לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני י"ד תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף כ'
דף כ' ע"א
האומר הריני נזיר על מנת שהקרבנות שגזר עלי הכתוב להביא ביום תגלחתי אקנה ממעות מעשר שני – הרי הוא נזיר ואינו מגלח ממעות מעשר שני אלא ממעות חולין, שכיון שאמר הרי עלי נתחייב וכי הדר אמר על מנת לאו מילתא היא.
מצוה מחמת מיתה שאמר שיתנו לפלוני ד' מאות זוז ושישא בתו – יתנו לו המעות ואם רוצה ישא אותה, ואם אמר שישא ויתנו לו המעות – רק אם נשא אותה יתנו לו המעות.
'ויקרב את העולה ויעשה כמשפט' – לימד על עולת חובה שטעונה סמיכה כעולת נדבה.
המקור לסמיכה בשלמי חובה – מסמיכה דשלמי נדבה ועולת חובה, ומאחד מהם בלבד אין ללמוד – שאינן כליל כשלמי נדבה, ואינן מצויין כעולת חובה.
מחלוקת בית שמאי ובית הלל לענין סמיכה בשלמי חגיגה – לרבי יוסי לכו"ע צריכים סמיכה, אלא שלבית שמאי סומך בערב יו"ט, ולבית הלל סומך ביו"ט, ונחלקו אי בעינן תיכף לסמיכה שחיטה. לרבי יוסי ב"ר יהודה – לכו"ע תיכף לסמיכה שחיטה, דכתיב 'וסמך ושחט', אלא שסברו בית שמאי דשלמי חובה אינן צריכים סמיכה כלל, דלא ילפינן משלמי נדבה שמצויין בכל שעה, ובית הלל למדו משלמי נדבה ועולת חובה כנ"ל.
הלל הביא עולת ראיה לעזרה, ושינה מפני דרכי שלום לתלמידו של שמאי ואמר לו שהיא נקבה ושלמים (דשמאי סובר שאין מביאין עולה ביו"ט).
דף כ' ע"ב
אחד מתלמידי הלל הביא עולתו ביו"ט לסמוך עליה, ואמר לו אחד מתלמידי שמאי 'מה זו סמיכה', וענה לו 'מה זו שתיקה', שאין להשיב יותר ממה שאמר לו.
מחלוקת ב"ש וב"ה אם מקריבין עולת ראיה ביו"ט – לב"ש אין מקריבין, דכתיב 'לכם' ודרשינן ולא לגבוה, והגם דמותר להדיוט מ"מ אסור לגבוה, כשם שאין מקריבין נדבים ונדבות שיש זמן להביאן כל הרגל כולו, ולב"ה מקריבין דמה להדיוט מותר ק"ו להקדש, וכתיב לה' היינו כל דלה' מותר, ושאני מנדרים ונדבות דאסור דלא קבוע להם זמן.
לאבא שאול ק"ו של בית הלל הוא – מה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה ק"ו במקום שכירתך פתוחה, וכן בדין שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך חסר, וסבר שלבית הלל נדרים ונדבות קרבין ביו"ט ולכן לא השיבו להם בית שמאי להוכיח מנדרים ונדבות.
לסובר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט – אין האיסור מדרבנן גזירה שמא ישהה מלהקריבם עד המועד כדי שיהא לו בשר וחיישינן יארע לו אונס ולא יקריבם, אלא אסור מדאורייתא, והראיה משתי הלחם שחובת היום להביאן בעצרת ואין חשש שישהה בהן ואעפ"כ אפייתן אסורה ביו"ט.
עבר ושחט נדרים ונדבות ביו"ט (לסובר שאסור) – לרבא זורק הדם על מנת להתיר אכילת הבשר לצורך יו"ט, לרבה ב"ר הונא אפילו נטמא הבשר או אבד זורק הדם על מנת להקטיר אימורין לערב, אבל בשבת לא יזרוק (לאיבעית אימא) – שהחמירו בה חכמים יותר מביו"ט.
***************
יום שלישי ט"ו תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף כ"א
דף כ"א ע"א
בהמה חציה של נכרי וחציה של ישראל – מותר לשחטה ביו"ט, שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה, ואינה דומה לנדרים ונדבות לסובר שאין קרבין ביו"ט – שבהם כל השחיטה לצורך גבוה, והכהנים והבעלים משולחן גבוה קא זכו.
עיסה חציה של נכרי וחציה של ישראל – לרב חסדא אסור לאפותה ביו"ט, ואינו דומה לבהמה – שאפשר לחלק העיסה (ולקמן תובא דעת רב הונא).
האופה מיו"ט לצורך חול – לרב חסדא לוקה, ולא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה, לרבה אינו לוקה דאמרינן הואיל.
עיסה העשויה לכלבים, בזמן שהרועים אוכלים ממנה – חייבת בחלה, ומערבין בה, ומשתתפין בה שתופי מבואות, ומברכין עליה ברכת המוציא, ומזמנין עליה ברכת הזימון, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. אפייתה ביו"ט – לסובר דאמרינן הואיל – נאפית, שאילו היה לו נבילה היה יכול לפייס בה הכלבים וכל העיסה נאכלת לאדם, ולסובר דלא אמרינן הואיל – מותר לאפותה רק אם יש לו נבילה ובוודאי יכול לפייסן בה.
ישראלים שהמלך הטיל עליהם לאפות ולבשל לבני חילו – לרב הונא אם אינם מקפידים כשמאכילים מהפת לתינוק מותר ביו"ט – שכל פת ופת ראויה לתינוק (ודלא כרב חסדא דלעיל דעיסה חציה של נכרי אסור לאפותה. רש"י. ודלא כרבי יהושע בן לוי דלקמן).
דף כ"א ע"ב
'אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם' לרבי יוסי הגלילי לכם – ולא לכלבים, לר' עקיבא אפילו נפש בהמה במשמע, כדכתיב 'מכה נפש בהמה ישלמנה', אלא לכם – ולא לעכו"ם, ומסתבר יותר למעט אותם מאשר כלבים, שהכלבים מזונותם עליך.
בולשת שבאה לעיר ובקשה לחטוף מכל העיר – מותר לשחוט להם עגל ולהאכילם כדי להפטר מהם, שראוי לישראל לאכול ממנו דשל ישראל הוא (ואינו כבהמה שחציה של עכו"ם הנ"ל), ואם העגל טריפה וראויה רק לכלבים – תלוי בפלוגתת רבי יוסי הגלילי ורבי עקיבא אם מלאכת אוכל נפש מותרת לצורך כלבים.
גרעיני תמרים מותר לטלטלן ביו"ט, גם לסובר שאין היתר אוכל נפש לכלבים – משום דחזו להסקה (ואף לחים חזו להיסק גדול), ובשבת מטלטלן ע"י פת ולא חיישינן לבזיון אוכלין, דעושה אדם כל צרכו בפת.
לרבי יהושע בן לוי אין מזמנין נכרי ביו"ט – גזירה שמא ירבה בשבילו, (וחולק על רב הונא דלעיל, שלדעתו כיון שיכול ליתן לתינוק מותר), למרימר ומר זוטרא אם בא אליהם נכרי ביו"ט אמרו לו: אי ניחא לך במאי דטריחא לן מוטב, אך לא אוסיף לטרוח בשבילך.
זימון נכרי בשבת – לר' יהושע בן לוי ורבא מותר, לרב אחא בר יעקב אסור, משום טלטול השמש שיורי כוסות של יין ששרה בהם הנכרי את פתו שמוקצים הם, ואף אגב הכוס אסורים בטלטול מפני שאסורים בהנאה, ואמנם מותרים בטלטול מפני גרף של רעי אך אין עושים גרף של רעי לכתחילה.
הבערת מדורה ביו"ט בין להתחמם כנגדה, ובין לחמם בה מים לרחוץ רגליו – לבית שמאי אסור, דלאו אוכל נפש הוא, לבית הלל מותר.
בג' דברים ביו"ט החמיר רבן גמליאל כבית שמאי – א. אין טומנין חמין לשבת (להלן כ"ב. ג' שיטות בזה), ב. אין זוקפין מנורה משום בנין בכלים, ג. אין אופין ככרות עבות אלא רקיקין, משום טרחא ביו"ט (ואמרו לו שאבותיו החמירו בזה רק לעצמם).
***************
יום רביעי ט"ז תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף כ"ב
דף כ"ב ע"א
מי שלא הניח עירובי תבשילין – משום כדי חייו אופין לו פת אחת ומבשלין (טומנין) לו קדירה אחת, ומדליקין לו את הנר, ומחממים לו קיתון אחד של מים, וי"א אף צולין לו דג קטן, ולרב הונא – על כך נחלקו בית שמאי ואסרו לעשות לו כלום, ובזה החמיר רבן גמליאל כמותם.
הטמנה מיו"ט לשבת – לרבא אליבא דבית שמאי אסורה אפילו אם הניח עירוב תבשילין, דשאני הטמנה דמוכח שעושה אותה לשבת, ובזה החמיר רבן גמליאל כמותם. לאביי גם בית שמאי מודים שמותר להטמין ביו"ט אם הטמין גם בערב יו"ט.
עירב לאפות ולבשל ולא להטמין – לחנניה אליבא דבית שמאי אסור להטמין מיו"ט לשבת, ולאביי בזה החמיר רבן גמליאל כבית שמאי.
מנורה של חוליות שנפלה ונפרדו חוליותיה – לבית שמאי אסור להעמידה ביו"ט, דיש בנין וסתירה בכלים, לבית הלל אין בנין וסתירה בכלים.
הנותן שמן בנר – חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו – חייב משום מכבה, ולכן אסור לזקוף הנר ביו"ט כדי שיסתלק השמן ולא ימשך אחר הפתילה, שכיבוי אסור ביו"ט.
ראש הפתילה שנעשה פחם – מותר למחוט אותו ביו"ט.
לכבות הנר מפני דבר אחר – לרבי יהודה מותר, דכתיב 'הוא לבדו יעשה לכם' – לכל צרכיכם, ולחכמים אסור אפילו אין לו בית אחר ולא מחיצה ולא כלי, שדרשו 'הוא לבדו' – אוכל נפש ולא מכשירים.
אין מכבים ביו"ט בקעת של עץ מפני שחס עליה, שאין הכיבוי צורך יו"ט, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה – לרבי יהודה מותר ולחכמים אסור.
לכבות דלקה בשבת ויו"ט – מפני סכנת נפשות מותר, מפני איבוד ממון – אם הוא צורך יו"ט כגון שלא יתעשן הבית ויצטרך לישב בשרב ובגשמים – לרבי יהודה מותר ולחכמים אסור.
לכחול עין לרפואה ביו"ט – כל שיש בו משום סכנת הלב מותר, ואם הוא סוף המחלה וקרוב להתרפאות וכוחל רק להגיה מאורו – לרבי יהודה מותר ולחכמים אסור.
כל צרכי חולה עושים בשבת ע"י נכרי, ואפילו אין בו סכנה, ולכחול עין – לרב זביד ורב אשי אסור, דמסייע לו כשסוגר ופותח ריסי עיניו להכניס הכחול, לאמימר מותר, דמסייע אין בו ממש, כיון שאינו עושה מלאכה אלא מסייע מעט ובלאו הוא מתעבדא.
דף כ"ב ע"ב
יו"ט שני של ראש השנה יתעסקו ישראל במת, ולענין ביצה שנולדה ביום א' – לרבא ורב אשי אסורה ביום ב', דקדושה אחת הן, לנהרדעא מותרת, וכן סבר אמימר, ולכן התיר גם לכחול עין ביום ב', דלא חיישינן לאלול מעובר שמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר.
פת עבה טפח – לרב הונא אליבא דבית הלל מותר לאפותה בפסח ולא חיישינן לחימוץ, כדמצינו בלחם הפנים, ולבית שמאי אסור. לרב יוסף – לכו"ע אסור ולא ילפינן מלחם הפנים דכהנים זריזין הן, והיה נעשה בפת עמלה שאינה ממהרת להחמיץ, ובתנור חם כיון שמסיקין בבית המקדש בכל יום למנחות ולצלי, והיה של מתכת, ועצים יבשים.
אפיית פת מרובה ביו"ט – לבית שמאי אסור, שטורח עבור מחר, ולבית הלל מותר – שהפת נאפית יפה כשהתנור מלא.
לפי תנא דמתניתין התיר רבן גמליאל לכבד בית המיטות ביו"ט במקום שאוכלים, וחכמים אוסרים משום אשויי גומות. ולרבי אלעזר ב"ר צדוק אף ר"ג החמיר בזה, ונהגו בביתו לכבד בערב יו"ט, ופורסים עליהם סדינין, ולמחר כשבאים האורחים מסלקים הסדינין (וגם בשבת מותר זאת).
לפי תנא דמתניתין התיר רבן גמליאל להניח לבונה ע"ג גחלים ביו"ט להריח ריח טוב, שהנאת הגוף היא ודמי לאוכל נפש, ולחכמים אסור דלאו צורך כל נפש הוא אלא למפונקים, אבל לגמר בו כלים והיינו להכניס בהם ריח טוב – לכו"ע אסור שלקישוט כלים הוא מכוון. ולרבי אלעזר ב"ר צדוק אף ר"ג החמיר בהנחה להריח, ונהגו בביתו להניח הלבונה על הגחלים מערב יו"ט ושמרו הריח שלא יצא, ולמחרת פתחו את נקביהן והבית מתגמר מאליו (וגם בשבת מותר זאת).
***************