לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"ז טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף י"א

דף י"א ע"א

לבית שמאי בק"ש של ערבית יטה ויקרא ובבקר יעמוד – שנאמר 'ובשכבך ובקומך'. ולבית הלל קורא כדרכו, שנאמר 'ובלכתך בדרך', ולמה נאמר ובשכבך ובקומך, בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. ולבית שמאי, אם לזה נתכוין היה לו לומר בבוקר ובערב.

רבי טרפון הטה עצמו בדרך לקרות כדברי בית שמאי – וסיכן עצמו מפני הלסטים. ואמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל.

העוסק במצוה פטור מק"ש – שנאמר 'בשבתך בביתך ובלכתך בדרך' מה דרך רשות, שנאמר 'בשבתך ובלכתך' ולא 'בשבת ובלכת', כלומר בשבת שלך ובלכת שלך ולא בשל מצוה, אף כל רשות.

הכונס את הבתולה – פטור מק"ש, שנאמר 'ובלכתך בדרך', והוא טרוד במחשבת בעילת מצוה. אבל הכונס את האלמנה חייב, לפי שאינו טרוד. ומי שטבעה ספינתו בים, וכן האבל, אע"פ שהם טרודים חייבים בק"ש, לפי שטרודים בטרדא של רשות.

אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה – חוץ מן התפילין, לפי שנאמר בהם פאר, 'פארך חבוש עליך'.

לבית הלל עומדין וקורין, יושבין וקורין, ומטין וקורין, הולכין בדרך וקורין, עושין במלאכתן וקורין.

ולא אמרו שמותר לקרות כשהוא מוטה, אלא כשהיה מוטה מתחילה, אבל אם היה זקוף לא יטה עצמו לקרות (בק"ש של ערבית), שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות כבית שמאי.

עשה כדברי בית שמאי (שהיה זקוף והטה את עצמו לקרות) – לרבי יחזקאל עשה, ויצא ידי חובתו. ולרב יוסף לא עשה ולא כלום, ולרב נחמן בר יצחק חייב מיתה.

דף י"א ע"ב

בק"ש של שחרית מברך שתים לפניה ואחת לאחריה, ובערבית מברך שתים לפניה, ושתים לאחריה, אחת ארוכה ואחת קצרה (ארוכה אמת ואמונה, קצרה השכיבנו). מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך, מקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום אינו רשאי לחתום.

בברכה ראשונה לפני ק"ש של שחרית אומרים: יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכל, ואין אומרים 'בורא רע' כלשון הכתוב, משום לישנא מעליא. אבל מתחילה אומר ובורא 'חושך' ולא תיקנו לומר 'נוגה' משום לישנא מעליא, כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, שגם בלילה אומרים גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור.

בברכה שניה – י"א שאומרים אהבה רבה, וי"א אהבת עולם.

השכים לשנות – עד שלא קרא ק"ש, צריך לברך ברכת התורה, משקרא ק"ש אינו צריך לברך, שכבר נפטר באהבה רבה.

לרב הונא, על מקרא צריך לברך ברכת התורה, ועל מדרש אין צריך. לרבי אלעזר למקרא ולמדרש צריך לברך, למשנה אין צריך. ולרבי יוחנן אף למשנה צריך לברך, אבל לתלמוד אין צריך. ולרבא אף לתלמוד צריך לברך. וכן היה רב נוהג קודם ששנה בספרא דבי רב, שנטל ידיו ובירך, ואח"כ היה שונה.

מה מברך בברכת התורה? לרב יהודה בשם שמואל 'אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה'. ולרבי יוחנן מסיים בה 'הערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל, ונהיה אנחנו וצאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל, כולנו יודעי שמך ועוסקי תורתך, ברוך אתה ה' המלמד תורה לעמו ישראל'. לרב המנונא מברך 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו ברוך אתה ה' נותן התורה', וזו היא מעולה שבברכות. ולפיכך יאמר את כולן.

לאחר שסדרו בבית המקדש את אברי התמיד על גבי הכבש, ומלחום, ירדו ובאו ללשכת הגזית לקרות את שמע. אמר להם הממונה (סגן הכהנים): בירכו ברכה אחת, והם ברכו. ומה היא אותה ברכה? י"א אהבה רבה, וי"א יוצר אור. וקראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, וברכו את העם שלש ברכות, אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ובשבת מוסיפין ברכה אחת למשמר היוצא.

ממה שבירכו ברכה אחת, יש ללמוד שברכות אין מעכבות זו את זו. ולסוברים שברכו אהבה רבה, אין ללמוד שהן מעכבות, שמא לא בירכו יוצר אור משום שעדיין לא הגיע זמנה, וכשהגיע זמנה היו מברכין. אבל עדיין יש ללמוד ש'סדר ברכות' אין מעכבות זו את זו, שהרי מתחילה בירכו אהבה רבה ואחר כך יוצר אור.

***********

יום רביעי י"ח טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף י"ב

דף י"ב ע"א

חכמים רצו לקבוע עשרת הדברות בקריאת שמע כמו שעשו במקדש – ובטלום מפני תרעומת המינין, שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני.

בשבת היה משמר היוצא במקדש מברך למשמר הנכנס: מי ששיכן את שמו בבית הזה, הוא ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות.

תפס בידו כוס יין, והיה סובר שהוא שכר, ופתח את הברכה על דעת לברך שהכל, וכיון שהגיע ל'מלך העולם' נזכר שהוא יין וסיים בורא פרי הגפן – יצא. שהרי אפילו אם היה מסיים שהכל היה יוצא, שעל כל דבר שאמר שהכל נהיה בדברו יצא.

תפס בידו כוס שכר, והיה סובר שהוא יין, ופתח את הברכה על דעת לברך בורא פרי הגפן, וכשהגיע ל'מלך העולם' נזכר שהוא שכר וסיים שהכל – נסתפקו בגמרא אם הולכים אחר עיקר הברכה ולא יצא, כיון שאמר ע"ד לומר בורא פרי הגפן, או שהולכים אחר החתימה ויצא.

היה עומד בברכות ק"ש של שחרית, ואמר תחילת הברכה על דעת לסיים יוצר אור, וכשהגיע ל'מלך העולם', סיים אשר בדברו מעריב ערבים – לא יצא. ואם פתח בתחילת הברכה על דעת לומר מעריב ערבים, וסיים ביוצר אור, יצא. וכן אם היה עומד בערבית, פתח על דעת לומר מעריב ערבים, וסיים ביוצר אור – לא יצא. ואם פתח על דעת לומר יוצר אור, וסיים במעריב ערבים, יצא. ואפילו אם הולכים אחר עיקר הברכה, יצא, לפי שצריך להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, וא"כ מתחילה כשאמר ברכה ומלכות היה דעתו על שניהם.

היה אוכל פת, וסבר שאוחז בידו תמרים, ופתח את הברכה על דעת לסיים כברכת התמרים, וכשהגיע ל'מלך העולם' נזכר שהוא פת, וסיים כברכת הפת – תלוי בספק הנ"ל, שאם הולכים אחר פתיחת הברכה לא יצא, ואם הולכים אחר חתימתה יצא.

אבל אם היה אוכל תמרים, והיה סובר שהוא פת, ופתח על דעת לברך ברכת הלחם, ונזכר שהן תמרים וסיים בברכת התמרים – יצא, שגם אם היה מסיים כברכת הלחם היה יוצא, לפי שהתמרים מזינים את האדם.

כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית – לא יצא ידי חובתו, שנאמר 'להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות'.

המתפלל, כשהוא כורע באבות ובהודאה, כורע בברוך, וכשהוא זוקף, זוקף בשם – שנאמר 'ה' זוקף כפופים'. רב ששת היה כורע כשבט שביד אדם, שחובטו כלפי מטה בבת אחת, והיה זוקף כנחש, שמגביה הראש תחלה ונזקף מעט מעט.

דף י"ב ע"ב

לרב ולרבה מתפלל כל השנה כולה הא'ל הקדוש, מלך אוהב צדקה ומשפט – חוץ מעשרה ימים שבין ראש השנה ויום הכפורים שמתפלל המלך הקדוש, והמלך המשפט. ולרבי אלעזר אפילו אם אמר הא'ל הקדוש יצא, שנאמר 'ויגבה ה' צבאות במשפט והא'ל הקדוש נקדש בצדקה', אלו עשרה ימים שמראש השנה ועד יום הכפורים, ואע"פ כן נאמר 'הא'ל הקדוש'. וכן לרב יוסף אומר הא'ל הקדוש ומלך אוהב צדקה ומשפט. והלכה כרבה.

כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו ואינו מבקש – נקרא חוטא. ואם תלמיד חכם הוא, צריך שיחלה עצמו עליו.

כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו – מוחלין לו על כל עונותיו. שהרי שאול הרג את נוב עיר הכהנים ונתבייש בו, ומחלו לו, שנאמר 'ומחר אתה ובניך עמי', עמי במחיצתי. וי"א שנאמר 'בגבעת שאול בחיר ה', יצתה בת קול ואמרה בחיר ה'.

בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש – לפי שנאמר בה 'כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו', שדומה לבשכבך ובקומך, שהקב"ה שומרנו בשכבנו ובקומנו לשכב שלוים ושקטים כארי וכלביא. ולא קבעוה משום טורח צבור. ולא קבעו לומר פסוק זה לבדו, שכל פרשה שלא פסקה משה אין פוסקין אותה.

מפני מה קבעו לומר בק"ש פרשת ציצית? שיש בה חמשה דברים: א. מצות ציצית, 'ועשו להם ציצית'. ב. יציאת מצרים, 'אשר הוצאתי'. ג. עול מצות, 'וזכרתם את כל מצוות ה". ד. דעת המינים, ש'אחרי לבבכם' זו מינות. ה. הרהור עבירה והרהור ע"ז, ש'אחרי עיניכם' זה הרהור עבירה, 'אתם זונים' זה הרהור ע"ז.

מזכירין יציאת מצרים בלילות. רבי אלעזר לא זכה שתיאמר יציאת מצרים בלילות אע"פ שהיה כבן שבעים שנה, עד שדרשה בן זומא שנאמר 'למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות. וחכמים דרשו, ימי חייך העולם הזה, כל להביא לימות המשיח שיזכירו יציאת מצרים.

ולבן זומא אין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח – שנאמר 'הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם'. ולחכמים אין הכוונה שתעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתהא שעבוד מלכיות עיקר ויציאת מצרים טפל לו. וכן הוא אומר 'אל תזכרו ראשונות' זה שעבוד מלכיות, 'וקדמוניות אל תתבוננו' זו יציאת מצרים, 'הנני עשה חדשה עתה תצמח' זו מלחמת גוג ומגוג, משל לאדם שהיה מהלך בדרך, ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב. פגע בו ארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי. פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש, אף ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות.

'לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך' – לא שיעקר יעקב ממקומו, אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו.