לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי כ"ה שבט תש"פ
מסכת ברכות דף מ"ח
דף מ"ח ע"א
קטן פורח, שהביא סימני גדלות ולא בא לכלל שנים – לרבי יוחנן מזמנין עליו. וכן אמרו בברייתא שקטן שהביא שתי שערות מזמנין עליו, ושלא הביא שתי שערות אין מזמנין עליו, ואין מדקדקין בקטן אם בא לכלל שנים או לא. אבל אין הלכה כן, אלא קטן היודע למי מברכין, מזמנין עליו.
תשעה אכלו דגן ואחד ירק – מצטרפין לעשרה. ואפילו שמונה או שבעה שאכלו דגן והשאר אכלו ירק, מצטרפין. ואם ששה אכלו דגן והשאר ירק, לרבי ירמיה מצטרפין, כיון שהן רוב, ורבי זירא נסתפק בזה שמא צריך רוב הניכר.
לעולם אינו מוציא לאחרים ידי חובתן בברכת המזון עד שיאכל כזית דגן. (ואע"פ שהאוכל כזית חייב לברך רק מדרבנן, נקרא מחויב בדבר ומוציא את אחרים. ואין דומה לקטן שהגיע לחינוך שאינו מוציא את הגדול, לפי שחיוב חינוך מוטל על אביו ולא עליו). שמעון בן שטח הוציא את ינאי לאחר ששתה כוס יין, ולא הודו לו.
וכל זה להוציא את אחרים, אבל להצטרף, אפילו לא טבל עמהם אלא בציר, או שלא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת, או שאכל עלה ירק, או ששתה כוס של יין, מצטרף.
דף מ"ח ע"ב
משה תקן לישראל ברכת הזן – בשעה שירד להם מן. יהושע תקן להם ברכת הארץ – כשנכנסו לארץ. דוד ושלמה תקנו בונה ירושלים – דוד תקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תקן על הבית הגדול והקדוש. הטוב והמטיב – ביבנה תקנוה, ביום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה, ותקנו לומר 'הטוב' שלא הסריחו 'והמטיב' שניתנו לקבורה.
סדר ברכת המזון כך היא: ברכה ראשונה ברכת הזן, שניה ברכת הארץ, שלישית בונה ירושלים, רביעית הטוב והמטיב. בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה (בנין ירושלים), ואומר קדושת היום באמצע. ולרבי אליעזר אם רצה אומרה בנחמה, רצה אומרה בברכת הארץ, רצה אומרה בהטוב והמטיב. ולחכמים אינו אומרה אלא בנחמה בלבד, ואם אמרה בברכה אחרת מחזירין אותו. (אבל לת"ק, אין מחזירין אותו בדיעבד).
מנין לברכת המזון מן התורה – לת"ק שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת' זו ברכת הזן, 'את ה' אלקיך' זו ברכת הזמון, 'על הארץ' זו ברכת הארץ, 'הטובה' זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר 'ההר הטוב הזה והלבנון'. 'אשר נתן לך' זו הטוב והמטיב. לרבי 'ואכלת ושבעת וברכת' זו ברכת הזן, וברכת הזמון למדים מ'גדלו לה' אתי', 'על הארץ' זו ברכת הארץ, 'הטובה' זו בונה ירושלים, וכן הוא אומר 'ההר הטוב הזה והלבנון', הטוב והמטיב ביבנה תקנוה.
ומנין שצריך ברכה לפניו – לת"ק מקל וחומר, אם כששבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן. לרבי שנאמר 'אשר נתן לך', משנתן לך. לרבי יצחק שנאמר 'וברך את לחמך ואת מימיך', אל תקרי 'ובֵרַך' אלא 'ובָּרֵך', ואימתי קרוי לחם קודם שיאכלנו. לרבי נתן שנאמר 'כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכול כי לא יאכל העם עד באו כי הוא יברך הזבח אחרי כן יאכלו הקראים'.
ועל כתוב זה יש לשאול למה היו מאריכות כל כך בדבריהם? י"א לפי שהנשים דברניות, וי"א כדי להסתכל ביפיו של שאול, וי"א לפי שאין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ששאול היה נוטל את השררה משדיבר שמואל אליו, ואורך דברים עיכב לפי שעה.
ברכת התורה מנין? לרבי ישמעאל – מקל וחומר על חיי שעה מברך על חיי עולם הבא לא כל שכן. לרבי חייא בר נחמני משום רבי ישמעאל – שנאמר 'על הארץ הטובה אשר נתן לך', ולהלן נאמר 'ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה' וגו'. לרבי יהודה בן בתירה שנאמר 'טובה' 'הטובה', טובה זו תורה, וכן הוא אומר 'כי לקח טוב נתתי לכם', הטובה זו בנין ירושלים, וכן הוא אומר 'ההר הטוב הזה והלבנון'.
כשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה – שנאמר 'אשר נתן לך ה' אלקיך', דיינך בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות.
*********
יום שישי כ"ו שבט תש"פ
מסכת ברכות דף מ"ט
דף מ"ט ע"א
בברכת הארץ צריך שיזכור ברית ותורה – ויקדים ברית לתורה, שתורה ניתנה בשלש בריתות וברית בי"ג. ויאמר בה הודאה תחלה וסוף, והפוחת לא יפחות מאחת, וכל הפוחת מאחת הרי זה מגונה.
כל שאינו אומר בברכת הארץ ברית ותורה, וכן ארץ חמדה טובה ורחבה, ומלכות בית דוד בבונה ירושלים – לא יצא ידי חובתו. ולרב חננאל בשם רב אם לא אמר ברית ותורה ומלכות יצא, ברית לפי שאינה בנשים, תורה ומלכות שאינן לא בנשים ולא בעבדים. רב ששת הקפיד על רב חסדא שעשה כדברי רב, הואיל ושאר אמוראים אין סוברים כמותו.
י"א שהטוב ומטיב צריכה מלכות לפי שהיא מדרבנן, ואינה סמוכה לחברתה. וי"א שא"צ מלכות, שהיא מן התורה וסמוכה לברכת הארץ.
כל החותם מנחיל ארצות בברכת הארץ ומושיע את ישראל בבונה ירושלים – י"א שהוא בור. ולרבי יוסי ברבי יהודה אם בא לחתום מושיע ישראל ולא חתם בונה ירושלים יצא, שתשועת ישראל היא בנין ירושלים. ריש גלותא פתח בונה ירושלים באחת, שלא אמר רחם ה' על ישראל עמך ועל ירושלים עירך אלא אחת מהן, וחתם בשתים מושיע ישראל ובונה ירושלים. ולרבי אין חותמין בשתים, שאין עושין מצוות חבילות.
להלכה פסק רב ששת – שאם פתח ברחם על עמך ישראל חותם במושיע ישראל, ואם פתח ברחם על ירושלים חותם בבונה ירושלים. ולרב נחמן אפילו אם פתח ברחם על ישראל חותם בבונה ירושלים, שנאמר 'בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס', אימתי בונה ירושלים ה' בזמן שנדחי ישראל יכנס.
בברכת על הארץ ועל המזון – אין משום חתימה בשתים (לרבי שאין חותמין בשתים), שמברך על הארץ שמוציאה מזון, וכן על הארץ ועל הפירות, וכן מקדש ישראל והזמנים או ראשי חדשים, שישראל מקדשין את הזמנים ור"ח. וגם מה שאומרים 'מקדש השבת וישראל והזמנים', אחת היא, שמברך להקב"ה שמקדש השבת והזמנים, ואין דומה למושיע ישראל ובונה ירושלים ששני דברים הם.
הטוב והמטיב – לרבי יוחנן צריכה שתי מלכיות (כגון אבינו מלכנו וכו' המלך הטוב וכו'). י"א אחת בשבילה, ואחת בשביל בונה ירושלים, אבל בשביל ברכת הארץ א"צ מלכות, שברכה הסמוכה לחברתה היא, ובונה ירושלים צריכה הואיל והזכיר בה מלכות בית דוד, אין ראוי שלא יזכיר בה מלכות שמים. וי"א שצריכה שתי מלכיות חוץ משלה, בשביל ברכת הארץ ובונה ירושלים.
טעה ולא הזכיר של שבת בברכת המזון, ועדיין לא פתח הטוב והמטיב – אומר: ברוך שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך מקדש השבת. טעה ולא הזכיר של יום טוב אומר: ברוך שנתן ימים טובים לעמו ישראל לשמחה ולזכרון, ברוך מקדש ישראל והזמנים. טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר: ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון. ונסתפקו אם מזכיר בה שמחה או לא, ואם חותם בה או לא, ואם רב גידל אמרה משמו של רב או מעצמו.
ואם כבר פתח בהטוב והמטיב – חוזר לראש.
דף מ"ט ע"ב
טעה ולא הזכיר של ראש חדש בתפלה – מחזירין אותו. לא הזכיר בברכת המזון – בחול, אין מחזירין אותו, לפי שהתפילה חובה היא, אבל ברכת המזון אם רוצה אוכל ואם רוצה אינו אוכל. ובשבתות וימים טובים שהסעודה חובה היא, מחזירין אותו גם בברכת המזון (אם כבר פתח בהטוב והמטיב).
כמה יאכל ויתחייב בברכת המזון? לרבי מאיר כזית ולרבי יהודה כביצה.
ההולך לשחוט פסחו ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו – אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער, ואם לאו יבטל בלבו. וכן מי שיצא מירושלים ונזכר שהיה בידו בשר קדש, ונפסל ביציאתו מחוץ לחומה – אם עבר צופים שורפו במקומו, ואם לאו חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה. עד כמה הם חוזרים? לרבי מאיר בכביצה, ולרבי יהודה בכזית.
לרבי יוחנן מחליפים את השיטה באחת מן המחלוקות הנ"ל – שלא יסתרו דברי רבי מאיר ורבי יהודה. ולאביי א"צ להפוך, שבברכת המזון נחלקו בדרשה, ר"מ דורש 'ואכלת' זו אכילה, 'ושבעת' זו שתיה, ואכילה בכזית. ורבי יהודה דורש 'ואכלת ושבעת', אכילה שיש בה שביעה, והיא כביצה. ולענין חזרה נחלקו בסברא, רבי מאיר מדמהו לשיעור טומאה, ורבי יהודה מדמהו לשיעור איסורו.
כיצד מזמנין? בשלשה אומר נברך, בשלשה והוא אומר ברכו, בעשרה אומר נברך אלקינו, בעשרה והוא אומר ברכו.
לרבי עקיבא אין חילוק בין עשרה לעשרה רבוא – וכמו שמצינו בבית הכנסת שאחד מרובים ואחד מועטים אומר ברכו את ה'. (ולרבי ישמעאל אומר ברכו את ה' המבורך). ולרבי יוסי הגלילי מברכים לפי רוב הקהל – שנאמר 'במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל'. ולפיכך, במאה הוא אומר נברך ה' אלקינו, במאה והוא אומר ברכו. באלף אומר נברך לה' אלקינו אלקי ישראל, באלף והוא אומר ברכו. ברבוא אומר נברך לה' אלקינו אלקי ישראל אלקי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו, ברבוא והוא אומר ברכו. וכענין שהמזמן מברך כך עונים אחריו, ברוך ה' אלקינו אלקי ישראל אלקי צבאות יושב הכרובים על המזון שאכלנו.
**************
שבת קודש כ"ז שבט תש"פ
מסכת ברכות דף נ'
דף נ' ע"א
שלשה שאכלו, אומר המזמן 'נברך'. וכשיש שלשה חוץ מן המזמן, יכול לומר 'ברכו' – אבל יותר טוב שיאמר 'נברך', כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל. ולפיכך ששה שאכלו נחלקין לשלשה שלשה, אע"פ שלאחר חלוקה לא יוכלו לומר 'ברכו'. ובין אם אמר ברכו בין שאמר נברך אין תופסין אותו על כך, והנקדנין תופסין אותו אם אמר ברכו על שהוציא עצמו מן הכלל.
מברכותיו של אדם ניכר אם תלמיד חכם הוא אם לאו – כיצד? אמר 'ובטובו' הרי זה תלמיד חכם, 'ומטובו' הרי זה בור, שממעט בתגמוליו של מקום, דמשמע דבר מועט כדי חיים. ודווקא בהודאה, אבל בשאלה נאמר 'ומברכתך יברך בית עבדך לעולם' – שהשואל שואל כעני על פתח, ואינו מרים ראש לשאול שאלה גדולה. ולא אמרו 'הרחב פיך ואמלאהו' אלא על דברי תורה.
לרבי אם אמר 'בטובו חיינו' הרי זה תלמיד חכם – אמר 'חיים' הרי זה בור, שהוציא עצמו מן הכלל. ולנהרבלאי הדין להיפך, ואין הלכה כדבריו.
האומר נברך שאכלנו משלו – הרי זה תלמיד חכם. 'למי שאכלנו משלו', הרי זה בור, שמשמע שמברך את בעל הבית. ואין דומה למה שאומרים 'למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו', שידוע שהכוונה להקב"ה שהוא לבדו עושה נסים.
האומר 'ברוך שאכלנו משלו' – הרי זה תלמיד חכם. 'על המזון שאכלנו' הרי זה בור, ודווקא בשלשה אבל בעשרה שמזכיר שם שמים אומר על המזון שאכלנו.
אפילו עוברים שבמעי אמן אמרו שירה על הים – שנאמר 'במקהלות ברכו אלקים ה' ממקור ישראל'.
הלכה כרבי עקיבא בברכת הזימון – שאין חילוק בין עשרה לעשרה רבוא.
כשהסבו אמוראים אצל ריש גלותא – היו נוהגים לזמן שלשה שלשה בפני עצמן, לפי שהיו שם מסובים רבים ולא שמעו קול המברך, ולא ברכו עשרה עשרה כדי שלא ישמע ריש גלותא ויקפיד.
שלשה שאכלו פת, וקדם אחד מהן ובירך לעצמו – השנים יוצאים כשמזמנים עמהם לאחר שבירך, אבל הוא אינו יוצא בזימון שלהם, שאין זימון למפרע.
העולם נהגו לומר בבית הכנסת 'ברכו את ה' המבורך' – כרבי ישמעאל. רבא הקפיד על רפרם בר פפא שאמר 'ברכו את ה" כרבי עקיבא.
שלשה שאכלו כאחת – אין רשאין ליחלק, שהרי נתחייבו בזימון. וכן ארבעה וכן חמשה, ששה נחלקין עד עשרה, ועשרה אין נחלקין עד עשרים, שכבר נתחייבו בזימון עם הזכרת ה'.
שתי חבורות שאוכלות בבית אחד – אם מקצתן רואין אלו את אלו מצטרפין לזמון, ואם לאו אלו מזמנין לעצמן ואלו לעצמן. ואם יש שמש ביניהם, שמש מצרפן. (ע"ב).
(דין ברכה על היין עד שיתן לתוכו מים – מבואר בע"ב).
שלשה שישבו לאכול כאחת, אע"פ שעדיין לא אכלו – אינן רשאין ליחלק.
שלשה שישבו לאכול כאחת – אע"פ שכל אחד ואחד אוכל מככרו, אינן רשאין ליחלק.
שלשה שבאו משלש חבורות של שלשה בני אדם בכל חבורה, ונתחייבו בזמון – חייבין לזמן ואין רשאין ליחלק, ואפילו לא אכלו אלו השלשה משנצטרפו יחד. ודוקא אם לא הקדימו החבורות שפרשו מהם והזמינו במקומן, אבל אם הזמינו במקומן, ונצטרפו אלו עמהן והיו שם עד לאחר הזימון ועדיין לא ברכו, פרח מהן חיוב זימון.
דף נ' ע"ב
מטה טמאה שנגנבה חציה, או שאבדה חציה, או שחלקוה אחין או שותפין – טהורה. החזירוה, מקבלת טומאה מכאן ולהבא, אבל אין טומאתה שמקודם חוזרת למפרע, שמשחלקוה פרחה טומאה ממנה.
יין עד שלא נתן לתוכו מים – לרבי אליעזר אין מברכין עליו בורא פרי הגפן אלא בורא פרי העץ. משנתן לתוכו מים, מברכין עליו הגפן. ולחכמים בין כך ובין כך מברכין עליו בורא פרי הגפן שגם בלא מים הוא ראוי למשקה הנקרא 'קורייטי'. ומודים חכמים לרבי אליעזר בכוס של ברכה שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים, שצריך שיהא מצוה מן המובחר.
יין עד שלא נתן לתוכו מים – לרבי אליעזר נוטלין ממנו לידים, ששם מים עליו. משנתן לתוכו מים, אין נוטלין ממנו לידים. (וי"ג להיפך, עד שלא נתן לתוכו מים אין נוטלין ממנו לידים, ומשנתן נוטלים ממנו). ולחכמים בין כך ובין כך אין נוטלין הימנו לידים (ללשון א' לפי שאינו מים אלא יין, וללשון ב' משום הפסד אוכלין).
לשמואל עושה אדם כל צרכיו בפת – וסובר כרבי אליעזר שנוטלים לידים ביין ואינו חושש להפסד אוכלין.
ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחין עליו בשר חי, ואין מעבירין מעליו כוס מלא, ואין זורקין אותו, ואין סומכין בו את הקערה.
כשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין את האוכלין שנמאסין בזריקה – כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים, אבל זורקין את האוכלים שאינן נמאסים.
ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה משום סימן טוב – ואין כאן משום בזיון והפסד, שמקבלים אותו בראש פי הצנור בכלי. וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה שאין טיט בדרכים, אבל לא בימות הגשמים, ואין זורקין גלוסקאות אפילו בימות החמה, לפי שנמאסין בזריקתן.
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה – במשקין בולען בלא ברכה, שאי אפשר לסלקן לאחד מלוגמיו ולברך, ולא לפולטם לפי שמפסידן. באוכלין הנמאסין מסלקן לצד אחד ומברך. באוכלים שאין נמאסין, פולטן ומברך, משום שנאמר 'ימלא פי תהלתך'.