
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת בבא קמא דף פ״ה – פ״ז
צער במקום נזק/עלו בו צמחים/אומד תשלום בד' דברים
דף פ"ה – ע"א
צער במקום נזק אומדים כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו המוכתב למלכות שיקטע השליח בסם ולא בסייף.
עלו בו צמחים מחמת המכה וחזרה המכה – לרבנן קמאי כיון שחייב לרפאות מכח ריבוי 'רפא ירפא'(אם לא אמדוהו, ד"ה עלו בו)חייב ליתן לו דמי שבת שהקיש התורה שבת לריפוי, לרבי יהודה חייב לרפאותו מכח הריבוי ופטור משבת, לרבנן בתראי פטור גם מריפוי שהקישה הכתוב ריפוי לשבת שכל שאינו חייב בשבת אינו חייב בריפוי.
מחלוקת רבנן ורבי יהודה אם חייב בשבת בצמחים מחמת המכה, לרבנן דבי רב נחלקו אם ניתנה רשות לנחבל לאגוד המכה ולעוטפה מפני צער הצינה ועולים הצמחים מחמת הבל וחום האגד, לרבה לכו"ע ניתנה לאגד ונחלקו באגד יתירה.
עלו בו צמחים שלא מחמת המכה כגון שעבר על דברי הרופא ואכל דבש או כל מיני מתיקה שקשים למכה והעלה מכתו בשר מת אינו חייב לרפאות שנאמר 'רק' למעט צמחים שלא מחמת המכה.
'ורפא ירפא' – לדבי רבי ישמעאל שניתן רשות לרופא לרפאות ולא אומרים כיון שהקב"ה החלה אותו לא ירפא, ולחכמים הנ"ל לרבות שחייב לרפאות בצמחים שמחמת המכה.
ריפוי שחייב ליתן דמים העולים לרפאותו, ואין המזיק יכול לומר אני ארפאך בעצמי, או אני אביא רופא שירפאך בחנם, או אני אביא רופא ממקום אחר בזול, וכן אם הניזק אומר פסוק עמי ותן על ידי ואני ארפא עצמי אין שומעים לו שהרי אומר לו שמא לא תרפא עצמך והתחזק כמזיק אלא נותן לו דבר יום ביומו או פוסק על הכל ונותן על ידי בית דין [ע"פ רמב"ם ומאירי].
דף פ"ה – ע"ב
חיוב ד' דברים היינו גם במקום שמשלם נזק, לרב זביד בשם רבא שנאמר 'פצע תחת פצע' ולא כתוב פצע בפצע, לרב פפא בשם רבא שנאמר 'ורפא ירפא' ולא כתוב ורופא ירפא או רפא רפא או ירפא ירפא.
חיוב ד' דברים שייך גם שלא במקום נזק, צער שכוואו בשפוד או במסמר אפילו על ציפורנו, ריפוי שהיה לו מכה בבשרו ומתרפא ונתן שם סם חריף והפך בשרו למראה צרעת וצריך רפואה להחזיר מראית בשרו, שבת שסגרו והיה בטל ממלאכה, בושת רק בפניו.
שבת נותן לו כאילו היה שומר קישואים במשך ימי החולי(בסתם בני אדם שאינם בעלי אומנות ולא במלמד תינוקות או נוקב מרגליות, ד"ה רואין אותו), אע"ג שאינו יכול לעשות מלאכה שהיה ראוי לעשות כשהיה בריא שגם כשיתרפא לא יהיה ראוי לעשות מלאכות אלו שהרי קטע ידו וכבר שילם לו נזק של ידו.
קטע ידו נותן לו נזקו ושבת כשומר קישואים, קטע רגלו נותן לו נזקו ושבת כשומר הפתח, סימא עינו נותן לו נזקו ושבת כמטחינו ברחים, חרשו נותן לו דמי כולו.
קטע ידו ולא אמדוהו, רגלו ולא אמדוהו, סימא עינו ולא אמדוהו ולבסוף חירשו, נותן לו דמי כולו ושוב אין צריך ליתן דמי נזקו ושבת של כל נזק כיון שנתן לו דמי כולו, וכן לא דמי ריפוי כיון שלא נתרפא בינתיים, ואיבעיא אם חייב ליתן דמי צער ובושת, ואם תמצא לומר שפטור איבעיא אם אמדוהו בין היזק להיזק ולא נתנו אז אם חייב לו דמי צער ובושת אחר שחירש וחייב לו דמי כולו (לתוספות נותן לו צער ובושת וריפוי ומבעי בחבל בו כנ"ל במשך ג' ימים אם נחשב כעשה הכל בפעם אחת ואומדים בבת אחת שאין עולה כ"כ כמו ג' שומות, ד"ה נהי).
***********
מכה שסופו לחזור/החורש את אביו/הכה את אביו ולא עשה בו חבורה/הקוטע יד עבד עברי/
שווי בושת/נתכוון לבייש, ערום, סומא, בבית המרחץ, ישן, חרש שוטה וקטן
דף פ"ו – ע"א
הכה על ידו וצמתה וסופו לחזור (ואין בני אדם מכירים אם יחזור ונפחת דמיו, ד"ה שבת הפוחתו) או גילח זקנו, בדמי נזק – לרבה איבעיא אם חייב אע"ג שסופו לחזור כיון שעכשיו דמיו פחותים, לאביי חייב לרבא פטור, ובשבת לכו"ע חייב שנתבטל ממלאכתו, לאביי נותן כשומר קישואים לרבא כמו שנשכר פועל בשוק.
החורש את אביו נהרג, שאי אפשר לחרישה בלי חבורה שטיפת דם נפל באזנו ונתחרש.
המכה אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה חייב בחמשה דברים כיון שאין עליו חיוב מיתה, כגון שסכו בסם המשיר את השער ואינו חוזר שהזיקו, ויש לו צער מחוזק הסם הנכנס בפצעים שבראשו, וצריך לרפאות את עצמו מצער הפצע, ונתבטל ממלאכתו שהיה רקדן, והתבייש.
הקוטע יד עבד עברי של חבירו ונתבטל ממלאכה, לאביי נותן דמי נזק לעבד ודמי שבת לרבו, לרבא הכל לעבד ויקח בהם קרקע והרב אוכל פירות (תוספות גורס הכל לרב, ד"ה רבא אמר), ואם חבל בעניין שלא התבטל ממלאכת רבו לכו"ע נותנים הכל לעבד.
בושת, לרבי מאיר בין עניים בין עשירים שמים אותם בשווה כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם, לרבי יהודה הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו, לרבי שמעון עשירים כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם עניים כפחות שבעניים, וזהו כוונת המשנה הכל לפי המתבייש.
נתכוון לבייש קטן ובייש גדול נותן לו דמי בושתו של קטן, נתכוון לבייש את העבד ובייש בן חורין נותן לו דמי בושתו של עבד, לרבי שמעון נתכוון לבייש את זה ובייש זה פטור.
דף פ"ו – ע"ב
משנה . המבייש את הערום כגון שהגביה הרוח את בגדיו ונראה כערום והמבייש הוסיף בהפשטתו חייב, מכל מקום אין בושתו מרובה כמבייש מי שאינו ערום, אבל מי שאין מקפיד לילך ערום בפני בני אדם אינו בר בושת כלל (לתוספות היינו אם ביישו במה שהוא ערום אבל אם רקק בו או סטרו בר בושת הוא, ד"ה ערום בר בושת).
בייש בבית המרחץ שבני אדם עומדים שם ערומים אין להם בושת, ואם בשעה שהגביה בגדיו לירד לנהר חייב, ואין בושתו מרובה כמבייש בשוק.
המבייש את הישן חייב, ואיבעיא אם מת מתוך שינה ולא ידע שביישו אם פטור משום שלא התבייש, או שחיוב בושת הוא משום שמזלזל בו בפני רבים וחייב אע"פ שלא שם לב, או שחייב משום בושת המשפחה.
ישן שבייש פטור, נפל מן הגג והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור על הבושת שאינו חייב עד שיתכווין לבייש או להזיק.
חרש יש לו בושת, קטן אם יודעים שמצטער בבושת יש לו בושת ואם אין מצטער לרבי אין לו בושת, ובש"ס יש איבעיא אם יש חיוב בושת משום שמזלזל בו בפני רבים וכן אם יש חיוב בושת משום המשפחה, שוטה אין לו בושת גם משום זלזול ובני משפחה, שאין לך בושת גדולה מזו שהוא שוטה.
המבייש סומא חייב, סומא שבייש – לתנא במשנה חייב ואינו דומה לישן שבייש, לרבי יהודה פטור מגזירה שוה 'עינך' שנאמר בפרשת בושת ל'עינך' שנאמר בעדות שהסומא פסול לעדות.
סומא לעניין גלות ומלקות ומיתת בית דין – לרבי יהודה פטור שנאמר בחיוב גלות 'בלא ראות' ומשמע שמיירי במי שרואה במקום אחר פרט לסומא, ולומדים חייבי מיתה ומלקות מגזירה שוה מחיוב גלות, לרבי מאיר סומא חייב גלות שנאמר 'בלא ראות' ונאמר 'בלי דעת' הוא מיעוט אחר מיעוט לרבות סומא.
***************
סומא בכל המצוות/החובל בעבד עברי או כנעני שלו ושל אחרים/החובל בבן ובת שלו ואחרים
דף פ"ז – ע"א
לרבי יהודה פטור סומא מכל דינים ומצוות שבתורה, שלשיטתו סומא פטור ממיתה וגלות והוקשו משפטים לחיוב מיתה וגלות והוקשו כל המצות למשפטים (גם לרבי יהודה סומא חייב במצות מדרבנן ואם לא ראה אורות מימיו פטור גם מדרבנן מלפרוס על שמע ואם ראה ונסתמא חייב מדרבנן ומוציא אחרים ידי חובה שגם הם חייבים מדרבנן ואינו דומה לקטן שחייב מדרבנן ואינו מוציא ידי אחרים שחייבים מדרבנן שאין חיובו אלא משום חינוך, ד"ה וכן היה ר' יהודה פוטרו מכל המצוות).
רב יוסף אמר שמי שיאמר שהלכה כרבי יהודה שסומא פטור מן המצוות יעשה יום טוב לרבנן משום שהוא סומא ופטור ואף על פי כן מקיים המצוות, וכששמע גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה אמר שיעשה סעודה לרבנן למי שיאמר שאין הלכה כרבי יהודה.
משנה . חומר אדם משור, שאדם משלם נזק צער ריפוי שבת בושת ודמי ולדות ושור אינו משלם אלא נזק.
המכה אביו ואמו ולא עשה בהם חבורה או חובל חבירו ביום הכיפורים חייב בכולם, עשה באביו ואמו חבורה או חבל בחבירו בשבת פטור מתשלומים שחייב במיתה.
החובל בעבד עברי שלו חייב בהכל חוץ משבת, ובעבד עברי של אחר נותן שבת לרבו [ועי' לעיל דף פ"ו.] ובעבד כנעני של אחרים חייב בכולם (ונותן לרבו ומה שצריך לרפואה שייך לעבד, ד"ה בעבד כנעני), לרבי יהודה אין לעבד כנעני בושת, ובעבד כנעני שלו פטור מכולם.(אפילו מריפוי).
חרש שוטה וקטן החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים.
העבד והאשה החובל בהם חייב והם שחבלו באחרים פטורים, מפני שאין להם מה לשלם, נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבים לשלם.
דף פ"ז – ע"ב
החובל בבת קטנה של אחרים נותן שבת לאביה עד שעת בגרות, שמעשה ידיה של הבת שייך לאביה, ואם אינה סמוכה על שולחנו נותן לה למזונות, והמותר על מזונות שייך לאב.
החובל בבנו גדול אם הוא סמוך על שולחנו פטור (רק משבת, ד"ה וקתני) ואם אינו סמוך על שלחנו חייב, ואם בנו קטן יעשה לו סגולה.
החובל בבן של אחרים אפילו אם הוא סמוך על שולחן האב אם הוא גדול יתן לבן, אם הוא קטן יעשה להם סגולה, אע"פ שהאב עצמו כשחובל פטור שמקפיד אם הוא צריך להוציא דמי חבלה עליהם אבל אם אחרים חבלו בהם ויש להם צער חבלה אינו מקפיד אם הם יקבלו דמים.
סגולה שעושים בדמי החבלה שנותנים לקטן וקטנה, לרב חסדא הוא ספר תורה לרבה בן רב הונא הוא דקל שאוכלים ממנו תמרים.
פצע בפנים בבת קטנה והופחתה מכספה (מה שנפחת עד ימי הנערות לכו"ע שייך לאביה, ד"ה הכא דלאו), לרבי יוחנן הרי הוא של אב שהרי בידו למוכרה, לריש לקיש ורב לא זיכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד אבל דמי חבלות שנפחת דמיה לכל ימי חייה שייכים לה ויעשה לה סגולה, ורבי אלעזר איבעיא ליה.
***************