדים מעידים שגנבו משלם תשלומי כפל, לא נשבע משלם קרן ולא כפל, הודה על פי עצמו משלם קרן חומש ואשם ולא כפל שמודה בקנס פטור.

'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגונב מבית האיש וכו' אם לא ימצא הגנב ונקרב בעל הבית אל הא' וכו' ישלם שנים לרעהו' הפסוק מדובר בטוען טענת גנב ולא ימצא כמו שאמר שנגנבה אלא שהוא עצמו גנבו ישלם שנים.

'אם ימצא הגנב' נחלקו התנאים אם מדובר בשומר הטוען טענת גנב שחייב כפל רק בטוען טענת גנב ולא בטוען טענת אבידה, [וגנב עצמו לומדים מפסוק אם המצא תמצא] או שמדובר בגנב עצמו, ושומר הטוען טענת אבד פטור מכפל נתמעט ממה שכתוב הגנב ולא כתוב גנב.

שומר הטוען טענת גניבה וטבחו או מכרו משלם ד' וה', שנאמר הגנב ולא כתיב גנב, ולמ"ד שהגנב בא למעט טענת אבד לומדים ממה שהקיש טוען טענת גנב לגנב עצמו.

טוען טענת גנב אינו חייב אלא בנשבע – שלומדים מגזירה שווה 'שליחות יד' משומרים

***************