לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי ל' תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף ל"ו
דף ל"ו ע"א
אין מפנין כל האוצר בשבת אפילו במקום ביטול בית המדרש, דכשיגלה הרצפה דלמא אתי לאשויי גומות, וספק בגמרא לענין יו"ט דקיל אם מותר, או כיון דהחמירו במקום ביטול בית המדרש ק"ו שאסור בלא ביטול בית המדרש.
משילין פירות דרך ארובה שבאותו גג, ולא מגג לגג אפילו כשהגגות שוין, וספק בגמרא אם בשבת דחמירא ולא אתי לזלזולי ביה מותר במקום ביטול בית המדרש, או כיון דהחמירו במקום דאיכא הפסד פירות ק"ו במקום דליכא הפסד פירות.
לא ישלשל פירות שעל הגג בחבל דרך חלונות, ולא יורידם דרך סולמות מפני הטרחא, וספק בגמרא אם מותר בשבת מפני ביטול בית המדרש, או כיון דהחמירו במקום הפסד פירות כל שכן במקום דליכא הפסד פירות.
מכסין בכלים מפני הגשמים, לעולא אפילו לבנים הסדורים ומוקצים לבנין שאין נטלין – אעפ"כ מותר לטלטל כלי לצרכן, לר' יצחק מכסין רק פירות המותרין בטלטול, דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל בשבת.
כדי יין ושמן – מכסין מפני הגשמים אע"פ שאינו אלא הפסד מועט. של יין ושמן טבל – תלוי במחלוקת הנ"ל.
לר' יצחק דאין מטלטלין כלים לכסות דברים שאינם ראויים לטלטל, הא דתנן במתניתין דנותנים כלי לקבל הדלף היינו דלף צלול הראוי לבהמה, וכן הא דפורסין מחצלת ע"ג אבנים היינו הראויים לבית הכסא.
פורסין בשבת מחצלת ע"ג כוורת דבורים (לרבי יצחק הנ"ל דווקא כשיש שם דבש, או חלות דבש שחישב עליהן מערב שבת) מפני החמה והגשמים, ובתנאי שיש שם חלונות – שלא יהיו ניצודין (ואף לר' שמעון הסובר שדבר שאין מתכוין מותר – אסור בלא חלונות אף שאין כוונתו לצוד – שמודה בפסיק רישיה).
דף ל"ו ע"ב
דבורים יש בהם איסור צידה, הגם שאין במינו נצוד.
נותנים כלי תחת הדלף בשבת, ואם נתמלא הכלי שופך ושונה ואינו נמנע מלעשות כן כל היום.
רחיים של אביי היו עשויות מטיט וירדו עליהן גשמים ולא היה לו מספיק כלים לקבל הדלף, והורה לו רבה להכניס שם מטתו ואז מותר להוציא הרחיים – דגרף של רעי מותר להוציאו, והוקשה לאביי שהרי אסור לעשות גרף של רעי לכתחילה, ובתוך כך נפלו הרחיים – ותלה זאת אביי בכך שעבר על דברי רבו.
כלי חרס של רעי שהוציאו לאשפה, כשמחזירו נותן בו מים ומטלטלו אגב המים.
מותר להוציא רעי עצמו בלי כלי.
כל שחייבין עליו בשבת משום שבות – אסור גם ביו"ט, כגון לעלות באילן גזירה שמא יתלוש, רכיבה ע"ג בהמה שמא יחתוך זמורה, לשוט על פני המים שמא יעשה חבית של שייטין, לטפח ביד ולספוק על ירך ולרקוד – שמא יתקן כלי שיר.
דברי רשות שהן קרובין למצוה שאסרו חכמים בשבת גזירה שמא יכתוב – אסורים גם ביו"ט, כגון לדון (ונקרא רשות במקום דאיכא דעדיף מיניה), לקדש אשה (ונקרא רשות במקום דאית ליה אשה בנים), לחלוץ וליבם (ונקראים רשות במקום דאיכא גדול).
דברי מצוה שאסרו חכמים בשבת גזירה משום מקח וממכר – אסורים גם ביו"ט, כגון להקדיש, להעריך, להחרים, להרים תרומה ומעשר.
אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד (עי' ל"ז. דעת החולקים).
***************
יום חמישי א' חשוון תשפ"ב
מסכת ביצה דף ל"ז
דף ל"ז ע"א
דברים שחכמים אסרו משום שבות בשבת אסורים גם ביו"ט, לאו דווקא שאין בהם לחלוחית מצוה, אלא אפילו הם קרובים למצוה – כגון לדון במקום דאיכא עדיף מיניה, לקדש אשה במקום שיש לו אשה ובנים, לחלוץ וליבם באיכא גדול האחים, ואפילו במקום מצוה גמורה – כגון להקדיש ולהעריך ולהחרים.
אין דנין, מקדשין, חולצין, ומיבמין בשבת ויו"ט – גזירה שמא יכתוב פסק דין ושטר קידושין חליצה וכתובה.
אין מקדישין, מעריכין, ומחרימין בשבת ויו"ט – גזירה משום מקח וממכר, ומקח וממכר אסור מקרא ד'ממצוא חפצך', או שמא יבא לכתוב שטר מכירה.
אין מגביהין תרומות ומעשרות בשבת ויו"ט אפילו באופן שנותנו לכהן בו ביום דמוכח דלצורך שמחת יו"ט דכהן הוא מפריש.
פירות שנעשו טבל ביו"ט, כגון עיסה שנתגלגלה ביו"ט והתחייבה בחלה – כיון שמותר לעשותה לצורך יו"ט מפריש ממנה חלה ביו"ט.
לתנא דמתניתין אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד, אבל לתנא דריש פרקין יש בין יו"ט לשבת גם הא דמשילין פירות דרך ארובה ביו"ט ולא בשבת.
אותו ואת בנו שנפלו לבור ביו"ט – לרבי אליעזר מעלה הראשון ושוחטו, ומפרנס השני במקומו, לרבי יהושע מותר להערים ולהעלות הראשון על מנת לשוחטו ואינו שוחטו, וחוזר ומעלה השני על מנת לשחטו – ושוחט איזה שירצה.
ספק בגמרא אם רבי אליעזר מודה שמותר להערים מפני הפסד ממון, ודווקא באותו ואת בנו שנפלו לבור אסר להערים דאפשר לפרנסו בבור, וכן ספק אם מודה ר' יהושע דאסור להציל ממון במקום שבות, ולא התיר אלא במקום דלא מוכח דמתכוין להצלת ממון כגון דאפשר להערים.
הוצאת קטן לולב וספר תורה לרשות הרבים ביו"ט, דלאו לצורך אכילה הוא – לבית שמאי אסור ולבית הלל מותר, ולרב פפא הוא הדין דנחלקו אם מותר לטלטל שלא לצורך ולהשיל הפירות דרך ארובה במקום הפסד – כיון דאיסור טלטול הוא משום שלא יבא להוציא.
הבהמה והכלים אין אדם יכול להוליכן ביו"ט אלא במקום שבעליהן יכולין לילך.
המוסר בהמתו לרועה – במקום שיש רועה אחד לכל בני העיר דעתו שלא תקנה הבהמה שביתתה אצלו אלא בשביתת הרועה, ובמקום שיש שני רועים דלא ידעינן להי מנייהו הוי ליה דעת בעלים – הרי הן כרגלי הבעלים אם אינם אצל הרועה מבעוד יום.
הלוקח בהמה מחבירו מערב יו"ט, אע"פ שלא מסרה לו אלא ביו"ט הרי היא כרגלי הלוקח.
כלים המיוחדים לאחד מן האחין שבבית – הרי הן כרגליו, והמיוחדים לכולם וכן שנים ששאלו חלוק אחד ואחד עירב לדרום ואחד לצפון – מותר להוליכם רק עד מקום שכולם יכולים לילך, שכל אחד מעכב על חבירו, ואם כל אחד נתן עירובו בסוף אלפיים אמה זה לדרום וזה לצפון – לא תזוז ממקומה, שהדרומי אין לו לצפון אפילו פסיעה אחת, והצפוני אין לו לדרום אפילו פסיעה אחת.
השואל כלי מחבירו מעיו"ט – הרי הוא כרגלי השואל, ואם שאלו ביו"ט – כרגלי המשאיל.
האשה ששאלה מחברתה תבלין ומלח ביו"ט – העיסה והקדרה כרגלי שתיהן, שאלה מים – לת"ק כרגלי שתיהן, לרבי יהודה – מים אין בהן ממש דאין ניכרין בתבשיל.
***************