לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום חמישי כ״ז אייר תשפ"ג

מסכת גיטין דף ב׳

מסכת גיטין

(עם דברי התוספות בסוגריים)

דף ב' – ע"א

משנה . שליח להולכה שמביא גט ממדינת הים תיקנו חכמים שצריך לומר 'בפני נכתב ובפני נחתם' (כותבים י"ב שורות בגט אשה, לר"ת – 'גט' בגימטריה י"ב. לר"י בשם רב האי גאון ורבינו סעדיה – שנאמר 'ספר כריתות', ויש י"ב שורות להפסק בין ארבעה חומשי ספר תורה, וארבעה שורות שבין במדבר לדברים אינם בכלל כיון שספר דברים הוא חזרה).

לתנא קמא המביא גט מעיירות הסמוכות והמובלעות בתחום ארץ ישראל אינו צריך לומר 'בפני נכתב ונחתם'.

לרבן גמליאל – אף המביא מעיירות הסמוכות לארץ ישראל כגון רקם וחגר.

לרבי אליעזר – אף המביא ללוד מכפר לודים שהוא מובלע בתוך גבול ארץ ישראל (לר"ת: ב' רקם היו – אחת בא"י ואחת בחו"ל, וכאן מדובר בשל חו"ל, ועכו חציה בא"י וחציה בחו"ל וכאן מדובר בצד של חו"ל. לר"י: אפילו בצד שבא"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ, כיון שהוא בסוף הגבול ורחוק מעיקר הישוב ומופלג מהישיבות ובתי דינים) לחכמים גם המוליך גט מארץ ישראל למדינת הים צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם.

המביא מדינה למדינה במדינת הים – צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, לרשב"ג – אפילו בעיר אחת אם מקפידים שלא ילכו מזו לזו.

גבולות ארץ ישראל לרבי יהודה: מרקם למזרח העולם דינו כחוץ לארץ, ורקם עצמו כחו"ל, מאשקלון לדרום ואשקלון כדרום, מעכו לצפון ועכו כצפון. לרבי מאיר עכו כארץ ישראל לעניין גיטין.

המביא גט בארץ ישראל – אינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, שמסתמא הגט כשר כיון שבקיאים בדין 'לשמה', ועדים מצויים תמיד לקיים, ואם יבוא הבעל אח"כ ויערער – יתקיים בחותמיו. (ולא טוענים בשבילו מזוייף שמשום עיגון הקילו רבנן, אבל שטר ממון היוצא עליו שלא בפניו או על יתומים ולקוחות טוענים מזוייף, שאל"כ כל אחד יכתוב שטר ויגבה מהם, וטוענים להם פרוע אפילו באופן שאינם יכולים לטעון מזויף, שאביהם היה יכול לטעון פרוע מיגו מזוייף.)

דף ב' – ע"ב

טעם התקנה שיאמר השליח 'בפני נכתב ובפני נחתם':

לרבה – אין בני מדינת הים בני תורה, ואינם יודעים שצריך לכתוב לשמה, וכיון שאומר בפני נכתב ובפני נחתם שואלים אותו אם נכתב לשמה. (לתוס': בסתם מעיד לשמה).

לרבא – שאין שיירות מצויות, ואין עדים מצויים לקיימו.

ונפק"מ – א. בשניים שהביאו גט, שהם מצויים לקיים. (לתוס': כיון שמעידים שהבעל שלח, שוב אין הבעל נאמן לערער).

ב. שליח ממדינה למדינה בארץ ישראל, שאין מצויים לקיים (ולהלן דף ד': חוזרת בה הגמרא מחילוק זה).

ג. שליח באותה מדינה במדינת הים, שמצוי לקיים.

עד אחד נאמן באיסורים – שהרי האמינה התורה כל אחד על הפרשת תרומה, ושחיטה, וניקור הגיד וחלב. (לתוס': תרומה ושחיטה נאמן אפילו הוחזק האיסור – משום שבידו לתקנם, והמקור שעד אחד נאמן באיסורים הוא מנדה, שנאמר 'וספרה לה' – לעצמה). אבל במקום שהוחזק איסור, כגון אשת איש – אינו נאמן.

מדאורייתא אין צריך השליח לומר שהגט נכתב לשמה – שרוב ישראל בקיאים בדין לשמה, ואפילו לרבי מאיר החושש למיעוט – סתם סופרים יודעים דין לשמה, וחכמים חששו שמא ימצא הבעל גט מאחד מבני עירו ששמו כשמו ושמה וכשמה, שנמלך מלגרש, וישלח גט זה לאשתו. (לתוס': באופן זה אפילו נכתב לשמה פסול, שצריך שיהא מוכח מתוך עדי החתימה מי הוא המגרש, והתקנה לומר בפ"נ ובפ"נ הא כדי שלא יערער הבעל שכתבו הסופר להתלמד, והוא החתים עליו עדים, כיון שלא היה בקי בדין לשמה).

***************

יום שישי כ״ח אייר תשפ"ג

מסכת גיטין דף ג׳

דף ג' – ע"א

חכמים הקילו והאמינו שליח שאמר בפני נכתב ונחתם ולא הצריכו שני עדים – כדי שלא תישאר עגונה.

אין הבעל יכול לערער על הגט לאחר שהשליח אמר בפני נכתב ונחתם – כיון שהשליח נותנו לה בפני שניים או שלשה ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם, לכן מדייק כשמקבלו מיד הבעל ויודע שברצון מגרשה, ולא יבוא הבעל לערער, וגם אם יערער אינו נאמן, שהשליח ודאי דייק לדעת שנכתב לשמה.

לרבא שטעם תקנת אמירת בפני נכתב ונחתם הוא כדי לקיים השטר, אין צריך שני עדים כשאר קיום שטרות – שהרי מדאורייתא אין צריך קיום, שעדים החתומים על השטר כנחקרה עדותם בבית דין, שלא חצוף אדם לזייף, וקיום אינו אלא מדרבנן, ומשום עיגון הקילו כאן חכמים שהשליח נאמן.

רבא לא מפרש כרבה שטעם התקנה הוא משום לשמה – שהרי אינו אומר בפני נכתב ונחתם לשמה. ולרבה – אילו היה צריך לומר ג' תיבות לפעמים לא היה אומר אלא 'בפני נכתב' והרי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין והולד ממזר.

רבה לא מפרש כרבא שהטעם הוא משום קיום – שאם כן יאמר רק 'בפני נחתם' ולא 'בפני נכתב'. ולרבא – הצריכו להוסיף זאת כדי שלא יטעו ויאמרו שבכל קיום שטרות די בעד אחד, ואף שאינו דומה – שהרי בקיום שטרות מעידים שזה כתב העדים וכאן מעיד בלשון בפני נכתב ונחתם, ושם אין האשה ובעל דבר נאמנים וכאן האשה עצמה מביאה גיטה ונאמנת לומר בפני נכתב ונחתם, מ"מ גם בגט אילו יאמר השליח שמכיר בחתימת העדים נאמן, ולכן צריכים לעשות היכר בין גיטין לשטרות, אבל לרבה אין מועיל אם יאמר השליח שמכיר חתימת העדים, ולכן אין מקום לחשוש לחילוף בין זה לקיום (לתוס': גם לרבא שליח לבד לא מהני אם יאמר יודע אני, רק אם שניים אומרים כן וכדין קיום שטרות)

דף ג' – ע"ב

'וכתב לה ספר כריתות', לה – היינו לשמה. לרבי מאיר: 'וכתב' היינו חתימות העדים שיהיו לשמה, שסובר שעיקר השטר הוא חתימתו. לרבי אלעזר: מדאורייתא גט בלי חתימת עדים כשר, ו'וכתב' היינו הכתיבה, ולכן צריך כתיבה לשמה.

אין כותבים גט על מחובר לקרקע – שנאמר 'וכתב… ונתן', מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה ולא כתיבה קציצה ונתינה. לרבי מאיר: 'וכתב' היינו חתימות, אך לכתחילה גם הכתיבה לא תהיה על מחובר שמא יחתום במחובר, ובדיעבד אם כתבו על המחובר ותלשו וחתמו ונתנו לה כשר.

שלשה גיטין פסולים מדרבנן ואם ניסת הולד כשר:

א. כתב בכתב ידי הבעל ואין עליו עדים. (אפילו לרבי מאיר, שאין לך חתימה גדולה מזו).

ב. יש עליו עדים ואין בו זמן.

ג. יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד (אפילו לר"מ, או שכתב הבעל בכתב ידו, או למ"ד כתב סופר ועד כשר).

לרבי אלעזר: אפילו שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר לכתחילה, וגובה כתובה בגט זה מנכסים משועבדים (לר"ח אין לגבות ממשועבדים בעדי מסירה, וכן בשטר מלוה), שאין העדים חותמים על הגט אלא מפני תיקון העולם, שמא ימותו עדי מסירה.

הגמרא מתקשה לפי שיטת רבה שטעם תקנת בפני נכתב ונחתם כדי להעיד שנעשה לשמה, מי הוא התנא הסובר שצריך בין כתיבה ובין חתימה לשמה – שלרבי מאיר צריך רק חתימה לשמה, ואפילו מדרבנן, ואם מצא גט וחתם ונתן לה מותר לחתום וליתן לכתחילה, ולרבי אלעזר צריך רק כתיבה לשמה ולא חתימה לשמה.

***************

שבת קודש כ״ט אייר תשפ"ג

מסכת גיטין דף ד׳

דף ד' – ע"א

לרבי אלעזר אף שהגט כשר בלי עדי חתימה, אם חתם עליו קרוב או פסול הגט פסול, שהוא מזוייף מתוכו (שחוששים שמא נסמוך על פיהם להשיאה או להוציא ממון, אע"פ שהדבר אמת אין לעשות כן אלא בעדות כשרה)

לרבה התנא במשנה שהצריך כתיבה וחתימה לשמה – או רבי אליעזר היא ש'וכתב לה' היינו כתיבה לשמה, ואם חתמו עליו עדים צריך שיהא חתימה לשמה (גזירה פן לא יכתוב לשמה) או רבי יהודה, שמצינו שסובר שאין הגט כשר עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש, שצריך שתהא כתיבה וחתימה בכשרות, וכן צריך כתיבה וחתימה לשמה.

בהתחלת הסוגיא לא רצו להעמיד שהתנא במשנה שסובר שצריך כתיבה וחתימה לשמה הוא רבי יהודה – שרצו להעמיד כרבי מאיר שסתם משנה כמותו, או כרבי אלעזר שהלכה כמותו שהגט כשר בלי עדי חתימה (ולכן גט הנמסר בלי עדי מסירה פסול, שהרי העדים חותמים על הגט מפני תיקון העולם שאם ימותו עדי מסירה או ילכו למדינת הים תינשא ע"י עדי חתימה שמסתמא בהכשר נעשה ונמסר לפני עדי מסירה. לר"ת: גם לר"מ צריך עדי מסירה שאין דבר שבערוה פחות משנים, ושמא ר"א מודה לעניין ממון שדי בעדי חתימה שהודאת בעל דין כמאה עדים)

המביא גט מעיירות הסמוכות ומובלעות בתחום ארץ ישראל – לת"ק: אין צריך לומר בפני נכתב ונחתם. לרבן גמליאל: סמוכות – צריך לומר ולא מובלעות, לרבי אליעזר: גם מובלעות. לרבה שהטעם הוא משום שאין בקיאים לשמה – נחלקו תנא קמא ורבן גמליאל אם למדו, ולרבי אליעזר תיקנו גם במובלעות אף שלמדו, שלא חילקו חכמים במדינת הים. לרבא – לכו"ע הטעם הוא לפי שאין מצויים לקיימו, ונחלקו תנא קמא ורבן גמליאל אם בסמוכות מצוי לקיים, ולרבי אליעזר גם במובלעות תיקנו שלא לחלק במדינת הים.

חכמים במשנה סוברים שגם המוליך גט מארץ ישראל למדינת הים צריך לומר בפני נכתב ונחתם – לרבה: לת"ק מוליך אין צריך כיון שבני ארץ ישראל בקיאים בדין לשמה, וחכמים גזרו מוליך מארץ ישראל משום המביא ממדינת הים. לרבא: חכמים מפרשים דברי ת"ק, שגם מוליך מארץ ישראל צריך לומר בפני נכתב ונחתם כיון שאין עדים מצוי לקיים.

דף ד' – ע"ב

מה שכתוב במשנה המביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך לומר בפני נכתב ונחתם, שמשמע כרבא שבאותה מדינה במדינת הים לא צריך לומר, כיון שעדים מצוי לקיים – לרבה המשנה באה למעט שממדינה למדינה בארץ ישראל א"צ לומר, אך משמע רק שאינו מעכב לכן שנינו בפירוש שהמביא גט בארץ ישראל אין צריך לומר – שגם לכתחילה לא צריך לומר.

מה שכתוב המביא ממדינה למדינה במדינת הים צריך לומר בפני נכתב ונחתם ומשמע דווקא במדינת הים אבל ממדינה למדינה בארץ ישראל אינו צריך לומר – היינו גם לרבא, ששכיח עדים לקיים בין בזמן שבית המקדש קיים על ידי עולי רגלים, ובין בזמן שאינו קיים כיון שבתי דינים קבועים בעיירות ומצוי שיירות.

מה שכתוב רשב"ג אומר אפילו מהגמוניא להגמוניא צריך לומר בפני נכתב ונחתם – שהיה עיר אחת בארץ ישראל ששמה עססיות והיו מקפידים שלא ילך בן הגמוניא זו להגמוניא זו, שגם לרבה אף שבקיאים בדין לשמה צריך לומר במקום שלא שכיח עדים לקיים, ומודה לטעמו של רבא, והנפק"מ בין רבה לרבא הוא בשנים שהביאו גט, או באותה מדינה במדינת הים בחו"ל – שלפי רבא אין צריך לומר, ולרבה צריך.

***************