לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי י"ח שבט תש"פ

מסכת ברכות דף מ"א

דף מ"א ע"א

היו לפניו מינים הרבה – לרבי יהודה אם יש ביניהן מין שבעה מברך עליו, שמין שבעה עדיף מן החביב. ולחכמים מברך על איזה שירצה, שחביב עדיף.

לשיטת עולא נחלקו רבי יהודה וחכמים כשברכותיהן שוות – כגון זיתים ותפוחים, ששניהם בורא פרי העץ, ובא לפטור שתיהן בברכה אחת. אבל כשאין ברכותיהן שוות, כגון צנון וזית, לדברי הכל אם בירך על הצנון לא פטר את הזית, ומברך על זה וחוזר ומברך על זה. ואם מחמת צנון בא הזית, מברך על הצנון ופוטר את הזית, שהעיקר פוטר את הטפל. וי"א שנחלקו גם כשאין ברכותיהן שוות – ואע"פ שאינן נפטרות בברכה אחת, לרבי יהודה צריך להקדים את הברכה על מין שבעה, ולחכמים מקדים את הברכה על החביב.

כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה – 'ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש'. וצריך להקדים את הקודם לארץ – ולפיכך אם הביאו לפניו תמרים ורימונים, יקדים ויברך על התמרים, אע"פ שרימונים הוזכרו תחילה, שזה שני לארץ וזה חמישי לארץ.

וי"א שכל הכתוב לא נאמר אלא לשיעורין (ולמסקנת הגמרא מדרבנן הוא והכתוב אסמכתא בעלמא):

חיטה – הנכנס לבית המנוגע, וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו, שאינו לבוש בהן, הוא והן טמאין מיד, שאף בבגדיו אני קורא 'והבא אל הבית'. אבל אם היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו, הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהה בכדי אכילת פרס פת של חטין (שנאכלת מהר) ולא פת שעורין, מיסב (שאוכל מהר) ואוכלן בלפתן. שעורה – עצם כשעורה מן המת מטמא במגע ומשא ואינו מטמא באהל. גפן – לנזיר שאכל חרצנים וזגים ולולבין כשיעור רביעית יין חייב (ואין דומה שיעורם כשמכניסם לרביעית יין לכשמכניסם ברביעית מים). תאנה – כגרוגרת להוצאת שבת. רמון – כל כלי בעלי בתים שנקבו כמוציא רימון טהורים. ארץ זית שמן – ארץ שרוב שיעוריה כזיתים, כגון אכילת חלב דם נותר ופיגול. דבש – ככותבת הגסה ביום הכפורים.

דף מ"א ע"ב

הביאו לפניהם תאנים וענבים בתוך הסעודה – לרב הונא ורב נחמן טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, ולרב ששת טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם, שאין לך דבר שטעון ברכה לפניו ולא לאחריו אלא פת הבאה בכסנין בלבד, והוא פת שנלוש עם תבלין הבא עם קליות לאחר אכילה וברכת המזון, ודינו כפת אורז שמברכין עליו תחילה מזונות ולאחריו בלא כלום. ולרבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל, וברכה על היין פוטר כל מיני משקים.

להלכה פסק רב פפא, שדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה – כגון שבאים ללפת את הפת, אין טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. דברים הבאים שלא מחמת הסעודה בתוך הסעודה, כגון דייסא, וכרוב ותרדין, שאינן לפתן ובאין למזון ולשובע, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם. ודברים הרגילים לבוא לאחר סעודה, כגון פירות, אפילו הביאן בתוך הסעודה (שלא מחמת לפתן), טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם.

יין שבתוך הסעודה צריך ברכה – ואין הפת פוטרתו, לפי שגורם ברכה לעצמו, שבכמה מקומות הוא בא, ומברכין עליו, אע"פ שלא היו צריכים לשתייתו.

***************

יום שישי י"ט שבט תש"פ

מסכת ברכות דף מ"ב

דף מ"ב ע"א

אכל אכילה מרובה מפת הבאה בכיסנין – הורה רב נחמן שכל שאחרים קובעים עליו סעודה צריך לברך אחריו ברכת המזון.

לרבי מונא משום רבי יהודה מברכין המוציא על פת הבאה בכסנין – ואין הלכה כדבריו, ורק אם קבע סעודתו עליו מברכין עליו המוציא.

לחמניות (הן פת הבאה בכיסנין) – מערבין בהן, ומברכין עליהם המוציא אם קבע סעודתו עליהם.

גמר לאכול סעודתו – אסור לאכול עד שיברך ברכת המזון, ויחזור ויברך על הבא לפניו, שכבר הסיח דעתו מברכה ראשונה ומסעודתו. י"א שלא נקרא גמר אלא אם כן סילק את הלחם וכל האוכל מעל השולחן. ואם סומך על שולחן אחרים, אע"פ שהביאו לפניו מאכל לאחר שסילק את השולחן, מותר לאכול, שדעתו שאם יביא בעל הבית אוכל לפניו יאכל. והרגיל למשוח ידיו בשמן לאחר אכילה, שמן מעכבו, שאפילו גמר וסלק ולא משח ידיו, עדיין סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה.

ואין הלכה ככל זה, שאין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסלוק ולא בשמן אלא במים אחרונים – שכל זמן שלא נטל מים אחרונים מותר לאכול, ומשנטל אסור לאכול.

שלש תכיפות הן: תכף לסמיכה שחיטה, תכף לגאולה תפלה, תכף למים אחרונים ברכת המזון. אביי הוסיף גם תכף לתלמידי חכמים ברכה, שהמקריבו אליו ומארחו מביא ברכה בביתו, שנאמר 'ויברכני ה' בגללך'. וי"א שנאמר 'ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף'.

דף מ"ב ע"ב

ברך על היין שלפני המזון – פטר את היין שלאחר המזון. ודווקא בשבתות וימים טובים, או בשעה שיוצא מבית המרחץ ובשעת הקזת דם, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין ודעתו על היין שלאחר המזון, אבל בשאר ימות השנה מברך על כל כוס, שהוא כנמלך. ואם אינו רגיל לקבוע סעודתו על היין בשבת ויו"ט, דינו כבימות החול.

ברך על הפרפרת שלפני המזון – פטר פרפרת שלאחר המזון. ברך על הפת פטר את הפרפרת. בירך על הפרפרת לא פטר את הפת. ולבית שמאי לא פטר גם מעשה קדירה. ונסתפקו בגמרא אם חולקים על הרישא, שלתנא קמא פת פוטר פרפרת וכ"ש מעשה קדירה, ולב"ש לא פטר לא פרפרת ולא מעשה קדירה. או שחולקים על הסיפא, שלתנא קמא אם בירך על הפרפרת פטר מעשה קדירה, ולבית שמאי לא פטר. ולא נפשט.

היו יושבין בלא הסיבה – כל אחד מברך לעצמו, שאין קביעת סעודה בלא הסיבה. הסבו, אחד מברך לכולן. אמרו נלך ונאכול במקום פלוני, וישבו לאכול, אע"פ שלא הסבו אחד מברך לכולם.

בא להם יין בתוך המזון כל אחד ואחד מברך לעצמו – אחר המזון אחד מברך לכולם, וזה שבירך על היין הוא אומר על המוגמר (אבקת רוכלין שמניחין על האש לריח טוב, ומברכים עליו בורא עצי בשמים), אע"פ שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה.

בא להם יין בתוך המזון – י"א שאינו פוטר את היין שלאחר המזון, שזה בא לשתות וזה לשרות. וי"א שפוטר.

עשרה שהלכו בדרך – אע"פ שכולם אוכלים מככר אחד, כל אחד מברך לעצמו. ישבו לאכול, אף על פי שכל אחד אוכל מככרו, אחד מברך לכולם. ואע"פ שלא הסבו, כיון שאמרו נלך ונאכול לחם במקום פלוני, דינם כמי שהסבו.

*************

שבת קודש כ' שבט תש"פ

מסכת ברכות דף מ"ג

דף מ"ג ע"א

הסבו לאכול פת – אחד מברך לכולם. ושתיית יין – לרבי יוחנן דינה כפת, שאם הסבו אחד מברך לכולם, ואם לאו כל אחד מברך לעצמו. ולשיטת רב, ללשון ראשון גם כשישבו בלא הסיבה אחד מברך לכולם, וללשון שני גם אם הסבו כל אחד מברך לעצמו.

כיצד סדר הסיבה? אורחים נכנסין ויושבין על גבי ספסלין ועל גבי קתדראות עד שיכנסו כולם, הביאו להם מים כל אחד נוטל ידו אחת, כדי לקבל בה כוס ששותה לפני המזון. בא להם יין, כל אחד מברך לעצמו (ואפילו לרב בלשון ראשון שיין א"צ הסיבה, כיון שסופן לעקור מכאן ולהסב במקום אחר, אין זה קבע). עלו על המטות והסבו, ובא להם מים, אע"פ שכל אחד נטל ידו אחת, חוזר ונוטל שתי ידיו, שצריך לאכול בשתיהן. בא להם יין, אף על פי שכל אחד ברך לעצמו, צריכין עוד ברכה, לפי שכוס ראשון לא היה במקום סעודה, ואחד מברך לכולם. (ואפילו לרב בלשון שני שאין הסיבה מועיל ליין, שמתוך שמועיל הסיבה לפת מועיל גם ליין).

בא להם יין בתוך המזון כל אחד מברך לעצמו – הואיל ואין בית הבליעה פנוי, ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע.

הנוטל ידיו תחלה במים אחרונים – הוא מזומן לברכת המזון, אפילו אם יש מי שחשוב ממנו.

מאימתי מברכין על הריח? משתעלה תמרתו, ואע"פ שעדיין לא הריח, הואיל ודעתו להריח, וכמו שמברכין על הפת קודם אכילתו.

י"א שכל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים – חוץ מ'מושק' שהוא מן חיה, ומברכין עליו בורא מיני בשמים. ונדחו דבריו, ולמסקנא אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על עץ שהוא עצמו מריח בלא שריפה, כגון עץ אפרסמון של בית רבי ושל בית קיסר, ועל ההדס שבכל מקום, אבל על מוגמר מברכים בורא מיני בשמים.

רב יהודה היה מברך על שמן אפרסמון – 'בורא שמן ארצנו', לפי שארץ ישראל חביבה עליו. ושאר בני אדם מברכין עליו 'בורא שמן ערב'.

על 'קושט' – מברכין בורא עצי בשמים, אבל לא על השמן שבו הוא טמון. וי"א שגם על השמן שהוא טמון בו מברכין בורא עצי בשמים, אבל לא על שמן שטחנוהו בו. וי"א שגם על שמן שטחנוהו בו.

דף מ"ג ע"ב

על 'יסמין' – מברכין בורא עצי בשמים. וכן על שבולת נרד, שהגבעולין קרויים עץ. על חבצלת השרון – הגדל בגינה מברכין בורא עצי בשמים, ועל הגדל בשדה בורא עשבי בשמים. על עשב הנקרא 'סיגלי' – מברכין בורא עשבי בשמים.

המריח מן האתרוג או מן החבוש, מברך: ברוך שנתן ריח טוב בפירות.

היוצא בימי ניסן ורואה אילנות מלבלבין, אומר: ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, להתנאות (ליהנות) בהן בני אדם.

מנין שמברכין על הריח? שנאמר: 'כל הנשמה תהלל י'ה', איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא הגוף, זה הריח.

עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון.

'את הכל עשה יפה בעתו' – מלמד שכל אחד יפה לו הקב"ה אומנתו בפניו, כדי שלא יחסר העולם אומנות.

אל יצא אדם יחידי בלילה – לאדם אחד היוצא בלילה השד נראה ומזיק, לשנים נראה ואינו מזיק, ולשלשה אינו נראה כל עיקר. היה יחידי ויש אבוקה בידו, הרי הוא כשנים (הוא עם האבוקה). ואם יש ירח, הרי הוא כשלשה שאין המזיק נראה לו כלל.

נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים – שנאמר בתמר 'היא מוצאת וגו", ולא אמרה בפירוש אלו משל יהודה הן, אלא אם יודה יודה, ואם לאו תישרף.

הביאו לפניו בסוף הסעודה שמן לסוך ידיו להעביר את הזוהמא, והדס להריח – לבית שמאי מברך על השמן ואח"כ על ההדס, ולבית הלל מברך על ההדס ואח"כ על השמן. רבן גמליאל הכריע כבית שמאי, לפי שהשמן זכינו לריחו ולסיכתו, והדס רק לריחו. לרבי יוחנן הלכה כר"ג, שהלכה כדברי המכריע. רב פפא אמר בשם רבא שהלכה כבית הלל, ולא היא, שלא אמרה רק כדי להישמט.

הביאו לפניהם שמן ויין לאחר המזון – לבית שמאי אוחז שמן בימינו ויין בשמאלו, מברך על השמן ואח"כ על היין. לבית הלל אוחז יין בימינו ושמן בשמאלו, מברך על היין ואח"כ על השמן, וטח את השמן בראש השמש, ואם השמש תלמיד חכם טחו בכותל, שגנאי לתלמיד חכם לצאת לשוק כשהוא מבושם.

ששה דברים גנאי לתלמיד חכם:

א. אל יצא מבושם לשוק – במקום שחשודים על משכב זכור. ודווקא בבגדו אבל בגופו מותר, שהזיעה מעבירו. ושערו י"א שהוא כבגדו וי"א שהוא כגופו. ב. אל יצא יחידי בלילה – משום חשד. ודוקא שלא קבעו לו רבו קביעות ללמדו בלילה, אבל אם קבע לו, בני אדם יודעים שלקביעותו הוא הולך. ג. אל יצא במנעלים המטולאים – ודוקא בטלאי על גבי טלאי, ובחלק העליון של הנעל, ובדרך, ובימות החמה, אבל בעקבו, או בביתו, או בימות הגשמים שהטיט מכסהו, מותר. ד. אל יספר עם אשה בשוק – אפילו היא אשתו או בתו או אחותו, שאין הכל בקיאין בקרובותיו. ה. אל יסב בחבורה של עמי הארץ – שמא ימשך אחריהם. ו. אל יכנס באחרונה לבית המדרש – שיקראו לו פושע.

ויש אומרים שגם לא יפסיע פסיעה גסה – שנוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם. ותקנתו שישתה כוס של קידוש בשבת בלילה. ואל יהלך בקומה זקופה – שהמהלך בקומה זקופה אפילו ד' אמות כאילו דוחק רגלי שכינה, שנאמר 'מלא כל הארץ כבודו'.