לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ב' שבט תש"פ

מסכת ברכות דף כ"ה

דף כ"ה ע"א

שכח ונכנס בתפילין לבית הכסא – מניח ידו עליהן עד שיגמור עמוד ראשון. אבל לא יפסוק ויעמוד מיד, שעמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן, וסילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון.

היתה צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא – לרב הונא מותר לקרות קריאת שמע, שנאמר 'כל הנשמה תהלל י'ה', הפה והחוטם בכלל ההילול ולא שאר אברים. ולרב חסדא אסור לקרות קריאת שמע, שנאמר 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'.

ריח רע שיש לו עיקר – לרב הונא מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע, ולרב חסדא מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח, וקורא קריאת שמע.

לא יקרא אדם קריאת שמע – לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת תרנגולים ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע. ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים, יושב בצדו וקורא קריאת שמע. ואם לאו מרחיק, מלא עיניו. וכן לתפלה. וי"א שאין איסור לקרות כנגד צואת חזירים וצואת כלבים אלא בזמן שנתן עורות לתוכן. וכן הלכה.

מותר לעסוק בדברי תורה בזמן שיש ריח רע שאין לו עיקר – כגון הפחת רוח, וכך היו התלמידים עושים בבית המדרש, שמקצתן ישנו ע"ג מחצלות, ומקצתן עסקו בתורה, אע"פ שדרך הישנים להפיח. אבל לקרות ק"ש אסור. וגם לדברי תורה אין היתר אלא בריח של אחרים, אבל אם הפיח הוא עצמו, ממתין עד שיכלה הריח.

'צואה עוברת', שהיו נושאים לפני האדם גרף של רעי להעבירו – לאביי מותר לקרות קריאת שמע כנגדו, ואינו צריך להפסיק, כדין מצורע מהלך שאינו מטמא באהל (ראה בסמוך). ולרבא אסור לקרות ק"ש, שאין זה בכלל 'והיה מחניך קדוש'.

פי חזיר אינו בלא צואה – ואפילו בשעה שעלה מן הנהר, דינו כצואה עוברת.

מצורע אינו מטמא באהל אלא כשהוא יושב, או כשהוא עומד, אבל לא כשהוא מהלך. ולפיכך היה המצורע עומד תחת האילן, והטהור עובר, נטמא הטהור. היה הטהור עומד תחת האילן והמצורע עובר, הטהור טהור. ואם עמד המצורע, הטהור טמא. וכן אבן המנוגעת הרי היא כמצורע.

ספק צואה – אסורה. וי"א שבבית מותרת, שאין דרך להניח צואה בבית, ובאשפה אסורה. ספק מי רגלים מותרת – ואפילו באשפה. שלא אסרה תורה לקרות במי רגלים אלא כנגד עמוד הקלוח בלבד, וחכמים גזרו גם לאחר שנפלו על הקרקע, ובמקום ספק לא גזרו.

במקום אחד אמרה תורה 'ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ', ולא הצריכה כסוי, ובמקום אחר נאמר 'ויתד תהיה לך וגו' וכסית את צאתך', הא כיצד? כאן בגדולים, כאן בקטנים, שאין איסור מן התורה לקרות כנגד קטנים אלא כנגד העמוד בלבד, אבל לאחר שנפל על הקרקע מותר מן התורה.

ועד כמה ישהו מי רגלים על הקרקע ויהא אסור לקרות כנגדן מדרבנן? י"א כל זמן שמטפיחין, וי"א כל זמן שרישומן ניכר. ופסק רבא להלכה שכל זמן שמטפיחין אסורים, אבל אם אינן מטפיחין אע"פ שרישומן ניכר מותרים. ונחלקו תנאים אם צריך שיהיו מטפיחין על מנת להטפיח, לשיטת תנא קמא אין איסור אלא כשטופח ע"מ להטפיח, ורבי יוסי מחמיר ואוסר כל זמן שמטפיחין אע"פ שאינו טופח ע"מ להטפיח.

צואה – י"א כיון שקרמו פניה מותר לקרות כנגדה, וי"א שאפילו היא כחרס אסורה, והיינו שזורקה ואינה נפרכת, וי"א כל זמן שגוללה ואינה נפרכת, ואע"פ שהיא נפרכת בזריקה, כיון שאינה נפרכת בגלגול, ליחה היא ואסורה. (וי"א שאינה מותרת אלא אם יש בה סדקים סדקים. וי"מ שזה שוה לשיעור שאינה נפרכת בגלגול. רשב"א). ופסק רבא להלכה שצואה כחרס אסורה.

כלי שנשפכו ממנו מי רגלים – אסור לקרות קריאת שמע כנגדו.

ירד לטבול – אם אינו יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תהא הנץ החמה (כותיקין), יתכסה במים ויקרא. י"א דווקא במים עכורין, שהן כ'ארעא סמיכתא', ואם לא היו עכורין עוכרן ברגלו, אבל בצלולין אסור שהרי לבו רואה את הערוה. וי"א שגם בצלולין ישב עד צוארו וקורא, שסובר שגם אם לבו רואה את הערוה מותר.

היה עקבו נוגע בערוה – אסור לקרות ק"ש. ואם עקבו רואה את הערוה, לאביי אסור, ולרבא מותר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. ולהלכה נוגע אסור ורואה מותר.

צואה בעששית – מותר לקרות קריאת שמע כנגדה, שהדבר תלוי בכיסוי והרי היא מכוסית. ערוה בעששית – אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, שנאמר 'ולא יראה בך ערות דבר', והרי היא נראית.

צואה כל שהוא – מבטלה ברוק עבה. צואה בגומא – מניח סנדלו עליה וקורא קריאת שמע. ואם הצואה דבוקה בסנדלו – נסתפקו בגמרא אם קורא ק"ש. ולא נפשט.

נכרי ערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו – ואע"פ שנאמר בהם 'אשר בשר חמורים בשרם', הרי הן ערוה, שנאמר 'וערות אביהם לא ראו'.

לא יקרא כנגד מי רגלים עד שיטיל לתוכן מים – וכמה מים יטיל לתוכן? לת"ק כל שהוא, לרבי זכאי רביעית. לרב נחמן נחלקו כשמי רגלים היו בכלי והטיל המים לבסוף, אבל אם קדמו המים למי רגלים, לדברי הכל די בכל שהוא, שראשון ראשון של מי רגלים שנופל לתוך המים מתבטל. ולרב יוסף נחלקו כשהמים היו מתחילה, אבל אם קדמו מי רגלים, לדברי הכל צריך רביעית. ולמעשה הורה רב יוסף כשיטת רבי זכאי שיביא רביעית גם כשהמים היו מתחילה.

גרף של רעי ועביט של מי רגלים – אסור לקרות קריאת שמע כנגדן אפילו אם אין בהן כלום, הואיל ומיוחדין לכך.

לת"ק אין קורין ק"ש כנגד מי רגלים בין לפני המטה, ובין לאחר המטה – ואע"פ שהמיטה מפסקת ביניהם. ולרבן שמעון בן גמליאל אחר המטה קורא מיד, ולפני המטה מרחיק ארבע אמות וקורא. ולרבי שמעון בן אלעזר אפילו בית מאה אמה לא יקרא עד שיוציאם או שיניחם תחת המטה, שלשיטתו כל הבית חשוב כארבע אמות. לרב ובאלי הלכה כר"ש בן אלעזר, ולרבא אין הלכה כמותו.

הניח מי רגלים תחת המטה – אם רגליה קצרים, שאין הימנה ולקרקע שלשה טפחים, כלבוד דמי, והרי הן כטמונים וקורא ק"ש. היו רגליה עשרה טפחים, אינו קורא כנגדן, שרשות אחרת היא, ומאחר שיש הפסק כל כך אין זה כסוי. היו גבוהים משלשה ועד עשרה נסתפקו בגמרא אם קורא כנגדן או לא. ולא נפשט.

בית שיש בו ספר תורה או תפילין אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. (ואם אינו עושה כן, יש סכנה בדבר, שמא ימות מאותו העוון). ודוקא בכלי שאינו כליין, אבל כלי שהוא כליין, אפילו עשרה כלים ככלי אחד הם, וצריך להוסיף עליהם עוד כלי. ולפיכך אם נתן כסות על ארגז של ספרים, ככלי בתוך כלי הוא, שהכסות אינה כליין של ספרים.

לרבי יהושע בן לוי ספר תורה צריך לעשות לו מחיצה עשרה (גם כשהוא בכלי בתוך כלי. רא"ש). וגם בזה אין היתר אלא אם אין לו בית אחר, אבל אם יש לו בית אחר אסור.

**********

יום רביעי ג' שבט תש"פ

מסכת ברכות דף כ"ו

דף כ"ו ע"א

מן הצואה מרחיק ארבע אמות וקורא ק"ש. וכן לתפילה. ודוקא מאחוריו, אבל לפניו, צריך להרחיק מלא עיניו.

אסור להתפלל כנגד בית הכסא אע"פ שאין בו צואה. ואם היה חדש, שהזמינוהו לבית הכסא ועדיין לא נשתמשו בו, לענין תפילה בתוכו נסתפק רבינא אם יש זימון לבית הכסא ואסור, או שאין זימון ומותר. ולענין תפילה כנגדו מותר גם אם נאמר שיש זימון לבית הכסא.

בית המרחץ אסור להרהר בו בדברי תורה – אע"פ שאין בו אדם.

בתי כסאות של פרסיים – שהן בחפירה, ופיהם רחוק מן הגומא והוא בשיפוע, והרעי מתגלגל ונופל לגומא, אע"פ שיש בהם צואה דינן כסתומין ומותר להתפלל בהם.

זב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע (מתשמיש שקדם לראיתה, והפולטת ש"ז דינה כבעל קרי), והמשמשת שראתה נדה, ובעל קרי שראה זיבה – לת"ק צריכין טבילה לדברי תורה (ונדה לתפילת שמונה עשרה), אע"פ שאין טבילה זו מטהרתן, שעדיין טמאים משום זיבה או משום נדה. ורבי יהודה פוטר, בין כשהיו טמאים בטומאתם החמורה מתחילה, ובין כשהיו מחויבים טבילה תחילה, כגון משמשת שראתה נדה ובעל קרי שראה זיבה.

הדרן עלך מי שמתו

פרק רביעי – תפילת השחר

תפלת השחר – לת"ק זמנה עד חצות, ולרבי יהודה עד ארבע שעות.

וה'ותיקין', והן המקדימין למצות ומחזרים לעשות דבר בזמנו ומצותו, היו גומרים ק"ש עם הנץ החמה, ומתפללין מיד – כדי לסמוך גאולה לתפילה ונמצאו מתפללים ביום.

תפלת המנחה – לת"ק זמנה עד הערב (עד חשכה), ולרבי יהודה עד פלג המנחה.

תפלת הערב – אין לה קבע (שזמנה כל הלילה).

תפילת מוספין – זמנה כל היום (ולרבי יהודה עד שבע שעות).

טעה ולא התפלל ערבית – מתפלל בשחרית שתים. טעה ולא התפלל שחרית, מתפלל במנחה שתים. ויש לו שכר תפילה, אבל לא שכר של 'תפילה בזמנה'.

וכן אם טעה ולא התפלל מנחה – מתפלל ערבית שתים, ואין אומרים בזה 'עבר יומו בטל קרבנו'.

וכל זה 'כשטעה', כלומר שלא התפלל בשוגג, אבל אם ביטל ולא התפלל במזיד – אין לו תקנה. וכך אמרו חכמים 'מעוות לא יוכל לתקון', זה שביטל קריאת שמע של ערבית וק"ש של שחרית, או תפלה של ערבית או תפלה של שחרית. 'וחסרון לא יוכל להמנות' זה שנמנו חביריו לדבר מצוה ולא נמנה עמהם.

דף כ"ו ע"ב

טעה ולא התפלל מנחה בערב שבת – מתפלל בליל שבת שתים (של שבת).

טעה ולא התפלל מנחה בשבת – מתפלל במוצאי שבת שתים של חול, ומבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה, לפי שהראשונה לתפילה של עכשיו לכך מבדיל בה, והשניה לתשלומין של שבת לכך אינו מבדיל בה. ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה, שניה עלתה לו בשביל תפלת מוצאי שבת, וראשונה לא עלתה לו כלל, שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה לתפלה שזמנה עכשיו, והשניה לא עלתה לו לשל שבת, הואיל והבדיל בה גילה דעתו שאינה של שבת, והיא תחשב לשל ערבית.

מי שלא אמר הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו – מפני שיכול לאומרה על הכוס. (ומזה הקשו למה כשמשלים במוצאי שבת ולא הבדיל בראשונה, לא עלתה לו).

תפילות: י"א אבות תקנום – שאברהם תקן תפלת שחרית, יצחק תקן תפלת מנחה, ויעקב תקן תפלת ערבית.

וי"א שחכמים תקנום כנגד תמידין – שחרית כנגד תמיד של שחר, ולפיכך זמנה עד חצות שתמיד של שחר קרב עד חצות, ולרבי יהודה עד ארבע שעות שתמיד קרב עד ארבע שעות. מנחה כנגד תמיד של בין הערבים, ולפיכך זמנה עד הערב שתמיד של בין הערבים קרב והולך עד הערב, ולרבי יהודה עד פלג המנחה שתמיד של בין הערבים קרב עד פלג המנחה. ותפילת ערבית כנגד אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב שקרבים כל הלילה, ולפיכך זמנה כל הלילה. ותפילת מוסף נתקנה כנגד קרבן מוסף שקרב כל היום, ולרבי יהודה הוא קרב עד שבע שעות.

וגם הסובר שאבות תקנו את התפילות – מודה שהסמיכום חכמים לקרבנות, וראיה מקרבן מוסף שלא נתקנה ע"י אחד מהאבות, ובודאי נתקנה כנגד קרבן מוסף.

מנחה גדולה היא משש שעות ומחצה ולמעלה – ומנחה קטנה היא מתשע שעות ומחצה ולמעלה. ופלג המנחה של רבי יהודה הוא פלג מנחה אחרונה, כלומר, כשיוצאת פלג מנחה ראשונה ונכנסת פלג מנחה אחרונה, והיא אחת עשרה שעות חסר רביע.