לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון כ"ח אלול תשפ"א
מסכת ביצה דף ה'
דף ה' – ע"א
בראשונה היו מקבלים עדות על קידוש החודש כל יום שלושים לחודש, ולכן בל' אלול מחמת הספק שמא יבואו עדים ויתקדש היום היו אסורים במלאכה כל היום, וכיון שאינו אלא מספק – ביצה שנולדה בו מותרת למחר.
פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ואמרו שיר של חול בקרבן תמיד של בין הערביים, ואחר כך באו העדים, ומחמת קלקול זה התקינו שלא יהיו מקבלים העדים אלא עד המנחה – זמן הקרבת התמיד, ואם באו העדים מן המנחה ולמעלה נקבע ראש השנה למחרת, אך מכל מקום נוהגים אותו היום בקדושה, ולא מספק שהרי ודאי שיום טוב הוא למחר, ולכן לאחר תקנה זו ביצה שנולדה בזה אסורה בזה שקדושה אחת היא.
משחרב בית המקדש החזיר רבן יוחנן בן זכאי הדבר ליושנו שיהיו מקבלים עדות החודש כל היום, וביצה שנולדה בראשון – לרבה מותרת בשני, שאחד מן הימים חול, לרב ושמואל אסורה.
טעמם של רב ושמואל שגם אחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה שנולדה ביום א' של ראש השנה אסורה בשני:
לאביי – היינו לבני חוץ לארץ שהם עדיין עושים שני הימים קודש מכח התקנה הראשונה, וקדושה אחת היא כיון שלא נפסק אותה תקנה.
לרב יוסף – כל דבר שנמנו וגמרו בקיבוץ חכמים לאסרו צריך מנין אחר להתירו. ולאביי ביצה לא נאסר במנין אלא תלוי בדין קבלת עדות.
לרב אדא ורב שלמן – מהרה יבנה המקדש ותחזור תקנה ראשונה שלא לקבל עדות אלא עד המנחה, ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביום טוב שני, ולא ידעו שאז היו שתי קדושות ועכשיו קדושה אחת היא.
לרבא – גם לרבן יוחנן בן זכאי שמקבלים עדות כל היום, היינו רק לענין קביעת המועדים – שהיום ראש חודש, אך לא נעקר תקנה ראשונה לנהוג יום טוב גם למחר.
דף ה' – ע"ב
כרם רבעי שצריך להעלות הפירות לירושלים או לפדותם ולהעלות דמיהם כדין מעשר שני, תקנו חכמים שהנמצא במרחק מהלך יום אחד לכל צד של ירושלים לא יפדם אלא יעלה הפירות בעצמם – כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות, ולאחר החורבן נמנו חכמים והתירו לפדותם, שלמה לנו לעטרה לצורך הנכרים.
כל דבר שנתקן במנין צריך מנין אחר להתירו, בין באיסור דאורייתא – ככתוב במתן תורה 'שובו לכם לאהליכם' אפילו שבלי זה כתוב רק לשלשת ימים, או מקרא 'במשוך היובל המה יעלו בהר' הגם שבלאו הכי כתוב 'אל מול ההר ההוא' – שרק בזמן שהוא בקדושתו. ובין באיסור דרבנן – כמו כרם רבעי שהוצרכו חכמים להתכנס ולבטל התקנה שצריך להעלות הפירות מירושלים, אף על פי שהתקנה בלאו הכי לא שייך לאחר החורבן.
***************
יום שני כ"ט אלול תשפ"א
מסכת ביצה דף ו'
דף ו' – ע"א
התעסקות במת ביום טוב – ביום טוב ראשון על ידי גויים. ביום טוב שני על ידי ישראל, למר זוטרא דווקא כשהשתהה ומתיירא שיסריח, אבל בלאו הכי רק על ידי גויים מותר, ולרב אשי גם בלאו הכי מותר שחכמים עשו יום טוב שני לגבי מת כחול, ואפילו לחתוך בגד והדסים לכבודו שטורח שאינה צריכה היא. ובזמן שהיו ישראל תחת אומת 'חברים' שהיו כופים את ישראל לעשות מלאכה – לא היו מתעסקים במת ביום טוב שני, שלא יכופו לשאר מלאכות.
אף ביום שני של ראש השנה מותר לישראל להתעסק במת כמו בשאר יום טוב שני, וביצה שנולדה ביום ראשון – לרבא ורב אשי אסור ביום שני, כתקנה הראשונה ששני הימים קדושה אחת היא (דף ה'.), לנהרדעי מותר שמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר.
מניח אדם עירובי תבשילין מיום טוב ראשון ליום טוב שני, ומתנה שאם היום הוא חול ולמחר קודש יהא עירוב, ואם היום קודש ולמחר חול איני צריך לכך, אבל בראש השנה לא יעשה כן, ששני הימים כיום ארוך הוא ושניהם קודש (ולנהרדעי מותר).
אפרוח שנולד ביום טוב – לרבי אסור באכילה, שמוקצה הוא כיון שלא היה מוכן מבעוד יום, מה שאין כן עגל שנולד ביום טוב מותר, שמוכן הוא בעודו במעי אמו אגב שחיטת אמו, לשמואל או לרבי יוחנן אף אפרוח מותר, שמיגו שמתקן ומתיר עצמו על ידי שחיטה מתיר עצמו גם לענין מוקצה.
דף ו' – ע"ב
גם עגל שנולד ביום טוב מן הטריפה מותר, ורצו להוכיח מכך שלא כרב, שהרי אינו מוכן אגב אמו, ורב יוסף השיב שמוכן אגב אמו שראויה להאכילה לכלבים, שמוכן לכלבים הוא מוכן לאדם שדעתו עליו מאתמול שאם יולד יאכל, ושלא כאביי שהקשה שכשם שמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים – כפי שאסר רבי יהודה לחתוך נבילה שנעשה נבילה בשבת – כך מוכן לכלבים לא הוי מוכן לאדם.
'לכל השרץ השורץ על הארץ' – לרבי אליעזר בן יעקב לרבות אפרוח שלא נפתחו עיניו שאסור באכילה.
השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות – מותר לאכלם בחלב אף על פי שרק החלבון גמור ועדיין מעורות בגידים (ועי' להלן דף ז'. שיטת רבי אליעזר בן יעקב), ומותר לאכלם ביום טוב אף לדעת בית הלל.
***************
יום שלישי א' תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף ז'
דף ז' – ע"א
רק ביצים שנולדות מתרנגולת מגדלות אפרוחים, ולא הנמצאות במעיה אחר שחיטה, ונפקא מיניה למבקש לקנות ביצים מתרנגולת חיה ונתנו לו ביצים שנמצאו במעי אימם שזהו מקח טעות וחוזר, ואין המוכר יכול לומר שרצה אותם לאכילה אלא שהעדיף את אלו משום שהם מבושלות יותר מאלו הנמצאות במעי אימם, ולפיכך אין צריך להחזיר אלא הפרש הדמים שבין ביצים שנולדו לאלו שנמצאו במעי אימם.
רק ביצים שנולדו על ידי תרנגול מגדלות אפרוחים, ולא ביצים מתרנגולת שהתחממה בקרקע, ונפקא מיניה למבקש לקנות ביצים מתרנגול, ונתנו לו מאלו המתחממות בקרקע שהוא מקח טעות, ואין המוכר יכול לומר שרצה אותם לאכילה משום ששמנות יותר, ודי בכך שיחזיר לו הפרש הדמים.
ביצה שיצאה מערב יום טוב וחזרה לתוך מעי אמה וילדתה בלילה – מותרת, שהוי כאילו נולדה מאתמול, לרבי יוחנן – אפילו יצאה רק רובה מערב יום טוב, וליש אומרים בדעת רב הונא בשם רב – דווקא אם יצאה כולה.
השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות – מותר לאכלם בחלב. ואם עדיין מעורות בגידין – לחכמים מותר ולרבי יעקב אסור.
נבלת עוף טהור מטמא את האוכל ואת הבגדים שהוא לובש בשעת בליעתו. מצא בה ביצים המעורות בגידין ואכלם: לחכמים שהתירו לאכלם בחלב – טהור, לרבי יעקב שאסר לאכלם בחלב – לרב יוסף טמא, שבשר הם, ללישנא קמא לאביי – גם לרבי יעקב אינם כבשר, אלא אסור בחלב מדרבנן כיון שקרובות לבשר, ולענין טומאה לא גזר כדי שלא להרבות טומאה ולהפסיד טהרות.
האוכל קורקבן, ובני מעיים, והבשר שדבוקים בו הביצים (אשכול) של נבלת עוף טהור – טמא הוא ובגדיו, שאף שיש בני אדם שאינם אוכלים אותם – דינם כבשר.
כל שתשמישו ביום, והיינו תרנגול – יולד ביום. בלילה, והיינו עטלף – יולד בלילה. בין ביום ובין בלילה, והיינו אדם וכל הדומה לו – יולד בין ביום ובין בלילה.
בדק בקינה של תרנגולת מערב יום טוב ולא מצא בה ביצה, ולמחר השכים קודם עלות השחר ומצא בה ביצים, אם יש שם זכר מותר, שכיון שתשמישה רק ביום יולדת רק ביום ובוודאי מערב יום טוב ילדה, ואף שבדק בערב יום טוב ולא מצא – שמא לא בדק יפה או יצאה רובה וחזרה.
דף ז' – ע"ב
כל שנמצא זכר במקום שיכולה לשמוע קולו ביום – תולים שממנו ילדה, ורב מרי סמך למעשה לתלות בזכר שהיה במרחק ס' בתים. ואם יש נהר באמצע – אם יש עליו גשר תולים שעבר הגשר, אך אם יש עליו מיצרא [-קורה צרה וחבל מעליה, שעוברים עליה רק בעזרת החבל] אין תולים שעבר עליה, אך היה מעשה שעבר עליה תרנגול (ושוב יש לתלות גם בזה. רשב"א בעבודת הקודש).
אם אין זכר בקרבת מקום ומצא ביצה קודם עלות השחר של יום טוב – אם לא בדק הקן בערב יום טוב מותרת, שתולים שנולדה מבעוד יום כיון שרובם יולדות ביום, אבל אם בדק בערב יום טוב ולא מצא בה ביצה תלינן שספנא מארעא וילדה בלילה, ולא תלינן שיצאה רובה ביום וחזרה שלא שכיח הוא.
שום שחוק גלוי – סכנה לאכלו, שהנחש שותה ממנו ומטיל בו ארס.
שיעור איסור אכילת שאור וחמץ – לכולי עלמא בכזית.
'ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור' – הוצרך הכתוב לכתוב חמץ ושאור – לבית שמאי בא ללמד ששיעור חמץ ככותבת ושאור בכזית, לבית הלל שניהם בכזית, והוצרכו שניהם שאי אפשר ללמוד חמץ משאור – ששאור חימוצו קשה, ואי אפשר ללמוד שאור מחמץ – שחמץ ראוי לאכילה.
'ושפך את דמו וכסהו בעפר' ולא נאמר 'עפר' – מלמד שצריך השוחט ליתן עפר למטה ולמעלה.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל לענין כיסוי: לרבה – לא התירו בית שמאי אלא כשיש לו עפר ל'למטה', שאז מותר לו לשחוט, ואחר ששחט חופר כדי לכסות מלמעלה, אבל אם אין לו עפר ל'למטה' לא יחפור קודם שחיטה, שחוששים שמא ימלך מלשחוט ונמצא שחפר חינם, לרב יוסף – אף אם אין לו עפר כלל אין מונעים אותו מלחפור קודם שחיטה, כדי שלא ימנע משמחת יום טוב. לבית הלל – אסור לשחוט לכתחילה, ורק אם שחט חופר ומכסה.
מה שהתירו לחפור כדי לכסות, היינו רק אם יש לו דקר נעוץ מבעוד יום – שאז אינו עובר על 'חפירה' שהרי הוא כאילו כבר חפור, ובעפר תיחוח – שאז אינו עושה כתישה (שתולדה דש היא). ומשום עשיית גומא (שהיא מלאכת 'בונה') אין בזה – משום שאין צריך אלא לעפרה ומקלקל הוא.
***************
יום רביעי ב' תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף ח'
דף ח' – ע"א
אפר כירה שהוסק מבעוד יום – מוכן הוא לכל שימוש, ומותר לטלטלו ולכסות בו, שדעתו עליו לכל מה שצריך. הוסק ביום טוב – אם עדיין יש באפר חמימות לצלות בו ביצה מותר לכסות בו, כיון שמאתמול בעודו עצים היה מוכן להיסק ולבשל ועודנו בתשמישו.
הכניס עפר הרבה במקום אחד לצורך גינתו ולחורבתו לשטחן בו – מותר לכסות בו, שכל זמן שצבור דעתו עליו לכל צורכו.
מכניס מלא קופתו עפר סתם, ונותנו במקום אחד ועושה בה כל צרכיו, והגם שמיעוט הוא אינו בטל לגבי קרקע אם יחד לו קרן זווית, שכיון שלא שטחו מוכח שלצרכיו הכניסו.
אין שוחטים כוי ביום טוב, כיון שספק אם חייב בכיסוי, ולא אומרים שכדי שלא לבטל שמחת יום טוב – ישחטנו ומספק לא יכסה דמו.
דף ח' – ע"ב
עשה דוחה לא תעשה רק אם בשעה שעוקר הלאו מקיים עשה, כגון מילה בצרעת וכלאים בציצית.
עשה של כיסוי הדם אינו דוחה איסור מלאכה ביום טוב, אף כשכותש בשעת הכיסוי – שיום טוב עשה ולא תעשה הוא.
אפר כירה דעתו להשתמש בו למה שבוודאי יצטרך לו ולא לספק, ולכן אין מכסה בו דם כוי.
הכניס עפר לכסות בו צואה שהוא ספק אם יצטרך לזה – מכסה בו דם ציפור, שאם הזמינו על הספק כל שכן שמוכן לוודאי, אבל אם הכניסו לכסות בו דם ציפור נחלקו אם מותר לכסות בו צואה כיון שהוא ספק או כיון שהוא קרוב לוודאי מותר.
המכניס עפר לכסות בו צואה – נחלקו אם מותר לכסות בו דם כוי – כיון שהוא ספק כצואה, או אסור – כיון שכיסוי צואת תינוק קרוב לוודאי, מה שאין כן כוי ספק גמור הוא.
שחט כוי לא מכסה דמו ביום טוב – לרבא משום שעפר אינו מוכן אלא לוודאי ולא לספק (ואם הכין לכסות בו כוי או צואה – מכסה בו). לרמי בריה דרב ייבא – גזירה שמא ילמדו מכך שדינו כוודאי חיה הוא ויתירו לאכול חלבו, שיאמרו שאם אינו אלא ספק לא היו חכמים מטריחים אותו לכסות ביום טוב, משום ששמא בהמה היא וטרח טירחא שאינה של מצוה.
שחט בהמה חיה ועוף ונתערב דמם זה בזה – אסור לכסות ביום טוב, כיון שטרח גם בדם הבהמה שאינו צריך כיסוי, ואם יכול לכסות הכל בדקירה אחת מותר, ולא גוזרים אטו שתי דקירות.
***************