לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שלישי ח' תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף י"ד
דף י"ד ע"א
תבלין ביו"ט – לבית שמאי נדוך כדרכו ובשינוי קל במדוך עץ, לבית הלל אין צריך שינוי כלל ונדוך כדרכו במדוך של אבן.
מלח ביו"ט – לתנא דמתניתין לכו"ע צריך שינוי, אלא שלבית שמאי צריך שינוי גדול – בפך של חרס ובעץ הפרור, ולבית הלל די בשינוי קטן – במדוך של עץ.
הטעם שמלח צריך שינוי יותר מתבלין – מחלוקת רב הונא ורב חסדא אם משום שכל מיני תבשיל צריכים מלח וכבר ידע מערב יו"ט שיצטרך לו והיה לו לדוכו מעיו"ט, אבל אין כל התבשילים צריכין תבלין ולא ידע מעיו"ט שיצטרך לו, או משום שמלח אינו מפיג טעמו אם ידוכנו מעיו"ט משא"כ תבלין, ונפק"מ בין הטעמים – א. אם ידע מאתמול שעתיד לבשל ביו"ט תבשיל שצריך לתבלין (-לטעם א' צריך שינוי לטעם ב' לא), ב. תבלין כרכום שאינו מפיג טעמו (-לטעם ב' צריך שינוי לטעם א' לא).
מלח לשיטת ר' מאיר – מותר לדוכו לכו"ע בלי שינוי יחד עם תבלין, ומחלוקת ב"ש וב"ה היא לדוכו בפני עצמו – לבית שמאי רק בשינוי ורק מעט לצלי ולא הרבה לקדירה, ולבית הלל נדוך כדרכו ואפילו לקדירה.
רב יהודה בשם שמואל פסק כבית הלל אליבא דר' מאיר והתיר לדוך מלח כדרכו במדוך של אבן, וכן נהג רב אחא ברדלא, אך הצריך שינוי קל – להטות המדוכה על צידה.
אין עושין טיסני ביו"ט, והיינו לכתוש חטין עד שנחלקת כל חטה לד' – שטורח גדול הוא, ואפילו במכתשת קטנה העשויה לתבלין דהוי כלאחר יד, ורבא אמר שדווקא בארץ ישראל שיש להם עבדים הכותשים עבורם ומזלזלים ועושים בגדולה ואומרים שעשו בקטנה, אבל בבבל שאין להם עבדים שיזלזלו – מותר בקטנה. שאר תבשילים כגון חילקא ודייסא (שאין בהן טירחא כטיסני) – לאביי, בגדולה אסור בקטנה מותר, לרבא דינם שוה לטיסני.
דף י"ד ע"ב
הבורר קטניות ביו"ט – לבית שמאי יטול המאכל והפסולת תשאר בכלי, לבית הלל בורר כדרכו הפסולת מתוך האוכל בחיקו בקנון ובמתחוי, אבל לא בטבלא (דף) בנפה ובכברה. והיינו כשפחות טירחא לברור הפסולת, אבל אם טורח יותר לברור הפסולת מאשר לברור האוכל, כגון שהיא דקה – גם בית הלל מודים שיברור האוכל.
פסולת מרובה על האוכל – בטל האוכל במיעוטו, והו"ל ככולו פסולת ואסור לטלטלו.
לרבן גמליאל מותר גם לברור ביו"ט על ידי ש'מדיח ושולה', וכגון מביא דלי מלא עדשים ומציף עליו מים ונמצא אוכל למטה וקש למעלה, או עפר למטה ואוכל למעלה.
שילוח דורון של אוכל ביו"ט – לבית שמאי אין שולחים אלא מנות מוכנות לאכילה, לבית הלל שולחים בהמה חיה ועוף בין חיין בין שחוטין, אך לא תבואה שאינה ראויה להיום שאין טוחנים ביו"ט, ור' שמעון מתיר אף תבואה – שיכול לבשלה בקדרה, או לכתשה במכתשת קטנה, או לתנה לפני בהמתו.
לא ישלח דורון ע"י ג' אנשים – דאוושא מילתא ונראים כמוליכים למכור בשוק, ומסתפק רב אשי בג' אנשים שכל אחד מוליך מין אחר.
משלחים בגדים בין תפורים בין שאינם תפורים, כל שהן לצורך המועד כגון שראויים לכסות בהן או לישב עליהן, ואפילו הן כלאים – אם הם קשים שאינם מחממים.
'ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך' – אבל אתה יכול להציעו תחתיך, אך אסרו חכמים לעשות כן שמא תכרך לו נימא על בשרו (נימא גסה שמחממת מקומה, או אף בסתם נימא משום שהמצע מחמם מלמטה וכריכת הנימא מחשבתו כבגד).
אפילו עשר מצעות זו על גבי זו וכלאים תחתיהן אסור מדרבנן לישן עליהם, אא"כ הם קשים שאינם מחממים.
וילון של כלאים אסור לתלותו – כיון שהשמש מתעטף בשוליו (ולכן יש עליו שם כלי לקבל טומאה), אא"כ הוא קשה שאין מחמם.
***************
יום רביעי ט' תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף ט"ו
דף ט"ו ע"א
בגדים קשים אין בהם משום כלאים שאינם מחממים, ומותר לישב עליהם, וכן עקבים הנעשים משעטנז שקשים הן.
סנדל המסומר אסור לנעלו בשבת ויו"ט, לכן אין שולחים אותו דורון לחבירו ביו"ט, שלא יאמרו שמותר לנעלו, אבל מותר לטלטלו דכלי הוא.
מנעל שאינו תפור אע"ג שתפוס בסיכי (-יתדות קטנות של עץ וי"א שתפור שתי תפירות באמצעו, ובראשו, ובעקבו), אין שולחים אותו דורון ביו"ט.
כל בגד שהוא מתוקן כל צרכו שולחים אותו דורון ביו"ט, ואפילו תפילין הגם שאין מניחין אותן ביו"ט שאף אם יניחם אין בזה איסור.
היה בא בדרך בערב שבת או יושב בבהמ"ד ותפילין בראשו ושקעה עליו חמה – מניח ידו עליהם ומוליכם עד בית הסמוך לחומה או בית הסמוך לבהמ"ד אם הם משומרים שם מפני הגנבים והכלבים, ואם אינם משומרים שם אלא מהכלבים אך לא מגנבים – אע"פ שרוב לסטים ישראל הם, כיון שהם בראשו ודרך מלבוש העברה כלאחר יד היא – התירו משום בזיון שיוליכם עד ביתו.
המוצא תפילין בשבת בשדה במקום שאינם משתמרים מהכלבים – יניחם כדרך הנחתם בחול ויכניסם לעיר זוג זוג, אבל אם הם משתמרים מהכלבים אף שאינם משתמרים מגנבים – לא יזיזם ממקומם.
דף ט"ו ע"ב
פרק שני
יו"ט שחל בערב שבת לא יהיה עיקר בישולו לשם שבת אלא ליו"ט, והמשוייר (בלא הערמה) יהא לשבת.
עירוב תבשילין – לבית שמאי ב' תבשילין, ודג וביצה שעליו נחשבים ב' תבשילין, לבית הלל די בתבשיל אחד (ועי' ט"ז: דעת רשב"א).
נאכל או אבד העירוב קודם שבישל כל צרכי שבת – לא יבשל, ואם השתייר ממנו כל שהוא (כזית. להלן ט"ז:) מבשל.
טעם תקנת עירוב תבשילין – לרבא כדי שיברור מנה יפה לשבת ולא יכלה הכל ליו"ט, ומן הדין יכול לברור מנותיו ביו"ט לשבת, ומשום שמא יפשע תקנוהו לעשותו מעיו"ט, לרב אשי לא משום כבוד שבת תקנוהו אלא לכבוד יו"ט, כדי שיאמרו אין אופים מיו"ט לשבת אא"כ התחיל מעיו"ט, ק"ו מיו"ט לחול.
רבי אליעזר הקפיד על אלו שיצאו ביו"ט באמצע הדרשה שמניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה – מפני שסובר ששמחת יו"ט רשות ולא מצוה, מכל מקום אמר בגמר הדרשה – 'לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים' וגו' משום שמחת יו"ט.
'עצרת לה' אלוקיך' ו'עצרת תהיה לכם' – לרבי אליעזר או כולו לה' או כולו לכם, לרבי יהושע חלקהו – חציו לה' וחציו לכם.
'שלחו מנות לאין נכון לו' – לרב חסדא היינו למי שלא הניח עירובי תבשילין, וי"א למי שלא היה יכול להניח כגון שהיה טרוד, אבל מי שהיה לו להניח ולא הניח פושע הוא.
'כי חדות ה' היא מעוזכם' – אמר הקב"ה לישראל: בני, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי, והשמחה שאתם עושים בשבילי היא מעוזכם ותעזור אתכם לשלם.
הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אילן חשוב ששמו 'אדר' – או משום דכתיב 'אדיר במרום ה" הרי שאדר הוא לשון חוזק, או כמשמעות שמו – שהוא קיים לדורי דורות, שאין שדהו נגזלת מפני שיש לאילן זה שם ונקראת השדה על שמו, ופירותיה משתמרים.
***************
יום חמישי י' תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף ט"ז
דף ט"ז ע"א
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה (חוץ מהוצאת שבת ויו"ט ובניו לת"ת), שנאמר 'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו' – זהו ר"ה שהוא חג שהלבנה מתכסה בו, וכתיב 'כי חק' וגו' שהוא לשון מזונות.
הנותן מתנה לחבירו – אם עבידא לגלויי א"צ להודיעו, שנאמר 'ומשה לא ידע כי קרן אור פניו', ואם אינה עבידא לגלויי צריך להודיעו, שנאמר 'לדעת כי אני ה' מקדישכם' – אמר הקב"ה למשה לך והודיע לישראל על מתנת השבת, ואף שעצם המתנה עבידא לגלויי מתן שכרה לא עבידא לאגלויי.
הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו ע"י סימן שיסוכו בשמן ויתן כחול סביבות עיניו, וכשחיישינן לכשפים ישפשף וימרח עליו מהמין שנתן לו, שמתוך כך ידעו אביו ואמו שהוא אוהבם ותרבה חיבה ורעות בישראל.
כל מצוות נתן הקב"ה לישראל בפהרסיא, חוץ משכר שבת וי"א נשמה יתירה של שבת, דכתיב 'ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם'.
עירוב תבשילין – תבשיל ולא פת, ללישנא קמא דאביי משום דבעינן מידי דלא שכיח, ופת שכיחא, אבל דייסא לא שכיחא ומערבין בה, ללישנא בתרא משום דבעינן מידי דמלפת דמוכח שעשוי לשבת, וכן בדייסא לא מערבין, משום דלא מלפתא.
עדשים שבשולי קדרה – אם יש בהם כזית סומך עליהם מערב יו"ט לשם עירוב, ולא אמרינן דלא חשיבי ובטלי.
שמנונית שע"ג הסכין גוררו מערב יו"ט, ואם יש בו כזית סומך עליו משום עירוב תבשילין.
דף ט"ז ע"ב
דגים קטנים מלוחים כיון שיכול לאכלו חי אין בישולו מהני ואין בו משום בישול עכו"ם, ואם צלאן סומך עליהן משום עירובי תבשילין, אבל אם טגנן נכרי בשומן קרבי דגים וקמח אסור, שהקמח הוא עיקר והוא אינו נאכל חי ויש בו משום בישולי עכו"ם.
עירוב תבשילין צריכין כזית, ואף למאה די בכזית אחד.
עירוב תבשילין שנאבד חלק ממנו כל שנשאר כזית סומך עליו לבשל בשבילו.
עירוב תבשילין היינו – מבושל, צלוי, כבוש, שלוק (-מבושל הרבה מאוד), וכן דג מליח שנתנו עליו חמין מערב יו"ט.
אפשר לעשות עירוב תבשילין עבור כל בני עירו, ועבור אלו שבתוך תחום שבת שלו, ומהני למי ששכח לעשות עירוב אבל לא למי שפשע ולא עשה שאין דעתו עליהם.
יו"ט שחל ערב שבת אין מערבין עירובי תחומין לצורך שבת – שכמתקן הוא. עירובי חצירות – לת"ק אין מערבין, ולרבי מערבין (ויש הופכים השיטות), משום שאין כח לאסור מלתקן לצורך מחר דבר שהוא מותר בו ביום – ואין איסור טלטול בחצירות ביו"ט. ונחלקו האמוראים בפסק ההלכה.
***************