לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ד טבת  תש"פ

מסכת ברכות דף י"ח

דף י"ח ע"א

המשמר את המת, אף על פי שאינו מתו – פטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה, משום שעוסק במצוה. היו שנים, זה משמר וזה קורא וזה משמר וזה קורא. לבן עזאי אם היו באים בספינה מניחו בזוית זו ומתפללין שניהם בזוית אחרת, שבספינה אין חוששים לעכברים. אבל לת"ק חוששין גם בספינה.

לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא – ואם עושה כן עובר משום 'לועג לרש חרף עושהו', ודווקא תוך ארבע אמות אסור, אבל חוץ לארבע אמות חייב בכל המצוות, שהמת תופס ארבע אמות לקריאת שמע.

המוליך עצמות ממקום למקום – הרי זה לא יתנם בדסקיא (מרצוף גדול של עור) ויתנם על גבי חמור וירכב עליהם, מפני שנוהג בהם מנהג בזיון. ואם היה מתירא מפני נכרים ומפני לסטים, מותר. וכדרך שאמרו בעצמות כך אמרו בספר תורה, בין ברישא ובין בסיפא.

כל הרואה את המת ואינו מלוהו – עובר משום 'לעג לרש חרף עשהו'. ואם הלוהו, עליו הכתוב אומר 'מלוה ה' חונן דל ומכבדו חנן אביון', שהמלוה את המת (שאין לך דל יותר ממנו), כאילו מלוה את המקום.

הנכנס לבית הקברות – יגביה את ציציותיו, כדי שלא יאמרו המתים למחר הם באים אצלינו ועכשיו מחרפים אותנו. שהמתים יודעים בזה (והפסוק 'והמתים אינם יודעים מאומה' עולה על הרשעים שבחייהם קרויים מתים. וראה עוד להלן).

'כי החיים יודעים שימותו' – אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים, שנותנים אל לבם יום המיתה ומושכים ידיהם מן העבירה. 'ורשעים אינם יודעים מאומה' – אלו רשעים שבחייהם קרויים מתים, שעושים עצמם כאינם יודעים וחוטאים.

דף י"ח ע"ב

פירוש הכתוב 'ובניהו בן יהוידע בן איש חי חיל רב פעלים מקבצאל הוא הכה את שני אראל מואב והוא ירד והכה את האריה הארי בתוך הבאר ביום השלג'. בן איש חי – שאפילו במיתתו קרוי חי, 'רב פעלים מקבצאל' – שריבה וקבץ פועלים לתורה. 'הוא הכה את שני אראל מואב' – שלא הניח כמותו לא במקדש ראשון ולא במקדש שני. 'והוא ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום השלג' – י"א ששיבר חתיכות ברד וירד וטבל, וי"א ששנה תורת כהנים ביום חרפי.

הרשעים בחייהן קרויין מתים – שנאמר 'ואתה חלל רשע נשיא ישראל', ועוד נאמר 'על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת', אע"פ שעדיין חי, כבר נקרא מת.

המתים מרגישים בצער שלהן – וכך דרשו חכמים: קשה רימה למת כמחט בבשר החי.

אבל בצער של אחרים – י"א שאין המתים יודעים, שאינם יודעים מעצמם מן הקורות בעולם. וממסקנת הגמרא (יט.) משמע שהם יודעים מעצמם אף בשל אחרים.

מעשה בחסיד שלן בבית הקברות בליל ר"ה ושמע רוחות שמספרות זו לזו מה יהא השנה, ועשה על פיהם, עד שנשמעו הדברים בין החיים ושוב לא סיפרו. (ואין ראיה מזה שהמתים יודעים הנעשה בין החיים, שמא אחד מת וסיפר להן). ועוד מעשה באשה שמתה וידעה על אחת שתמות למחר. (ואע"פ שאינם יודעים, אפשר ש'דומה' מקדים ומכריז להן עכשיו יבוא פלוני).

אבוה דשמואל שמר מעות של יתומים והניחם באמת הריחיים באמצעה – אבל למעלה ולמטה הניח מעות שלו, שאם יבואו גנבים שגונבים מלמעלה יגנבו משלו, ואם האדמה תקלקל את המעות יתקלקלו משלו. (וידע לאחר מיתתו ששמואל בנו חשוב בין החיים, גם אם נאמר שהמתים אינם יודעים, לפי שהכריזו עליו שיפנו מקום עבורו).

לוי ישב מבחוץ בישיבה של מעלה – שענשוהו על כל השנים שלא נכנס לישיבה של רב אפס והחליש את דעתו. והכניסוהו בפנים ע"פ בקשתו של שמואל.

המתים מספרים זה עם זה – שנאמר 'ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר', אמר הקב"ה למשה לך אמור לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם. ואע"פ שהם יודעים מעצמם (לפי המסקנא שהמתים יודעים גם בשל אחרים), ביקש הקב"ה שיודיע להם כדי שיחזיקו טובה למשה.

**************

יום רביעי כ"ה טבת תש"פ

מסכת ברכות דף י"ט

דף י"ט ע"א

לרבי יצחק כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן – י"מ לפי שאינם יודעים. וי"מ שהם יודעים ולא אכפת להם.

הקב"ה תובע בכבודן של תלמידי חכמים – אדם אחד דיבר על מר שמואל לאחר מיתתו, ונפל קנה מן הגג ופצע את הכיס שהמוח מונח בו. וכל המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים, נופל בגיהינום.

אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום – שבודאי עשה תשובה. ודוקא בדברים שבגופו, אבל בממון צריך שיחזירנו לבעליו.

לרבי יהושע בן לוי בכ"ד מקומות היו בית דין מנדין על כבוד הרב – ורבי אלעזר לא מצא נדוי מפורש במשנה רק בשלשה מקומות, אלא שרבי יהושע מדמה מילתא למילתא, וכל מקום שראה במשנה שנחלק היחיד על הרבים מחלוקת גדולה, או אחד מן החכמים שמדבר קשה כנגד גדול הימנו, אומר: ראוי היה כאן נדוי.

ואלו הן השלשה מקומות שמצאנו נידוי במשנתינו: א. המספר אחר מיטתן של תלמידי חכמים – עקביא בן מהללאל אמר על שמעיה ואבטליון שהשקו גיורת משום שהיו דומין לה, ונדוהו, ומת בנדויו, וסקלו בית דין את ארונו. ב. המזלזל בנטילת ידים – לרבי יהודה לא נידו את עקביא בן מהללאל, שאין עזרה ננעלת על כל אדם בישראל בחכמה ובטהרה וביראת חטא כמוהו, אלא שנידו את אלעזר בן חנוך שפקפק בנטילת ידים, וכשמת שלחו בית דין והניחו אבן גדולה על ארונו, ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו בית דין סוקלין את ארונו. ג. המגיס דעתו כלפי מעלה – שמעון בן שטח שלח לחוני המעגל אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נידוי, לפי שהטריח לפני המקום על עסק גשמים.

גיורת שקינא לה בעלה ונסתרה – לעקביא בן מהללאל אין משקין אותה, ש'בני ישראל' נאמר בפרשה. ולחכמים משקין אותה, וראיה לדבר משמעיה ואבטליון שהשקו שפחה משוחררת בירושלים.

רב יוסף תודוס איש רומי הנהיג את בני רומי להאכילן גדיים מקולסין (צלויים כשהן שלמים) בלילי פסחים זכר לפסח – ושלח לו שמעון בן שטח אלמלא תודוס אתה גוזרני עליך נדוי, שאתה מאכיל את ישראל קדשים בחוץ.

תנור של חרס העשוי ככלי ומטלטל, ותחלת ברייתו מן הטיט, ומצרפו בכבשן כשאר קדרות – אם נטמא, צריך נתיצה. ואם נתצו בענין זה שחתכו סביב סביב כחוליות עגולות, וחזר וחיברו בטיט של חול בין חוליא לחוליא – רבי אליעזר מטהר עולמית שאינו עוד ככלי חרס, שלא נשרף בכבשן, וחכמים מטמאין. וזהו 'תנורו של עכנאי', שהקיפוהו הלכות כעכנאי וטמאוהו, ואותו היום הביאו כל טהרות שטיהר רבי אליעזר ושרפום לפניו, ולבסוף נידוהו לרבי אליעזר.

אין מוציאין את המת לקברו סמוך לקריאת שמע – לפי שמתבטלין מן הקריאה. ואם התחילו, אין מפסיקין. ואדם חשוב מוציאין לכתחילה.

העוסקים בהספד – בזמן שהמת מוטל לפניהם, נשמטין אחד אחד וקורין. ואם אין המת מוטל לפניהם, הן יושבין וקורין, והאבל יושב ודומם. הם עומדים ומתפללין, והוא עומד ומצדיק עליו את הדין, ואומר: רבון העולמים הרבה חטאתי לפניך ולא נפרעת ממני אחד מני אלף, יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתגדור פרצותינו ופרצות כל עמך בית ישראל ברחמים. ולאביי אין לומר כן, שלעולם אל יפתח אדם פיו לשטן.

קברו את המת וחזרו – אם יכולין להתחיל ולגמור אפילו פרק אחד של ק"ש או פסוק אחד עד שלא יגיעו לשורה, יתחילו, ואם לאו לא יתחילו.

דף י"ט ע"ב

שורה הרואה פנימה, שרואה חלל ההקף אחורי שורה הפנימית, והאבל יושב שם – פטורה מק"ש, ושאינה רואה פנימה חייבת. ולרבי יהודה הבאים מחמת האבל פטורין, ואלו שלא באו אלא לראות את המאורע, חייבים.

המוצא כלאים בבגדו – פושטן אפילו בשוק, ש'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה", ו'כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב'.

קברו את המת וחזרו, ולפניהם שתי דרכים, אחת טהורה ואחת טמאה – בא האבל בטהורה באין עמו (הכהנים) בטהורה, בא בטמאה באין עמו בטמאה משום כבודו. ודווקא כשהטומאה היא מדרבנן, כגון בית הפרס, שחכמים מחלו על כבודם משום האבל, אבל אם יש שם טומאה מן התורה, אין באין שם משום כבודו, ש'אין חכמה ואין תבונה לנגד ה".

מנפח אדם בית הפרס והולך – שאם היה שם עצם יראנו. וכן אם נידוש בית הפרס ברגלים טהור, שמאחר שאינו טמא אלא מדרבנן סמכו על בדיקה זו.

הכהנים מדלגין על ארונות של מתים לקראת מלכי ישראל – ולא לקראת מלכי ישראל בלבד, אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם. ואע"פ ש'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה", רוב ארונות יש בהן חלל טפח, ומן התורה אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה, אלא שחכמים גזרו על שיש בהן משום שאין בהן, ומשום כבוד מלכים לא גזרו.

גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה – ולא על לאו ממש, ש'אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה", אלא על לאו של 'לא תסור', שכל איסור דרבנן הסמיכוהו חכמים על לא תסור, וחכמים התירוהו משום כבוד הבריות.

כהן שמצא אבידה והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו – מתעלם ממנה, ואע"פ ש'אין חכמה ואין עצה כנגד ה', כאן נאמר 'והתעלמת' ללמד שפעמים אתה מתעלם. ואין למדים מזה להתיר שאר איסורים, ש'איסורא מממונא לא ילפינן'.

ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו – ושמע שמת לו מת, לא יטמא. אבל מטמא למת מצוה, ואע"פ שאין חכמה ואין עצה כנגד ה', כאן נאמר 'לאחותו', ללמד שלאחותו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה. ואין למדים מזה לשאר איסורים, שכאן הוא ב'שב ואל תעשה'.