לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי י"א תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף י"ז
דף י"ז ע"א
תפילת הלחש ביו"ט שחל בשבת: לבית שמאי שמונה ברכות – שבת בפני עצמה ויו"ט בפני עצמה, לבית הלל שבע ברכות – מתחיל ומסיים בשבת, ומזכיר יו"ט באמצע, לרבי – גם בחתימה מזכיר יו"ט ואומר 'מקדש השבת ישראל והזמנים', וכן הלכה. (ותני תנא קמיה דרבינא שחותם 'מקדש ישראל והשבת והזמנים', ופרכוהו שאין ישראל מקדשים השבת).
שחרית ומנחה בשבת שחל בר"ח או בחולו של מועד – מתפלל שבע ברכות כשאר שבתות, ומזכיר ר"ח וחוה"מ (ואם לא הזכיר חוזר) – לת"ק בעבודה, לרבי אליעזר בהודאה, לרשב"ג ורבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא באמצע ברכה אמצעית (אך מתחיל ומסיים רק בשל שבת), ופסק רב הונא כת"ק.
תפילת מוסף בשבת שחל בר"ח או בחולו של מועד – מתחיל ומסיים ברכה אמצעית בשבת ואומר קדושת היום באמצע, ולרבי אף מסיים 'מקדש השבת וישראל והזמנים', או 'וראשי חדשים' בר"ח, וכן הלכה.
מניח אדם עירוב תבשילין ביו"ט ראשון שחל ביום חמישי, ומתנה: אם היום חול ומחר קודש עירובי עירוב, ואם להיפך איני צריך לעירוב. ובעירובי תחומין – לרב יכול להניח ולהתנות: אם היום חול ומחר קודש עירובי עירוב, ואם היום קדוש אין בדברי כלום, ולמחרת יחזור ויערב באותו פת באותו תנאי, לרבא – עירובי תחומין אסור להניח, שלא התירו לקנות שביתה ביו"ט אפילו מספק, ורק עירוב תבשילין התירו משום כבוד שבת.
אין אופים מיו"ט ראשון ליו"ט שני, אבל ממלאה אשה כל הקדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, וכן ממלא נחתום חבית של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד, שטרחה אחת היא לכולם, ולמלאות תנור פת אם אינו צריך הכל להיום – לת"ק אסור, שכל ככר צריכה אפיה ורדיה לעצמה, ולר' שמעון בן אלעזר מותר, שהפת נאפית יפה בזמן שהתנור מלא, וכן פסק רבא.
מי שלא הניח עירובי תבשילין – לא יאפה, יבשל, יטמין, לא לו ולא לאחרים, ולא אחרים בשבילו אלא אם מקנה להם קמחו.
דף י"ז ע"ב
עבר ואפה ביו"ט לצורך שבת בלא עירוב תבשילין – איבעיא דלא אפשטא אם מותר לאוכלו בשבת.
אכל את עירוב התבשילין ביו"ט – לא יאפה או יבשל או יטמין אח"כ, לא בשבילו ולא בשביל אחרים, ולא אחרים בשבילו, ואם כבר אפה ובישל והטמין יכול לאכלו.
מבשל בשביל יו"ט ואם הותיר הותיר לשבת, ובלבד שלא יערים לומר שצריך להזמין אורחין ביו"ט, ואם הערים אסור לאכלו בשבת, ואף אם נאמר שעבר ובישל בלא עירוב תבשילין מותר לאכול בשבת – שאני הערמה דאחמור בה רבנן טפי ממזיד, דסבר לעשות בהתר ולא ישיב אל לבו לחזור בו, ואחרים למדין הימנו ומעקרא תורת עירוב.
עבר ועישר פירותיו או טבל כליו בשבת – בשוגג מותר לאכלם ולהשתמש בהם, ובמזיד אסור, דאחמור רבנן במילתייהו אפילו גבי עונג שבת, וספק בגמרא אם אסור אפילו אם אין לו פירות אחרים לשבת (עפ"י הספק הנ"ל בעבר ובישל בלא ע"ת).
לתנא דמתניתין – לבית שמאי צריך ב' תבשילין, ולבית הלל תבשיל אחד, ומודים בית שמאי בדג וביצה שעליו שנחשבים כשני תבשילים, לר' שמעון בן אלעזר – גם לבית הלל צריך ב' תבשילים, ונחלקו בדג וביצה שעליו שלבית הלל נחשב לב' ולבית שמאי כאחד, ומודים בית שמאי שאם פרפר ביצה מבושלת לתוך הדג, או רסק לתוכו כרתי – שהם שני תבשילים, והלכה כתנא דידן אליבא דבית הלל.
אכל או נאבד עירוב אחר שהתחיל לתקן ולאפות עיסתו – גומרה.
יו"ט שחל אחר השבת אין מטבילין הכלים בשבת, וטבילת אדם לטהר עצמו ברגל דכתיב 'ובנבלתם לא תגעו' – לבית שמאי אסור בשבת, ולבית הלל מותר.
מים שנטמאו מטהרין אותן ביו"ט ע"י השקה בכלי אבן, אבל לא ישימם בכלי עץ טמא להטביל אותו אגב השקת המים.
***************
שבת קודש י"ב תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף י"ח
דף י"ח ע"א
הטעם שאין מטבילין כלים בשבת ויו"ט:
לרבה – בשבת אסור משום גזירה שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים, וגזרו אף בבור בחצירו אטו בור ברשות הרבים. ואסרו גם ביו"ט אטו שבת, שהחמירו חכמים לגזור בזה אף גזירה לגזירה.
לרב יוסף – משום סחיטת בגדים, וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו בגדים.
לרב ביבי וכן תניא בברייתא – גזירה שמא ישהה כליו בטומאה עד יו"ט שהוא פנוי, ויבא לידי תקלה שישתמש בהן תרומה.
לרבא – שנראה כמתקן כלי, אבל טבילת אדם מותרת משום שנראה כמיקר, ואפילו אם טובל במים רעים – שפעמים בא בשרב ורוחץ אפילו במי משרה, ואפילו בימות הגשמים – שפעמים בא מן השדה מלוכלך ורוחץ.
משיקים מים בכלי אבן לטהר המים – ולא גזרינן השקה אטו טבילה (אף לרבה ורב יוסף שגזרו בטבילה גזירה לגזירה) – דהשקה לטהר מים ביו"ט אינה שכיחה, כיון דבהכרח מדובר שאין לו מים אחרים, ומי שאין לו מים אחרים זהיר הוא שלא יטמאו מימיו.
מדלים מים בכלי טמא ביו"ט ונטהר הכלי בטבילתו – ולא גזרינן אטו טבילת כלים בעין (אף לרבה ורב יוסף שגזרו בטבילה גזירה לגזירה) – שמתוך שלא הותרה לו טבילה זו אלא ע"י שאיבת מים שאין זה כדרך שאר טבילות כלים – זכור הוא שטבילת כלים אסורה ביו"ט.
כלי שנטמא באב הטומאה מערב יו"ט – אין מטבילין אותו ביו"ט, נטמא ביו"ט – מטבילין אותו ביו"ט, ולא גזרינן אטו נטמא בערב יו"ט, דכלי שנטמא ביו"ט לא שכיח הוא, דביו"ט כולן זהירין מלהטמא.
כלי שנטמא בראשון לטומאה והוי ליה שני מדרבנן – מטבילין אותו ביו"ט, ולא גזרינן אטו נטמא באב הטומאה, דשני לטומאה מותר לחולין ואסור רק לתרומה שהיא צורך כהנים – וכהנים זריזין הן.
נדה שאין לה בגדים טהורים – מערמת וטובלת ביו"ט בבגדיה, ולא גזרינן אטו טבילת בגדים בעין – שמתוך שלא הותרה אלא ע"י מלבוש זכורה היא שאסור לטבול בגדים ביו"ט.
דף י"ח ע"ב
כל חייבי טבילות טובלים כדרכן בין בתשעה באב בין ביוה"כ, ולא גזרינן ביוה"כ משום גזירת תיקון כלי, הגם שאי אפשר לתלות במיקר ורוחץ – דליכא מידי שבשבת החמורה מותר וביוה"כ אסור.
החושש בשיניו בשבת – לא יגמע בהן את החומץ ופולט, דמוכחא מילתא דלרפואה עביד, וכל רפואה בשבת גזרו בה רבנן משום שחיקת סממנין, אבל מטבל מאכלו בחומץ כדרכו, ואם נתרפא נתרפא, וכן מגמע ובולע אפילו אחר שגמר לאכול, הגם דמוכח שעושה כן משום רפואה, כיון דמותר בשעת אכילה דאינו מוכח שעושה משום רפואה מותר גם אח"כ – דליכא מידי דחצי שבת מותר וחצי אסור (ואף רבא שבתחילה אסר זאת חזר והתיר מפני סברא זו).
טבילת כלי טמא על ידי השקת מימיו לטהרו – בשבת לכו"ע אסור, ביו"ט – לרבי אסור ולחכמים מותר.
השקת מים בכלי אבן לטהר המים – ביו"ט לכו"ע מותר, בשבת – לרבי אסור ולחכמים מותר.
***************
יום ראשון י"ג תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף י"ט
דף י"ט ע"א
טבילת כלים בין השמשות דיו"ט – אסורה, דספק יו"ט הוא.
טבילת כלים בין השמשות דחול – בסתם אין להניח לטובלו, שהרי אינו נטהר עד הערב שמש שלמחרת וזה טועה להשתמש בו מיד (ומדובר בכהן המשתמש בתרומה שצריך הערב שמש). ואם רץ והכלי בידו: לרבנן דבי רב – לת"ק כיון שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שרץ להטבילו קודם הערב שמש, הרי שיודע שצריך הערב שמש, ואם יראה שלא הספיק לטבלו קודם הערב שמש ימתין מלהשתמש בו עד שיעריב שמשו למחר, ולר' שמעון שזורי אין להניחו לטבול, שמא מחמת מלאכתו הוא רץ. ולרבא – בסתם אדם שרץ לכו"ע מותר להניחו לטבול, והמחלוקת היא באדם שבא לשאול על כלי שנטמא בפחות מכעדשה מן השרץ, האם זהו סימן שאינו יודע גם דבעינן הערב שמש, או דווקא השיעור – שאינו מפורש בתורה – אינו יודע, אבל דין הערב שמש המפורש בתורה יודע.
טובלים ביו"ט כלים טהורים שבא לטהרם משום מעלות טהרה, כגון שהטבילם על דעת דריכת זיתים ונמלך לעשות בהן גתו, ולכן חוזר וטובלן, וכן אם טבלן לאכול בהן בחבורה זו ובא להטבילן לאכול בהן בחבורה אחרת.
שלמי חגיגה מביאים ביו"ט לכו"ע, שהם חובת היום כדכתיב וחגותם אותו חג לה'.
סמיכה בשלמי חגיגה – לבית שמאי אין סומך עליהן ביו"ט משום שבות כיון שסומך בכל כוחו, והו"ל משתמש בבעלי חיים, ולבית הלל סומך עליהן ביו"ט.
עולת ראיה – לבית שמאי אינה קרבה ביו"ט, דכתיב 'וחגותם אותו חג לה" – רק שלמי חגיגה ולא עולת ראיה, לבית הלל קרבה, דדרשינן לה' – כל דלה' מקריבין.
נדרים ונדבות שאין זמנן היום – לכו"ע אין קריבין ביו"ט, שיכול להביאן למחר, ואע"ג שגם עולת ראיה ושלמי חגיגה יש להן תשלומין כל שבעה, חיישינן שמא יאנס ולא יקריבם. לרב יוסף – מחלוקת תנאים בזה, שלר' שמעון בן אליעזר אליבא דבית הלל – שלמים קרבים ביו"ט אף שאין זמנם היום – מפני שיש בהם אכילת אדם.
דף י"ט ע"ב
אין מביאים תודה בפסח מפני החמץ שבה, ולא בערב פסח – שאין מביאין קדשים לבית הפסול, שאינו יכול לאכול חמץ רק עד ד' שעות ומתוך כך לחמי החמץ באים לידי נותר.
המקריב תודה בחול המועד סוכות יוצא בה ידי חובתו משום שלמי שמחה ולא משום חגיגה, משום דחגיגה היא דבר שבחובה, ואינה באה מנדרים ונדבות שהוא מחויב ועומד בהן, ואפילו שכשנדר התודה פירש על מנת שיצא בה ידי חגיגה.
תודה ביו"ט שבועות וסוכות – לת"ק אין מביאין נדרים ונדבות, לר' אלעזר ב"ר שמעון מביאין (אליבא דב"ה).
בל דאחר – לת"ק עובר בג' רגלים אפילו שלא כסדרן, ולכן מי שעליו להביא תודה קודם סוכות יביאנה בחג הסוכות, הגם דהוא רגל ראשון, שאינו יכול להביאה כשיעלה לרגל בחג המצות ושבועות דסבר דאין מביאין נדרים ונדבות ביו"ט. לר' שמעון עובר רק כסדרן ופסח תחילה, ולר' אלעזר ב"ר שמעון כל שעבר עליו חג הסוכות עובר.
***************