לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא קמא דף ס״ח – ע׳

גונב אחר הגנב/מתי משלם על מכירה/אם יכול להקדיש ביד גנב

דף ס"ח – ע"א

אין הגונב אחר הגנב חייב כפל לבעלים שנאמר 'וגונב מבית האיש' ולא מבית הגנב, ואינו חייב לו אלא קרן, לרב יאוש קונה ולכן אם גנב השני לאחר שנתייאש הבעלים משלם השני כפל לראשון.

מכירה שמשלם הגנב תשלומי וארבעה וחמישה – לרב ששת דווקא אם מכר לאחר יאוש שנשתרש ונתחזק בחטא ומועיל מעשיו, שסובר יאוש לבד לא קונה ולכן חייב דווקא אם מכרו לאחר יאוש שקנה הלוקח בייאוש ושינוי רשות, וכן ס"ל ר' אלעזר שמכירה כמו טביחה שהועילו מעשיו (לר"א דווקא שינוי בידיים קונה או שאינו קונה כלל ומועיל מעשיו שמחסר מן העולם) שיאוש קונה עם שינוי רשות וסתם גניבה יאוש בעלים הוא, לרב נחמן חייב גם אם מכר לפני יאוש שחיוב ארבעה וחמישה הוא מפני ששנה בחטא אע"פ שלא הועילו מעשיו, וכן אם מכר לאחר יאוש שסובר שיאוש לבדלא קנה ומכר גניבה של הבעלים, וכן סובר רבי יוחנן כמו שמצינו בגניבת נפש שחייב הגם שאין יאוש בעלים, לרב חייב רק אם מכר לפני יאוש ששנה בחטא אבל אם מכר לאחר יאוש פטור שסובר יאוש לבד קנה ושלו הוא מכר.

'וטבחו או מכרו' הוקש טביחה למכירה מה טביחה שאינה חוזרת אף מכירה שאינה חוזרת, אבל אם מכר ללוקח לעשות בה מלאכה שלושים יום אינו חייב תשלומי ארבעה וחמישה, גם לסובר שחייב משום ששנה בחטא ולא צריך שהועילו מעשיו שאין זה מכירה אלא שכירות.

דף ס"ח – ע"ב

גנב וטבח ובא אחר וגנב הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמשה לבעלים והשני משלם כפל לגנב הראשון שקנה בשינוי מעשה.

גנב והקדיש, אם לא נתייאש הבעלים אינו הקדש שנאמר 'איש כי יקדיש את ביתו קדש' מה ביתו שלו אף כל שלו, אם נתייאש הבעלים הרי זה קודש גם למ"ד יאוש לבד לא קנה [שיש יאוש ושינוי השם כדלעיל דף ס"ז.] אם טבח אחר כך משלם כפל לבעלים ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה להקדש שאין תשלום כפל אלא לרעהו ולא להקדש וכיון שאינו חייב כפל להקדש אינו חייב גם תשלומי ארבעה וחמשה שתשלומי ארבעה וחמשה אמר רחמנא ולא תשלומי שלשה וארבעה.

גנב והקדיש הבעלים כשהוא ביד הגנב לפני יאוש – לרבי יוחנן אינו יכול להקדיש לפי שאינו ברשותו, לריש לקיש יכול להקדיש שסובר כשיטת התנא שחסידים הרוצים לסלק ידי אדם מעבירה כשיש להם כרם רבעי וחוששים שמא אוכלים ממנו עוברי דרכים בלי פדיון מניחים מעות ואומרים כל הנלקט מזה יהא מחולל על מעות אלו, הגם שאין הנלקט ברשותם לחלל.

בית דין שפסקו דין הגנב וטבח ומכר אם אמרו צא תן לו פטור שהוא גזלן וגזלן פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, אמרו חייב אתה ליתן וטבח ומכר חייב בתשלומי ארבעה וחמשה כיון שלא פסקו הדין עדיין הוא גנב (וכיון שהדין קרוב לגמור אסור לעשות פשרה).

לריש לקיש שהבעלים יכולים להקדיש גניבה כשהוא ברשות הגנב אם הקדישו אין הגנב חייב כפל שחזרה הקרן לידם כשהקדיש אבל אמרו בית דין חייב אתה ליתן לו ולא אמרו צא תן לו והקדישו הבעלים חייב הגנב לשלם כפל שכבר נתחייב בו.

 ******************

 

ציון כרם רבעי ערלה וקברות/דין לקט/לוקח יין בין הכותים

דף ס"ט – ע"א

כרם רבעי היו מציינים אותו ברגבים סביבות הגבול להודיע שאסור בלי פדיון כאדמה שיש הנאה ממנו אחר פדיון, ערלה היו מציינים בחרסית שאין הנאה ממנו, קברות היו מציינים בסיד שלבן כעצמות, לרשב"ג רק בשביעית היו מניחים שהפקר הוא אבל בשאר השנים שגזל הוא בידם יאכלו דבר איסור, הצנועים היו מניחים מעות ואומרים כל הנלקט מזה מחולל על מעות הללו (מניח מעות בעוד שלא נלקט ואומר שיהיה מחולל לכשיהיה נלקט, וחילול מהני במחובר, ושמא מהני גם למה שנתגדל אח"כ מדין ביטול ברוב. משמע שכרם רבעי נוהג בשביעית, ולא היו מחללים אז כיון שזכו מן ההפקר).

לרבי יוחנן אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו, אע"ג שהתנא במשנה בצנועין סובר שיכול לחלל דבר שאינו ברשותו וסתם משנה הוא ולרבי יוחנן הלכה כסתם משנה ואי נמי רשב"ג הוא ולרבי יוחנן הלכה כרשב"ג במשנה, משום שנאמר 'ואיש כי יקדיש את ביתו' מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, וכן תנן בסתם משנה שהגונב מן הגנב אינו משלם כפל לבעלים משום שאינו ברשותו.

לקט שני שיבולים הם לקט שלש אינו לקט, ולפי שאין כל העניים בקיאים בהלכה לפיכך צריך בעל הבית להפקיר, לרבי יהודה יעמוד בשחרית ויאמר כל שילקטו עניים היום יהא הפקר (היו מפקירים כדי שיהיו פטורים מן המעשר, ולמ"ד יאוש כדי קנה ע"כ לא נתייאש שכבר זכו בו עניים ולא מהני הפקר  לפוטרו מן המעשר, מיהו מטעם יאוש כמו אבידה לא היה מהני שכל אדם אסור להחזיק בו שצריכה לגזלן להיפטר בו מן הנגזל ולא חשוב כהפקר לפטור מן המעשר ועוד שלא הפקירו אלא לעניים).

לרבי דוסא יאמר לעת ערב כל שלקטו עניים יהא הפקר.

לרבי יוחנן שיטת התנא שמחללים כרם רבעי אף על פי שהנלקט אינו ברשותו הוא כשיטת רבי דוסא שהבעל הבית מפקיר הלקט שהוא ביד העניים.

לרבי יהודה שבעל הבית אומר בשחרית כל שילקטו עניים היום יהא הפקר, ואחר שלקטו הוברר שזה הפקר שיש ברירה.

דף ס"ט – ע"ב

הלוקח יין מבין הכותים – לרבי מאיר אומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה עשרה מעשר ראשון ט' מעשר שני ומוציא מעשר שני לחולין על מעות שיש לו בבית, לרבי יהודה ורבי יוסי ור"ש אוסרים, וטעם לרבי יהודה שלעולם יש ברירה שסובר כשיטת הצנועים, רק שחוששים שמא יבקע הנוד ונמצא ששתה טבל למפרע.

אחים שחלקו – לרבי יוחנן לקוחות הם זה מזה שסובר שאין ברירה ולא הוברר שזה חלקם ולכן מחזירים זה לזה ביובל (ושמא מתי שמתנה בפירוש לרבי יוחנן יש ברירה).

לולי דברי רבי יוחנן בצנועין ורבי דוסא אמרו דבר אחד, היינו אומרים שרבי דוסא עשה תקנה רק לעניים שאינם יודעים הלכות לקט אבל אין עושים תקנה לגנב הגונב כרם רבעי, והיינו אומרים שלצנועים שיכול לחלל כרם רבעי אף על פי שאינו ברשותו היינו כדעת רבי מאיר שמעשר ממון גבוה הוא ואפילו הכי התורה העמידה ברשותו שחייב חומש כשפודה והוא הדין כרם רבעי שנלמד ממעשר, והיינו אומרים שתנא בצנועין הוא רבי דוסא ובזה לא היה קשה מסתם משנה בצנועין הסוברים שמחלל אע"פ שאינו ברשותו שרבי יוחנן לא פסק כסתם משנה אם הוא דעת יחיד.

 ******************

 

כתיבת הרשאה/דבר ולא חצי דבר/מכר או טבח בשבת ולעבודה זרה/שחט ונמצא טריפה/

דף ע' – ע"א

כתיבת הרשאה על מטלטלים שביד נפקד – ללשון א' לנהרדעי אין כותבים לפי שאינו ברשותו ואינו יכול להקנותו (לתוספות היינו גזילה אבל מה שביד נפקד הוא ברשותו), ללשון ב' לנהרדעי אין כותבים אם הנפקד כפר בו שנראה כחותמים על שקר, שיש לו ביד הנפקד (להלכה כותבים אפילו במטלטלים שכפר שלא חוששים למחזי כשיקרא אלא בבית דין, וכותבים אע"פ שאינו ברשותו משום תקנה ומהני אפילו במלוה אע"פ שאינו בהקנאה).

כותבים בשטר הרשאה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך שאם לא כן יכול הנפקד לומר אתה לאו בעל דברים שלי, ואם כתב בו שהקנה לו מחצה שליש ורביע מיגו שהוא בעל דינו על חלקו הוא בעל דין גם על חלקו של המפקיד.

שליח שתפס ממון שהוציא מנפקד ועיכבו – לאמימר אין מוציאים ממנו כיון שכתב שהקנה לו הפקדון, לרב אשי כיון שכתב כל שמתעני מן דינא הדר עלי עשאו רק שליח ולא מהני תפיסה, וי"א שעשאו שותף ולהלכה עשאו שליח.

דף ע' – ע"ב

משנה . על פי שני עדים יקום דבר, דבר ולא חצי דבר לכן שנים מעידים על אחד שהחזיק שדה שנה אחת ואכל פירותיה, ושנים אחרים מעידים כן על שנה שניה ושנים אחרים מעידים כן על שנה שלישית, לרבי עקיבא פסול משום חצי דבר, לרבנן אינו חצי דבר שכולם מעידים שמוחזק בה (לר"י שכל כת ראו כל מה שיכולים לראות באותה שנה, לרי"ף שכל כת מהני לחייבו הפירות שאכל בשנה זו) וחצי דבר היינו שתי כתות אחת אומר ראו שיער אחד של סימני גדלות בגבה וכת אחת אומרת בכריסה שכל אחת אומר שראו שהיא קטנה.

שני עדים מעידים שגנב וטבח ומכר משלם תשלומי ארבעה וחמשה, ואפילו שנים אומרים גנב ושנים אומרים שטבח ומכר אינו חצי עדות גם לרבי עקיבא שהוא כשנים אומרים פלונית נתקדשה בניסן ושנים אומרים שנבעלה לאחר באייר כיון שעדי קידושין לא צריכים לעדי ביאה, וכן אין עדי גניבה צריכים לעדי טביחה ומכירה.

גנב ומכר בשבת משלם תשלומי ארבעה וחמשה, גנב וטבח בשבת אינו משלם תשלומי ארבעה וחמשה.

לוקח שאמר לגנב לקוט תאנה בשבת בדמי מכירת הגניבה ותקנה לי גניבותיך פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, לרב פפא משום שאין כאן מכירה שאם הלוקח יתבע אותו החזר לי תאנים שלקטת או תן לי מה שמכרת לי בדמיהם אין בית דין אומרים לו שלם לו, לרבי בר חמא ורבא יש כאן מכירה ופטור לשלם משום קם ליה בדרבה מיניה.

אתנן אסרה תורה אפילו אם בא על אמו, ואע"ג שאם תבעה בדין אין בית דין אומרים לו שיתן לה כיון שחייב מיתה אם נתן לה אסור למזבח (שצריך לתת לה לצאת ידי שמים, וחיוב ידי שמים שנתן שסבר שחייב מן הדין חייב להחזיר).

לוקח שאמר לגנב זרוק גניבותיך לחצרי בשבת ותקנה לי גניבותיך – לרבי עקיבא פטור שכיון שקלטה האויר נתחייב משום שבת נמצא שחיוב שבת וקניין מכירה באים כאחד (אם זרקו דרך פתח או חלון אבל זרקו למעלה מן המחיצות חייב לעניין שבת ולא קנה עד שיגיע לתוך המחיצות), לרבנן חייב שהמכר חל כשהגיע לאוויר החצר ואינו חייב משום שבת עד שינוח(ולמ"ד עקירה צורך הנחה פטור), ואם אמר לא תיקני לי גניבותיך עד שתנוח גם לרבנן פטור.

גנב ומכר לעבודה זרה חייב בתשלומי ארבעה וחמשה, וכן אם טבח ביום הכיפורים [שלתנא במשנה לא אומרים פטור משום קם ליה בדרבה מיניה בחיוב כרת] וכן אם גנב משל אביו וטבח ומכר ומת אביו, וכן גנב וטבח והקדיש, וכן גנב וטבח לרפואה או לכלבים.

השוחט ונמצא טריפה או חולין בעזרה – לתנא קמא משלם תשלומי ארבעה וחמשה, לרבי שמעון פטור ששחיטה שאינה ראויה אין שמו שחיטה.

***************