לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי ט"ז שבט תש"פ
מסכת ברכות דף ל"ט
דף ל"ט ע"א
שיעור כזית שאמרו לענין שיעור כל האכילות – לא כזית קטן, ולא גדול, אלא בינוני, וזהו אגורי. ולא אגורי שמו אלא אברוטי שמו, וי"א סמרוסי שמו, ונקרא אגורי לפי ששמנו אגור בתוכו.
שני תלמידים ישבו לפני בר קפרא והביאו לפניו כרוב ודורמסקין ופרגיות, קפץ אחד ובירך שהכל על הפרגיות, והשני לגלג עליו, והקפיד בר קפרא על שתיהן – בתחילה רצו לומר שהמברך סובר שמברכין על שלקות שהכל, לכך הקדים ברכה על הפרגיות שהוא חביב, ודעת המלגלג שמברכין על שלקות בורא פרי האדמה ולכך הקדימו. ולמסקנא דעת שניהן שמברכין על שלקות שהכל, והמברך סובר שחביב עדיף, והמלגלג סבר שיש להקדים את הכרוב לפי שהוא מזין.
ראשי לפתות שחתכן לחתיכות גדולות – מברך עליהם בורא פרי האדמה. חתכן לחתיכות קטנות – לרב הונא מברך עליהם שהכל, ולרב יהודה בורא פרי האדמה, שלא חתכן אלא כדי להמתיק את טעמן.
על תבשיל של סלקא שנותנים בו מעט קמח – מברכין בורא פרי האדמה. וגם על תבשיל של לפת, למסקנת הגמרא מברכין האדמה, ואע"פ שנותנים בו קמח הרבה, כיון שהקמח שניתן בו אינו אלא לדבק.
תבשיל של תרדין – יפה ללב וטוב לעינים וכל שכן לבני מעים. ודווקא כשהושיבוהו על הכירה, וקול רתיחתו נשמע כ'תוך תוך'.
מים שנתבשל בו סלקא או לפת, או שאר ירקות שלוקין – דינו כירק עצמו ומברכין עליו בורא פרי האדמה. וכן מים שנתבשל בו שֶׁבֶת מברכין עליו האדמה, שהוא עשוי למתק את טעמו.
הַשֶׁבֶת משנתנה טעם בקדירה – נעשה כעץ, ואין בה משום תרומה, ואינה מטמאה טומאת אוכלים.
דף ל"ט ע"ב
אמוראים נחלקו בזמן ברכת המוציא בבציעת הפת: לרב חייא בר אשי, מברכין המוציא על פת צנומה בקערה, אע"פ שהוא פרוס ועומד. לרבי חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ולא שיברך לאחר שהוא פרוס ועומד, לרבא גומר כל הברכה ואח"כ בוצע, כדי שתכלה הברכה על פת שלם, והלכה כדבריו.
הביאו לפניהם פתיתין ושלמין – לרב הונא אם רצה מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין, ואם הפתיתין גדולים מן השלמין צריך לברך על הפתיתין. ולרבי יוחנן שלימה מצוה מן המובחר, ומברך על השלימין. וירא שמים יוצא ידי שניהן – שמניח פרוסה בתוך השלמה ונמצאו שתיהן בידו, ובוצע משתיהן או מן השלמה.
הביאו לפניו פרוסה של חטין ושלימה של שעורין – לדברי הכל מברך על פרוסה של חטין ופוטר שלימה של שעורים, שהחשוב עדיף.
הבא להפריש תרומה, ויש לו בצל קטן שלם, וחצי בצל שהוא גדול ממנו – במקום שיש כהן ונותנו לו מיד, מפריש חצי בצל גדול, שהוא החשוב. במקום שאין כהן, לתנא קמא מפריש את השלם שצריך שיצניענו עד שימצא כהן ליתנו לו, וחצי בצל אינו מתקיים. ולרבי יהודה מפריש חצי גדול. וכן כל מקום שאין כהן, לתנא קמא תורם מן המתקיים ולרבי יהודה תורם מן היפה.
הכל מודים שבפסח מניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע – שנאמר 'לחם עוני', ודרכו של עני בפרוסה, לפיכך צריך שיראה כבוצע מן הפרוסה.
בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות – שנאמר 'לחם משנה'. רב כהנא תפס בידו שתים, ובצע אחת מהן.
רבי זירא בצע מן הפת בשבת פרוסה גדולה שהיה די לו לכל הסעודה – ואין זה נראה כרעבתנות, כיון שבכל יום לא עשה כן.
כשנזדמן לרב אמי ורב אסי פת שעירבו בו עירוב חצירות – היו מברכין עליו המוציא, אמרו הואיל ונעשה בו מצוה אחת, נעשה בו מצוה אחרת.
**********
יום רביעי י"ז שבט תש"פ
מסכת ברכות דף מ'
דף מ' ע"א
הבוצע מן הפת, וקודם שטעם מן הפרוסה, בצע ממנה והושיט למי שאצלו, ואמר לו 'טול ברוך', כלומר טול מפרוסת הברכה – אין צריך לחזור לברך.
ואם אמר 'הבא מלח הבא לפתן' – לרב צריך לחזור ולברך, ולרבי יוחנן גם בזה אין צריך לברך, שאף זו צורך ברכה שתהא פרוסה של ברכה נאכלת בטעם.
אבל אם אמר 'גביל לתורי', כלומר גביל את המורסן במים לצורך השוורים – לרבי יוחנן צריך לחזור ולברך, ולרב ששת גם בזה א"צ לברך, שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו, שנאמר 'ונתתי עשב בשדך לבהמתך' ולאחר מכן 'ואכלת ושבעת'.
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד – ואם היתה פת נקיה שאין צריכה לפתן, בוצע מיד.
אין מי רגלים כלים מן הגוף אלא בישיבה, אבל בעמידה הוא חושש לניצוצות ומפסיק באמצע. ועל גבי עפר תיחוח כלין אפילו בעמידה, שאין שם ניצוצות. ואם אין לו עפר תיחוח, יעמוד במקום גבוה וישתין למקום מדרון.
אחר כל אכילתך אכול מלח, ואחר כל שתייתך שתה מים – ואי אתה נזוק. אכל כל מאכל ולא אכל מלח, או שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום ידאג מריח הפה ובלילה מפני אסכרה.
השותה מים הרבה אחר אכילה עד שאכילתו צפה במים – לא בא לידי חולי מעים. וכמה? קיתון לפת.
הרגיל בעדשים אחת לשלשים יום – מונע אסכרה מתוך ביתו. אבל לא ירגיל בהן כל יום, שקשה לריח הפה. הרגיל בחרדל אחת לשלשים יום – מונע חלאים מתוך ביתו. אבל לא ירגיל בהן כל יום, שקשה לחולשת הלב.
הרגיל בדגים קטנים – לא בא לידי חולי מעים. ולא עוד, אלא שמפרין ומרבין, ומברין כל גופו של אדם. הרגיל בקצח – לא בא לידי כאב לב. ורק טעמו טוב, אבל ריחו קשה, ועליו אמרו שהקצח אחד מששים סמני המות הוא. והישן למזרח גרנו של קצח דמו בראשו, שרוח מערבית רוח לחה ומתונה היא, ומכנסת את הריח בתוך הגוף. אמו של רבי ירמיה דיבקה עבורו את הקצח על הפת בשעת אפיה, כדי שיקלוט את טעמו, וקולפת אותו לאחר מכן משום ריחו.
לרבי יהודה מברכין על הירקות בורא מיני דשאים – שנאמר 'ברוך ה' יום יום', כל יום תן לו מעין ברכותיו (בשבת מעין שבת, ביום טוב מעין יום טוב), וכך גם לכל מין תן לו מעין ברכותיו. ואין הלכה כדבריו.
מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק ומלא לא – אבל הקב"ה מלא מחזיק ריקן אין מחזיק, שנאמר 'ויאמר אם שמוע תשמע', אם שמוע פעם אחת, סופך שתטה אזן ותשמע פעם אחרת, ואם לאו לא תשמע. דבר אחר אם שמוע בישן תשמע בחדש, ואם יפנה לבבך שוב לא תשמע.
בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה – יצא. וזו היא כשיטת רבי יהודה הסובר (לענין ביכורים, בסמוך) שעיקר כל הפירות היא הארץ, והכל גדל הימנה. (אבל לחכמים לא יצא).
היה לו בית השלחין ובו מעין שהוא משקה ממנו, וקצר בכורים ממנו ואח"כ יבש המעין. וכן אם היה לו שדה אילן וקצץ בכורים ממנו, ואח"כ נקצץ האילן – לחכמים מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתתה לי, שמכיון שיבש המעין ונקצץ האילן, בטלה לה הקרקע. ולרבי יהודה מביא וקורא, שהארץ היא עיקר.
בירך על פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא – ואפילו לרבי יהודה הסובר חיטה מין אילן, לא יצא, שאין מברכין בורא פרי העץ אלא על דבר שמוציאים ממנו את הענף ומוציא פירות אחרים.
אילן שאכל ממנו אדם הראשון, נחלקו תנאים איזה מין היה: לרבי מאיר גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין, שנאמר 'וישת מן היין וישכר'. לרבי נחמיה תאנה היתה, שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו, שנאמר 'ויתפרו עלה תאנה'. לרבי יהודה חיטה היתה, שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.
דף מ' ע"ב
על כולם אם אמר שהכל – יצא.
בירך שהכל על הפת ועל היין – לרב הונא לא יצא, ואפילו לרבי מאיר שאם אמר כמה נאה פת זה וכו' יצא (ראה בסמוך), בברכת שהכל לא יצא לפי שלא הזכיר שם פת. לרבי יוחנן יצא, ואפילו לרבי יהודה שאם אמר כמה נאה פת זה לא יצא, בברכת שהכל יצא לפי שהוא מטבע שתיקנו חכמים.
ראה פת ואמר, כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה, או שראה תאנה ואמר כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה – לרבי מאיר יצא, ולרבי יוסי כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא.
אמר על הפת 'בריך רחמנא מריה דהאי פיתא' – לשיטת רב יצא ידי ברכה ראשונה כיון שהזכיר בה שם ה', ואע"פ שאמרה בלשון חול, ולא אמרה בלשון שתקנו חכמים בלשון הקודש.
ואלו נאמרים בכל לשון: פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע ותפלה, וברכת המזון.
לשיטת רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה – ולרבי יוחנן כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה.
בווידוי מעשרות הוא אומר: לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי' – ופירשו חכמים לא עברתי מלברכך על הפרשת מעשר, ולא שכחתי 'מלהזכיר שמך עליו', שברכה בלא הזכרת השם אינה ברכה. ולשיטת רב שברכה צריכה מלכות, יתפרש 'ולא שכחתי' מלהזכיר שמך ומלכותך עליו.
על דבר שאין גדולו מן הארץ, כגון בשר בהמות חיות ועופות ודגים, חלב, ביצים, גבינה, מלח, זמית – אומר שהכל.
היו לפניו מינין הרבה – לרבי יהודה אם יש ביניהן מין שבעה עליו הוא מברך, ולחכמים מברך על איזה מהן שירצה.
על הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל התבשיל שעבר צורתו – אומר שהכל.
על כמהין ופטריות – אומר שהכל. ואע"פ שגדלים מן הקרקע, כיון שאינם יונקים ממנה מברך עליהם שהכל.
הנודר מפירות הארץ – אסור בפירות הארץ ומותר בכמהין ופטריות. אמר 'כל גדולי קרקע עלי', אסור אף בכמהין ופטריות.
על החומץ ועל הנובלות ועל הגובאי – לת"ק אומר שהכל נהיה בדברו, ולרבי יהודה כיון שהן מין קללה אין מברכין עליהם. ומה הן נובלות? למסקנת הגמרא הן תמרים שבשלם ושרפה החום ויבשו. אבל על תמרים שהרוח משירן, מברך בורא פרי העץ, שהרי לא נשתנו לקלקול.
אלו הן פירות שהקלו חכמים בדמאי שלהן, שהלוקחן מעם הארץ אין צריך לעשרן, לפי שאינן חשובים, ואין עם הארץ חש עליהם מלעשרן – השיתין והן מין תאנים, הרימין, העוזרדין, בנות שוח והן תאנים לבנים, בנות שקמה, גופנין והן ענבים סתווניות, נצפה, ונובלות תמרה. ומה הן נובלות תמרה? י"א תמרים ששרפן החמה. וי"א תמרים שנשרו מן העץ ועשאן גורן, אבל אם לא עשאן גורן, פטורין ממעשר גם כשידוע שלא הופרש מהן, שהן הפקר.
לקט שכחה ופאה שעשאן גורן – הוקבעו למעשר.
***************