לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי כ"ו טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף כ'

דף כ' ע"א

הטעם שלראשונים נתרחשו נסים ולאחרונים לא – לפי שהראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. רב אדא בר אהבה קרע מע"ג כותית לבוש חשוב – ומשנודע לו שכותית היא שילם לה ארבע מאות זוז דמי שויה, ושמה היה מתון, אמר 'מתון מתון שויו ארבע מאות זוז' (כלומר שתי פעמים מאתיים, שוין ארבע מאות. וי"מ מתון לשון המתנה, שאם היה ממתין היה משתכר ארבע מאות זוז).

זיתים שמוסקין אותם עם העלין כדי לאחזן בהן – הרי העלין יד לזיתים להביא להם טומאה, שהיד מביא טומאה על האוכל. ואם כבשן בטרפיהן בחומץ, בטלה תורת יד מן העלין, שהכבישה מרקבתן ומרככתן ואינן ראוין שוב לאחוז בהן.

רב גידל היה רגיל לישב בשערי טבילה והורה לנשים איך לטבול – ולא חשש מיצר הרע שהיו דומין לו כאווזים.

וכן נהג רבי יוחנן, כדי שיראוהו הנשים מיד בעלייתן, ויהיה להם בנים הגונים. ולא חשש מעין הרע, שהיה מזרעו של יוסף שאין עין הרע שולט בהן. י"א שנאמר 'בן פורת יוסף בן פורת עלי עין', אל תקרי עלי עין אלא עולי עין. וי"א שנאמר 'וידגו לרב בקרב הארץ', מה דגים שבים מים מכסין עליהם ואין עין הרע שולטת בהם, אף זרעו של יוסף. וי"א שעין שלא רצתה לזון ממה שאינו שלו, אין עין הרע שולטת בו.

דף כ' ע"ב

נשים ועבדים וקטנים – פטורין מקריאת שמע ומתפילין. ואע"פ שהן מצוות עשה שהזמן גרמא, צריך להשמיענו שאשה פטורה, שלא נחייב אותה בק"ש הואיל ויש בה מלכות שמים, ובתפילין משום שהוקשו למזוזה.

וחייבין בתפילה ובמזוזה ובברכת המזון – תפילה משום שרחמים היא, ומדרבנן היא, ותקנוה גם לנשים ולחנוך הקטנים. ומזוזה וברכת המזון אע"פ שהן מצוות עשה שאין הזמן גרמא, צריך להשמיענו שחייבת, שלא נפטור אותה ממזוזה שהוקש לתלמוד תורה, ומברכת המזון שלא נאמר שהזמן גרמא היא, משום שנאמר 'בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לשבוע'.

בגמרא נסתפקו אם חיוב הנשים בברכת המזון הוא מן התורה, לפי שהיא מ"ע שאין הזמן גרמא – ולפי זה מוציאות גם אנשים שאכלו כדי שביעה וחייבים בברכת המזון מן התורה. או שהן חייבות רק מדרבנן, שמן התורה פטורות שנאמר 'על הארץ הטובה אשר נתן לך', והארץ לא ניתנה להתחלק לנקיבות. ולפי זה אין מוציאות את האנשים, אלא אם אכלו האנשים פחות מכדי שביעה שחיובם רק מדרבנן.

נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה – ואע"פ שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, שנאמר 'זכור ושמור', כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והנשים ישנן בשמירה שהן חייבות במצוות לא תעשה שהזמן גרמא.

באמת אמרו בן (קטן) מברך לאביו, ועבד מברך לרבו, ואשה מברכת לבעלה. (וכגון שאכל האב שיעור דרבנן. וכן הבעל אם נאמר שחיוב האשה בברכת המזון הוא רק מדרבנן). אבל אמרו חכמים, תבא מאירה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו.

אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבוש"ע כתוב בתורתך 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שחד', והלא אתה נושא פנים לישראל, שנאמר 'ישא ה' פניו אליך'. אמר להם וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך' (עד שיאכל כדי שביעה), והם מדקדקים על עצמם עד כזית (לר"מ) ועד כביצה (לר"י).

בעל קרי מהרהר ק"ש בלבו כשמגיע זמן המקרא. (מתקנת עזרא שלא יעסוק בתורה עד שיטבול), ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה אפילו בהרהור, שמכיון שחיוב הברכות אינה מן התורה, לא הצריכוהו חכמים.

ועל המזון מברך לאחריו (שהוא חיוב דאורייתא). ולת"ק אינו מברך לפניו (שאינה מן התורה). ולרבי יהודה מברך לפניהם ולאחריהם.

לרבינא הרהור כדבור דמי – (וגם שאר בני אדם יוצאים ידי חובת ק"ש בהרהור). שאם אינו כדיבור, למה בעל קרי מהרהר. אבל לענין בעל קרי אין אומרים הרהור כדיבור שיהא אסור להרהר כמו שאסור לדבר, כמו שמצאנו בסיני שהוזהרו באל תגשו אל אשה, ועל סמך זה תיקן עזרא טבילה לבעל קרי. (ושם היה בדיבור. תוס').

לרב חסדא הרהור לאו כדבור – ואין יוצאים ידי חובת ק"ש בהרהור, וחכמים תקנו הרהור לבעל קרי בק"ש וברכת המזון, למסקנת הגמרא לפי שחיובה מן התורה. (לכך הצריכוהו לפחות שיהרהר אע"פ שאינו יוצא בה). אבל בתפילה שחיובה מדרבנן לא הצריכוהו אפילו להרהר.

**********

יום שישי כ"ז טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף כ"א

דף כ"א ע"א

היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי – לא יפסיק אלא יקצר. אבל אם נזכר קודם שהתחיל להתפלל, לא יתחיל, ואפילו בהרהור, שמשום שחיובה רק מדרבנן לא הצריכוהו להרהר כמו בק"ש וברכת המזון.

מנין לברכת המזון לאחריה מן התורה? שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת'. מנין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר 'כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו'.

רבי יוחנן רצה ללמד ברכת התורה לאחריה בק"ו מברכת המזון שא"צ ברכה לפניה וצריכה לאחריה, וכן ברכת המזון לפניה בק"ו מברכת התורה שא"צ ברכה לאחריה. ונדחו דבריו, כי מה למזון שכן נהנה, ומה לתורה שכן חיי עולם.

לשיטת רב יהודה חיוב ק"ש הוא מדרבנן – שהפסוק 'בשכבך ובקומך' עולה על דברי תורה. ולפיכך אם היה לו ספק אם קרא ק"ש או לא קרא, אינו חוזר וקורא. אבל אמירת 'אמת ויציב' חיובה מן התורה, משום הזכרת יציאת מצרים, לפיכך אם היה לו ספק אם אמר אמת ויציב, חוזר ואומר.

והטעם שלשיטתו א"צ בעל קרי להרהר בברכת אמת ויציב – שכבר הזכיר יציאת מצרים בק"ש, ועדיף שיהרהר בק"ש ממה שיהרהר באמת ויציב, לפי שיש בה גם הזכרת יציאת מצרים וגם עול מלכות שמים.

ולשיטת רבי אלעזר חיוב ק"ש הוא מן התורה – ולפיכך אם היה לו ספק אם קרא ק"ש, חוזר וקורא.

היה לו ספק אם התפלל או לא התפלל – לרבי אלעזר אינו חוזר ומתפלל. ולרבי יוחנן 'הלוואי שיתפלל אדם כל היום כולו'.

ואם היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל (בוודאי) – לשמואל פוסק, אפילו באמצע ברכה. (והלכה כרבי יוחנן בספק שיחזור ויתפלל, וכשמואל בוודאי, שיפסיק אפילו באמצע ברכה).

תלמידים שטעו והזכירו בתפילת שבת ברכות של חול (אתה חונן וכו') – גומרים כל אותה ברכה שהם עומדים בה. שיש חיוב תפילה גם בשבת, אלא שחכמים לא הטריחו לומר כל הברכות משום כבוד שבת.

התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין – אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל. ואם אין יכול לחדש, אל יחזור ויתפלל, אע"פ שמתחילה התפלל רק ביחיד ועתה רוצה להתפלל בציבור.

דף כ"א ע"ב

הנכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין, נחלקו חכמים מה יעשה:

לשיטת רב הונא – אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור למודים יתפלל, ואע"פ שאינו יכול לגמור עד שיגיע שליח ציבור לקדושה, שלשיטתו יחיד המתפלל עם הציבור אומר קדושה. אבל אם אינו יכול לגמור עד שיגיע ש"צ למודים, לא יתפלל, שאם אינו אומר מודים עם הצבור, הרואה את כולם כורעים והוא אינו כורע, נראה ככופר במי שחבריו משתחוין לו.

לשיטת רבי יהושע בן לוי – אם יכול להתחיל ולגמור עד שלא יגיע שליח צבור לקדושה יתפלל, ואם לאו אל יתפלל, שלשיטתו יחיד המתפלל עם הציבור אינו אומר קדושה.

מנין שאין היחיד אומר קדושה – שנאמר 'ונקדשתי בתוך בני ישראל', כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה, שלמדים 'תוך תוך' מ'הבדלו מתוך העדה הזאת' מה להלן עשרה אף כאן עשרה.

אין מפסיקים באמצע תפילת שמונה עשרה לומר מודים או קדושה עם הציבור. וי"א שלאמירת 'אמן יהא שמיה רבה' פוסק, שלכל דבר אין מפסיקין חוץ מן יהא שמו הגדול מבורך שאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק. ואין הלכה כדבריו.

בעל קרי אסור בדברי תורה – שנאמר 'והודעתם לבניך ולבני בניך', וסמוך לו 'יום אשר עמדת' וגו', מה להלן בעלי קריין אסורין אף כאן בעלי קריין אסורין. ולרבי יהודה מותר בדברי תורה, ואע"פ שדורש סמוכין במשנה תורה, סובר שסמוכין אלו בא ללמד שכל המלמד לבנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר חורב. ולמסקנת הגמרא (כב.) מודה רבי יהודה שבעל קרי אסור בדברי תורה, ורק בברכת המזון הוא חייב, שלשיטתו ברכת המזון היא כהלכות דרך ארץ שבעל קרי מותר בהם.

רבי יהודה אינו דורש סמוכין – בכל התורה, ובמשנה תורה דורש.

מכשפה בסקילה – לבן עזאי מסמוכין, שנאמר 'מכשפה לא תחיה' וסמוך לו 'כל שוכב עם בהמה מות יומת', מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשפה. ורבי יהודה אינו דורש סמוכין, ולמדו מאוב וידעוני שהיו בכלל כל המכשפים ויצאו, להקיש להן ולומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשפה בסקילה.

לרבי אליעזר נושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו אנוסת בנו ומפותת בנו. ולרבי יהודה אסור באנוסת אביו ובמפותת אביו, שנאמר 'לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו', כנף שראה אביו לא יגלה. ומנין שבאנוסת אביו הכתוב מדבר? שנאמר סמוך לו 'ונתן האיש השוכב עמה', ורבי יהודה דורש סמוכין במשנה תורה.

זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע שהיא כבעל קרי, המשמשת וראתה דם – לת"ק צריכים טבילה לדברי תורה, אע"פ שיש להם טומאה אחרת שאין יוצאים ממנה בטבילה זו. ורבי יהודה פוטר, אבל בעל קרי גרידא, צריך טבילה – לפי המסקנא שרבי יהודה אוסר בעל קרי בדברי תורה.

*************

שבת קודש כ"ח טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף כ"ב

דף כ"ב ע"א

בעל קרי שאין לו מים לטבול – קורא קריאת שמע, ואינו מברך לא לפניה ולא לאחריה. לרבי מאיר אוכל פתו ומברך לאחריה, ואינו מברך לפניה אבל מהרהר בלבו ואינו מוציא בשפתיו. ולרבי יהודה מוציא בשפתיו גם בברכה שלאחריה, שלשיטתו ברכת המזון דינה כהלכות דרך ארץ שבעל קרי מותר בהן.

ומנין שבעל קרי אסור בדברי תורה – שנאמר 'והודעתם לבניך ולבני בניך', וכתיב בתריה 'יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב', מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע, מכאן אמרו הזבים והמצורעים ובאין על נדות מותרים לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, לשנות במשנה וגמרא ובהלכות ובאגדות, אבל בעלי קריין אסורים.

לשיטת רבי יוסי שונה בעל קרי במשניות השגורות בפיו – שמוציאן מפיו במרוצה ואין צריך להאריך בהן, ובלבד שלא יציע את המשנה בטעמי פירושיהם. וי"א שמציע את המשנה, ואינו מציע את המדרש, וכן פסק רב. וי"א שגם מציע את המדרש, ובלבד שלא יאמר אזכרות שבו. י"א שלא יכנס למדרש כל עיקר, לא להציע ולא לשנות, אבל נכנס לבית המדרש ושותק. וי"א שלא יכנס לבית המדרש כל עיקר. ולרבי יהודה שונה בהלכות דרך ארץ, ואע"פ שהקל רבי יהודה על אחרים, החמיר על עצמו שלא לשנות הלכות דרך ארץ קודם טבילה.

ולרבי יהודה בן בתירא בעל קרי מותר בדברי תורה, שאין דברי תורה מקבלין טומאה – ומעשה בתלמיד אחד בעל קרי שהיה מגמגם למעלה מרבי יהודה בן בתירא, אמר לו: בני פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלין טומאה, שנאמר 'הלא כה דברי כאש נאם ה", מה אש אינו מקבל טומאה אף דברי תורה.

העולם נוהגים כשלשה זקנים: א. כרבי אלעאי בראשית הגז – שאינו נוהג אלא בארץ. ב. כרבי יאשיה בכלאים – שאינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד. ג. כרבי יהודה בן בתירא – שבעל קרי מותר בדברי תורה.

י"א בשם זעירי שבטלו טבילת עזרא – וכרבי יהודה בן בתירא. וי"א שבטלו לנטילה, שרב חסדא קילל למי שמחזר אחר מים בזמן התפילה.

בעל קרי שנתנו עליו תשעה קבין מים טהור – נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא, ורבי עקיבא לחשה לבן עזאי. ובן עזאי י"א שיצא ושנאה לתלמידיו בשוק, משום בטול תורה ומשום בטול פריה ורביה, שהיו נמנעים מתשמיש מפני טורח הטבילה. וי"א שלחשה לתלמידיו, שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים.

לרב הונא אפשר לטבול טבילה זו (של בעל קרי לדברי תורה) במרחצאות של חמין – ולרב חסדא ולרב אדא בר אהבה צריך טבילה במקוה כשאר טבילות. ויש שהקילו במרחצאות או בנתינת תשעה קבין, ויש שמחמירין בארבעים סאה, וכל המחמיר בה על עצמו, מאריכין לו ימיו ושנותיו. לרבי יהושע בן לוי א"צ לחזר אחר טבילה בארבעים סאה, אלא אפשר בנתינת תשעה קבין. ולרבי חנינא גדר גדול גדרו בה, שמעשה באחד שפירש מעבירה לפי שלא היה לו ארבעים סאה.

וכשם שארבעים סאה מועיל רק בטבילה ולא בנתינה – כך תשעה קבין מועיל רק בנתינה ולא בטבילה.

דף כ"ב ע"ב

למסקנת הגמרא עזרא תיקן לבריא המרגיל (שממשיך את הקרי עליו, שמשמש מטתו) טבילה בארבעים סאה, ולא תיקן נתינת תשעה קבין כלל. וחכמים תיקנו נתינת תשעה קבין לבריא שראה קרי באנסו. ואמוראים נחלקו בדין חולה, י"א שדינו כבריא, וכשמרגיל צריך טבילה, ולאנסו צריך נתינת תשעה קבין. וי"א שחולה המרגיל דינו כבריא הרואה לאנסו שדי לו בנתינת תשעה קבין, וחולה הרואה לאנסו פטור מכלום.

רב נחמן תיקן דלי בת תשעה קבין ליתן מים לתלמידים – שסובר שחולה המרגיל די לו בנתינת תשעה קבין, אבל לסובר שרק חולה לאנסו צריך תשעה קבין, א"צ לזה, שחולה לאנסו לא שכיח.

ולהלכה פסק רבא שהמרגיל צריך טבילה בין בריא ובין חולה, ובריא שראה לאנסו צריך תשעה קבין, וחולה שראה לאנסו פטור מכלום.

לת"ק אין מועיל נתינת תשעה קבין לבעל קרי אלא ללמוד תורה לעצמו, אבל ללמד לאחרים צריך טבילה בארבעים סאה. י"א שדברי ת"ק בחולה המרגיל, אבל חולה לאנסו די לו בנתינת תשעה קבין גם כשמלמד לאחרים, וי"א שאפילו חולה לאנסו, כל שמלמד לאחרים צריך טבילה בארבעים סאה.

ולרבי יהודה צריך ארבעים סאה מכל מקום (ונתינת תשעה קבין אינו מועיל) – י"א ש'מכל מקום' בא לרבות אפילו מים שאובין, ובלבד שיהיו בקרקע, אבל לא בכלי. וי"א שגם ארבעים סאה בכלים מועיל.

רב חמא היה נוהג לטבול בערב פסח כדי להוציא רבים ידי חובתן, כדין המלמד לאחרים, ובשאר ימות השנה היה נותן עליו תשעה קבין. ואין הלכה כמותו. (י"א שגם ללמד לאחרים די בנתינת תשעה קבין, וי"א שהלכה כר"י בן בתירא שאין דברי תורה מקבלין טומאה).

היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי – לא יפסיק תפלתו לגמרי, אלא יקצר כל ברכה וברכה.

ירד לטבול – אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה (כותיקין. להלן כה:), יעלה ויתכסה ויקרא. ואם לאו, יתכסה במים ויקרא. ולא יתכסה לא במים סרוחים ולא במי המשרה.

ולא יקרא ק"ש אצל מי רגלים – עד שיטיל לתוכן מים.

וכמה ירחיק ממי רגלים ומן הצואה – ארבע אמות.

היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי – אינו מפסיק ועולה, אלא מגמגם במרוצה וקורא. לרבי מאיר אין בעל קרי רשאי לקרות בתורה יותר משלשה פסוקים.

היה עומד בתפלה וראה צואה כנגדו – מהלך לפניו עד שיזרקנה לאחוריו ארבע אמות. ואם אי אפשר לילך לפניו כגון שיש שם נהר, ילך לצדדין.

היה מתפלל ומצא צואה במקומו – לרבה אע"פ שחטא תפלתו תפלה, ולרבא הואיל וחטא, אע"פ שהתפלל תפילתו תועבה.