לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ט טבת תש"פ

מסכת ברכות דף כ"ג

דף כ"ג ע"א

היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו – פוסק עד שיכלו המים וחוזר ומתפלל. ולהיכן חוזר? אם שהה כדי לגמור את כולה, חוזר לראש. ואם לא – י"א שחוזר לראש, לפי ש'גברא דחויא' הוא, לפיכך גם מה שהתפלל אינה תפלה. וי"א שחוזר למקום שפסק, ש'גברא חזיא' הוא, שמה שהתפלל קודם שתיתה תפילה ראויה היא.

הנצרך לנקביו אל יתפלל – שנאמר 'הכון לקראת אלקיך ישראל'. ואם התפלל תפלתו תועבה. ודוקא אם אינו יכול לשהות בעצמו עד פרסה.

פירוש הכתוב: 'שמור רגליך רגלך כאשר תלך אל בית האלקים וקרוב לשמע מתת הכסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע'. י"א שמור עצמך שלא תחטא, ותצטרך רגלך ללכת אל בית האלקים להביא חטאת. ואם תחטא הבא קרבן לפני, והוי קרוב לשמוע דברי חכמים, שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה, ואל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן, ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים, אמר הקב"ה בין טוב לרע אינן מבחינים והם מביאים קרבן לפני. וי"א שמור נקביך שלא יפיחו בשעה שאתה עומד בתפלה לפני.

הנכנס לבית הכסא – אם הוא קבוע (שיש בו צואה), חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות, ונכנס. וכשיוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן. ואם בית כסא עראי הוא, חולץ ונפנה לאלתר, וכשהוא יוצא מרחיק ארבע אמות ומניחן, מפני שעשאו בית הכסא קבוע.

ונחלקו תנאים כשנכנס לבית כסא קבוע היכן ישים את תפיליו – לבית שמאי מניחן בחלון הסמוך לרשות הרבים, ולבית הלל אוחזן בידו ונכנס, ולרבי עקיבא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס. אבל לא יניחם בחורין הסמוכים לרשות הרבים, שמא יטלו אותם עוברי דרכים ויבא לידי חשד. ומעשה בתלמיד שעשה כן, ונטלתן זונה ואמרה שנתנם לה בשכרה ועלה על הגג ומת, באותה שעה התקינו שיהא אוחזן בבגדו ובידו ונכנס.

ובראשונה היו מניחין אותן בחורין הסמוכין לבית הכסא, והיינו לפנים מן הגדר בשדה שהוא נפנה בה, ובאין עכברים ונוטלין אותן. התקינו שיהו מניחין אותן בחלונות הסמוכות לרשות הרבים, והיינו מחוץ לגדר, ובאין עוברי דרכים ונוטלין אותן. התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס. ולהלכה גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו, ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח.

י"א שמותר ליכנס בתפילין לבית הכסא קבוע להשתין מים. וי"א שאסור, שמא יפנה בהן, וי"א שמא יפיח בהן.

כשחולץ את התפילין ביום (בשביל בית הכסא) – גוללן כמין ספר ומניחן בידו כנגד לבו. וכשחולצן בלילה ע"מ להצניע עד הבוקר, או כשחולצן ביום ואין שהות ביום ללבשן, עושה להן כמי כיס שחללו טפח (שחשוב אהל להפסיק בינם לקרקע), ומניחן. ודווקא בכלי שהוא כליין צריך טפח, שכיס העשוי לצרכן קרוב להיות בטל אצלם, לכך צריך דבר הניכר שיהא חוצץ בפניהם, אבל בכלי שאינו כליין די בפחות מטפח. וכן מצאנו שפכין קטנים מצילין באהל המת בהיקף צמיד פתיל אע"פ שאין בהם טפח.

רבי יוחנן ורב נחמן הקפידו שלא להכניס ספר אגדה בבית הכסא, אבל בתפילין לא היו מקפידין – אמרו הואיל והתירו חכמים לאוחזן בידו, טוב שיהיה בידם לשמירה.

דף כ"ג ע"ב

לא יאחז אדם תפילין בידו וספר תורה בזרועו ויתפלל – שאין דעתו מיושבת עליו בתפלה, שלבו תמיד עליהן שלא יפלו מידו.

וכן לא יאחז סכין ומעות וקערה וככר ויתפלל – שדואג עליהן שלא תפול הסכין ותזיקנו, והקערה תשפך, והמעות יאבדו, והככר יטנף.

לא יאחז תפילין בידו ויישן בהן – לא שינת קבע ולא שינת עראי. (שמא יפלו. ע"פ סוכה כ"ו ועיין גר"א).

כשנפנה בגדולים – האיש מגלה לאחריו טפח ולפניו טפחיים, שמתוך שדוחק עצמו לגדולים הוא בא לידי קטנים. והאשה מגלה לאחריה טפח ולפניה ולא כלום. והאיש שנפנה לקטנים, מגלה לפניו טפחיים, ולאחריו ולא כלום.

לא ישתין מים בתפילין – למסקנת הגמרא דברי הכל היא, וגם בית הלל שהתירו לאחוז אותן בימינו כשנכנס לגדולים שהוא בית כסא קבוע, כשהולך לקטנים אסור אע"פ שהוא בית כסא עראי, לפי שצריך לשפשף שמעל רגליו ביד ימינו. ועל זה אמרו 'דברים שהתרתי לך כאן' בבית כסא קבוע, 'אסרתי לך כאן' בבית כסא עראי.

הרוצה ליכנס לסעודת קבע – מהלך עשרה פעמים ארבע אמות, או ארבע פעמים עשר אמות, ויפנה, ואחר כך נכנס.

הנכנס לסעודת קבע – חולץ תפיליו ואחר כך נכנס, שמא ישתכר בסעודה ויתגנה בתפיליו. ולרבי חייא מניחן על שלחנו עד זמן ברכה, וכן הדור לו, שיהו מזומנים לו, ויחזור ויניחם בשעת ברכה.

סודר שצורר בו תפילין – אם לא הזמינו לתפילין, אע"פ שכבר צר בו התפילין, מותר לצור בו מעות, וצורר בו תפילין עם מעותיו (בשני קשרים זה אצל זה). ואם הזמינו לתפילין, אם כבר צר בו התפילין, אסור לצור בו מעות. ואם עדיין לא צר בו תפילין, לרב חסדא מותר לצור בו מעות, ש'הזמנה לאו מילתא היא'. ולאביי אסור, ש'הזמנה מילתא היא'.

לא יניח אדם את תפיליו תחת מרגלותיו – מפני שנוהג בהם דרך בזיון. אבל מניחן תחת מראשותיו. לשיטת הברייתא כל זה כשאין אשתו עמו, אבל אם היתה אשתו עמו אסור. ורק אם היה מקום שגבוה שלשה טפחים או נמוך שלשה טפחים מותר. ולשמואל מניחן תחת מראשותיו אפילו אשתו עמו, ואע"פ שנדחו דבריו מברייתא הלכה כמותו, שכל כמה שיכול לשומרו יותר, עדיף.

והיכן מניחן? בין כר לכסת שלא כנגד ראשו, שיניחן בכיס מתחת ראשו, וה'מורשא' (שהתפילין נכרין בבליטתן בקצה הכיס) יוציא מבחוץ. בר קפרא היה קושרן ביריעה הפרוסה סביבות מטתו, ובליטת הקשר היה מוציא כלפי חוץ ולא כלפי המיטה. רב שישא בריה דרב אידי הניחן על הספסל ופרס סודרו עליהם.

**********

יום שני א' שבט תש"פ

מסכת ברכות דף כ"ד

דף כ"ד ע"א

שנים שישנים במטה אחת – לשמואל זה מחזיר פניו ויקרא קריאת שמע וזה מחזיר פניו ויקרא קריאת שמע, ואפילו אשתו עמו, וכל שכן אחר. ולרב יוסף באשתו מותר, לפי שרגיל בה, אבל אחר אסור. (ועגבות אין בהם משום ערוה).

בברייתא אחת אמרו ששנים שישנים במטה אחת זה מחזיר פניו וקורא וזה מחזיר פניו וקורא, ובברייתא אחרת אמרו שהישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא קריאת שמע אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהן, ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר – רב יוסף מפרש ברייתא ראשונה באשתו, וברייתא שניה בשאר בני ביתו ואין אשתו בכלל. ושמואל מפרש שיש מחלוקת בדבר, לברייתא ראשונה מותר גם באשתו, ולברייתא שניה אסור אפילו באשתו, שגם היא בכלל בני ביתו. (ע"פ הבנת תוס' בדעת רש"י).

אם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר – ועד כמה? י"א תינוקת בת שלש שנים ויום אחד ותינוק בן תשע שנים ויום אחד, וי"א תינוקת בת אחת עשרה שנה ויום אחד ותינוק בן שתים עשרה שנה ויום אחד, והוא בכדי 'שדים נכנו ושערך צמח'.

עגבות – לרב הונא אין בהם משום ערוה.

האשה יושבת וקוצה לה חלתה ערומה – מפני שיכולה לכסות פניה של מטה בקרקע, אבל לא האיש. ולסובר שעגבות יש בהם משום ערוה, צריך שיהיו פניה דבוקות בקרקע.

היה שיער מזקן התחתון יוצא בבגדו – אין בכך כלום וקורא ק"ש כנגדו.

למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים? לומר לך, שכל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף.

טפח באשתו ערוה – שאם טפח מגולה בה לא יקרא ק"ש כנגדה. שוק באשה ערוה – שנאמר 'גלי שוק עברי נהרות', ונאמר 'תגל ערותך וגם תראה חרפתך'. קול באשה ערוה – שנאמר 'כי קולך ערב ומראך נאוה'. שער באשה ערוה – שנאמר 'שערך כעדר העזים'.

התולה תפיליו – יתלו לו חייו. דורשי חמורות אמרו 'והיו חייך תלואים לך מנגד' זה התולה תפיליו. ודוקא כשתולה אותם ברצועה והקציצה למטה, אבל תולה אותם בקציצה, ותהא הקציצה מונחת על היתד והרצועה למטה. וכן אם היו בתוך תיק שלהן תולה את התיק, וא"צ הנחה כספר תורה.

דף כ"ד ע"ב

המגהק ומפהק בתפילתו – לרצונו, הרי זה מגסי הרוח. אבל אם היה לאונסו, לא.

המתעטש בתפלתו: מלמטה – סימן רע לו, ויש אומרים ניכר שהוא מכוער. מלמעלה – סימן יפה לו, כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה כך עושין לו נחת רוח מלמעלה.

הרק בתפלתו – כאילו רק בפני המלך. היה עומד בתפלה ונזדמן לו רוק, מבליעו בטליתו. ואם טלית נאה הוא, מבליעו באפרקסותו. כשנזדמן לרבינא רוק בתפילה היה זורקו לאחוריו, ולא היה מבליעו באפרקסותו, לפי שהיה אסטניס.

רבי גיהק ופיהק בתפילה (לאנסו), ונתעטש (מלמעלה), ורק (ומבליעו בסודרו), וממשמש בבגדו אם כינה עוקצתו. אבל אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל, לא היה נוטלה ומתעטף, שלא להפסיק. וכשהוא מפהק, היה מניח ידו על סנטרו.

המשמיע קולו בתפלתו – הרי זה מקטני אמנה. ואם אינו יכול לכוין את לבו בלחש, מותר. ודוקא כשהוא ביחיד, אבל בציבור אסור, שלא יטריד את הציבור.

המגביה קולו בתפלתו – הרי זה מנביאי השקר.

לרב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה – שנאמר 'בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה".

היה עומד בתפלה ונתעטש – י"א שממתין עד שיכלה הרוח וחוזר ומתפלל. וי"א שקודם שמתעטש מרחיק לאחריו ארבע אמות, ומתעטש, וממתין עד שיכלה הרוח, וחוזר ומתפלל ואומר: רבוש"ע יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים, גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו בחיינו, ובאחריתנו רמה ותולעה. ומתחיל ממקום שפסק.

היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא את ראשו מפני הצינה – י"א שחוצץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע, ואע"פ שלבו רואה את הערוה, מותר. ויש אומרים שיחצוץ בטליתו על לבו, כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה.

היה מהלך במבואות המטונפות – י"א שמניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע. ודוקא כשהוא מהלך, אבל כשהוא עומד אסור. וי"א שלא יקרא קריאת שמע אפילו כשהוא מהלך, ולא עוד אלא שאם היה קורא ובא פוסק. ואם לא פסק עליו הכתוב אומר 'וגם אני נתתי להם חקים לא טובים ומשפטים לא יחיו בהם', וי"א 'הוי מושכי העון בחבלי השוא'. וי"א 'כי דבר ה' בזה'. ואם פסק עליו הכתוב אומר 'ובדבר הזה תאריכו ימים'.

וכשפסק באמצע ק"ש ויצא משם – אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש.

תלמיד חכם אסור לו לעמוד במקום הטנופת – לפי שאי אפשר לו לעמוד בלי הרהור תורה (ובעמידה לדברי הכל אסור להרהר בתורה במקום הטינופת).

בכל מקום מותר להרהר בדברי תורה חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא – י"א שדווקא בעומד, אבל במהלך מותר. (כנ"ל).

היתה טליתו חגורה לו לכסותו ממתניו ולמטה – אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום, קורא קריאת שמע. אבל לתפלה אסור עד שיכסה את לבו.