לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון א׳ סיון תשפ"ג
מסכת גיטין דף ה׳
דף ה' – ע"א
שליח פקח שהביא גט ממדינת הים, ונתן לה כשהוא פקח, ולא הספיק לומר בפני נכתב ונחתם עד שנתחרש – אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו. ולרבה היינו רק לאחר שלמדו בני חו"ל הדין שצריך לכתוב הגט לשמה, שאין צריך לעדות שנכתב לשמה.
אחר שלמדו בני חו"ל שצריך לכתוב הגט לשמה – לרבה: עדיין נשאר תקנה לומר בפני נכתב ונחתם גם להעיד שנעשה לשמה, גזירה שמא יחזור הדבר לקלקולו. אבל בשליח שהיה פקח ונתחרש, כיון שלא שכיח לא גזרו בה חכמים. אמנם באשה שמביאה גיטה בתורת שליחות (שלא תתגרש בו עד שתגיע למקום פלוני וכו'), אף שאינו שכיח הצריכו אותה לומר בפני נכתב ונחתם – שלא תחלוק בשליחות. אכן בעל עצמו שהביא גט שכתבו במדינת הים ובא לכאן לגרשה אינו צריך לומר, שכל הטעם לומר הוא מחשש שמא יבוא בעל ויערער, וכשהוא עצמו מביא לא חששו.
שניים שנעשו שליחים להביא גט – לרבא: אין צריכים לומר בפני נכתב ונחתם, שהרי נאמנים גם להעיד שהתגרשה. לרבה: היינו רק לאחר שלמדו, והגם שאחר שלמדו נשאר תקנה – לא תיקנו בשניים כיון שאין זה שכיח (לאחר שלמדו אין בין רבה לרבא בשנים שהביאו גט, אך יש ביניהם בגט שמקווים)
המביא גט ממדינת הים ונתן לה ולא אמר בפני נכתב ונחתם – אם נתקיים בחותמיו כשר. לרבה: היינו דווקא לאחר שלמדו, וכשניסת שלא תצא, שהטעם שהצריכו לומר הוא שמא יבוא הבעל ויערער, וכיון שניסת ולא בא לערער אין אנו מערערים.
דף ה' – ע"ב
אמוראי קמאי כבר נחלקו במחלוקת רבה ורבא בטעם התקנה לומר בפני נכתב ונחתם – לרבי יהושע בן לוי משום שאין בקיאים לשמה, ולרבי יוחנן משום שאין מצויים לקיימו.
לרבי יוחנן השליח נותן לה הגט בפני שניים – שהשליח נעשה עד ובדרבנן עד נעשה דיין, לרבי חנינא – נותן בפני ג', כיון שאשה כשרה להביא גט חוששים שמא תיתן לה בפני שנים ואשה אינה כשרה להיות דיין.
המביא גט מדינת הים ונתן לה ולא אמר בפני נכתב ונחתם – לרבי מאיר: יוציא והולד ממזר, שסובר כל המשנה ממטבע שתקנו חכמים בגט הולד ממזר. לחכמים: אין הולד ממזר, אלא יחזור ויתן ויאמר בפני נכתב ונחתם (גם אחר שנישאת ולא תצא. וצריך לקחת ממנה ולחזור וליתן – שצריך לומר בפ"נ בשעת הנתינה או אח"כ תוך כדי דיבור, וספק אם מהני אח"כ כל זמן שעסוקים באותו ענין, וכן אם מהני קודם הנתינה)
***************
יום שני ב׳ סיון תשפ"ג
מסכת גיטין דף ו׳
דף ו' – ע"א
המביא גט בבבל (ממדינה למדינה) לרב אין צריך לומר בפני נכתב ונחתם, כיון שיש ישיבות קבועות ותלמידים הולכים ללמוד תורה ומצוי לקיים, ומה שתנן במשנה שמעכו לצד צפון של העולם צריך לומר בפני נכתב ונחתם היינו חוץ מבבל, לשמואל התלמידים טרודים בלימוד ואינם מכירים חתימות וצריך לומר.
גבול בבל לעניין גיטין שעד שם אין צריך לומר בפני נכתב ונחתם (לרב) – לרב פפא הם אותם גבולות שנאמרו לעניין יחוס שבבל מיוחסים יותר משאר הארצות, לרב יוסף עד עץ ערבה השני הסמוך לגשר.
עיר שיש בה שוק שמתקבצים שם משאר עיירות – אנשי עיר השוק מכירים חתימות של אנשי שאר העיירות, שמוסרים שם עדויות וחותמים שם שטרות ומפקידים שטרות ביד אנשי עיר השוק, לפיכך גט הבא משאר עיירות לעיר השוק מצויים שם עדים לקיים, אבל גיטין הבאים מעיר השוק לשאר עיירות אין מצוי שם לקיים.
לרבה בר אבוה אפילו מביא גט משורת הבתים שבצד רשות הרבים לשורה שכנגדה צריך לומר בפני נכתב ונחתם, לרב ששת אפילו משכונה של שלשה בתים לשכונה שאצלה, לרבא במחוזא שאינם שוהים בבתיהם מחמת שטרודים בסחורה ואין מכירים חתימות שביניהם – אפילו באותה שכונה (ולכן גם בזמן הזה צריך לומר בפני נכתב ונחתם בכל מקום שבכל המקומות ניידי כמחוזא)
דף ו' – ע"ב
גם במקומות שאינו צריך לומר בפני נכתב ונחתם אם כן אמר מועיל שאם יבוא הבעל אינו יכול לערער (וגם בארץ ישראל מועיל כן)
לרב אביתר גיטין הבאים מבבל לארץ ישראל אינו צריך לומר בפני נכתב ונחתם – כיון שיש רבים העולים לארץ ישראל ויורדים לחו"ל שכיח לקיים.
כותבים שתי תיבות ממקרא בלי שרטוט, לרב יצחק שלש אין כותבים, במתניתא תנן שארבע אין כותבים (בה"ג פוסק כרבי יצחק, לרבינו אליהו רק כשכותב לדרשה, אבל באגרת שלומים לכתוב לשון צח מותר, ויש לעיין בזה בדעת הירושלמי, תפילין אינה צריכה שרטוט על כל שיטה אלא שרטוט אחת מלמעלה, ואין לשרטט שנקרא הדיוט, ואם אינו יכול לכתוב יפה בלי שרטוט צריך לשרטט משום זה א-לי ואנוהו)
רב אביתר קרא לתלמידים מבבל את הפסוק 'ויתנו הילד בזונה והילדה מכרו ביין וישתו' ששוהים בארץ ישראל ללמוד תורה ומניחים נשותיהם עגונות ובטלים מפריה ורביה .
כתוב בפילגש בגבעה 'ותזנה עליו פילגשו' – לרבי אביתר זבוב מצא בקערה, לר' יונתן שער מצא לה. רבי אביתר מצא אליהו הנביא שאמר שהקב"ה עוסק בפילגש בגבעה ואומר אביתר בני כך הוא אומר ויונתן בני כך הוא אומר, ואמר אליהו שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, זבוב מצא ולא הקפיד, שער מצא והקפיד, או משום שזבוב בקערה אינו אלא מאוס ושער באותו מקום יש בו משום סכנה, או שניהם היו בקערה, אלא זבוב היה באונס ושער בפשיעה.
***************
יום שלישי ג׳ סיון תשפ"ג
מסכת גיטין דף ז׳
דף ז' – ע"א
אל יטיל אימה יתירה בתוך ביתו – שפילגש בגבעה הטיל עליה בעלה אימה יתירה והפילה כמה רבבות מישראל.
כל המטיל אימה יתירה בתוך ביתו בסוף בא לשלש עבירות גילוי עריות שפיכת דמים וחילול שבת.
שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם (עירובי חצירות, לתוס': עירובי תחומין, שחמור יותר שיש לה סמך מן הפסוק) הדליקו את הנר צריך לומר בניחותא כדי שיקבלו דבריו.
ר' חנינא בן גמליאל הטיל אימה יתירה בתוך ביתו וביקשו להאכילו אבר מן החי, ולא האכילוהו שאין הקב"ה מביא תקלה על ידי צדיקים.
למר עוקבא היו בני אדם העומדים עליו לחרף ולגדף והיה בידו למסרם למלכות ר' אלעזר שרטט וכתב לו הפסוק 'אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני אשמרה לפי מחסום בעוד רשע לנגדי' – אף שרשע כנגדי אשמרה לפי מחסום, ואף שהיו מצערים אותו מאוד ולא היה יכול לסובלם (שכתוב) 'דום לה' והתחולל לו' – דום לה' והוא יפילם חללים חללים, השכם והערב עליהם לבית המדרש והם כלים מאליהם, הדבר יצא מפי ר' אלעזר ונתנו לגניבא בקולר.
מר עוקבא שרטט וכתב 'אל תשמח ישראל אל גיל בעמים' – זמר בפה אסור בבית משתאות, ולא שלח הפסוק 'בשיר לא ישתו יין ימר שכר לשתיו' – שמשם יש לומר שאסור רק בכלי שיר.
'קינה ודימונה ועדעדה' – אם יש לו קנאה על חבירו (כעס מחמת שצערו) ודומם, שוכן עדי עד עושה לו דין.
'וצקלג ומדמנה וסנסנה' – אם יש לו צעקת לגימה (שגוזל ויורד לחייו לשערי מזונות) ודומם, שוכן בסנה עושה לו דין.
עטרות חתנים – לרב הונא אסור מדרבנן, רב חסדא למדו מקרא 'כה אמר ה' אלוקים הסר המצנפת והרם העטרה' – רק בזמן שמצנפת בראש כהן גדול עטרה בראש כל אדם, ודווקא גברים אסורים בדומה לכהן גדול אבל נשים מותרות.
'זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל' – בשעה שאמר הקב"ה הסר המצנפת והרם העטרה אמרו מלאכי השרת: ריבונו של עולם, זאת להם לישראל שהקדימו לפניך בסיני נעשה ונשמע. אמר להם: לא זאת להם לישראל שהשפילו את הגבוה והגביהו את השפל והעמידו צלם בהיכל.
'כה אמר ה' אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר' – אם רואה אדם שמזונותיו מצומצמים יעשה מהם צדקה וכל שכן כשהם מרובין, 'וכן נגוזו ועבר' – כל הגוזז נכסיו ועושה מהם צדקה ניצול ממדינה של גיהנום, משל לשתי רחילות עוברות במים גזוזה עוברת אינה גזוזה אינה עוברת. 'ועניתך' – אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה, 'לא אענך עוד' – שוב לא מראים לו סימני עניות.
דף ז' – ע"ב
עכו בסוף צד צפון של ארץ ישראל כמו שלמדנו במשנה, אלא שיש עוד רצועה קצרה שיוצאת מעכו לצד צפון שגם היא מארץ ישראל, עד כזיב, ולרבי ישמעאל ברבי יוסי עד לבלבו.
ההולך בדרך עכו לכזיב באותה רצועה היוצאת מעכו לכזיב מימינו למזרח הדרך טמאה שהוא ארץ העמים ופטור מן המעשר ומן השביעית עד שיודע לך שהיא חייבת, משמאלו למערב היא ארץ ישראל עד שיודע לך שהיא פטורה.
מצאנו בפסוק שנותן סימן על פי רצועה ומסילה, וכן התנא.
עפר חוץ לארץ שזרעו בספינה של חרס שבנהרות ארץ ישראל וצמח – חייב במעשר ושביעית, שנהרות שבארץ ישראל הרי הם כארץ ישראל, לרבי יהודה רק בזמן שגוששת בקרקע ('אימתי' דרבי יהודה – לרבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן לפרש, לרמי בר חמא לחלוק, וי"א שאימתי דרבי יהודה במשנה לפרש ובברייתא לחלוק) .
גט הנכתב בספינה שבנהרות ארץ ישראל – לרבי ירמיה ואביי: לת"ק שהוא ארץ ישראל לעניין מעשר ושביעית כן הוא לעניין גט, ולרבי יהודה דווקא בספינה גוששת (ועיין להלן דף ח', אבל המביא גט הנכתב בעליה כנכתב בא"י לכו"ע, שהקרקע שתחתיה ראוי לזריעה וראוי להתחייב במעשר ושביעית).
עציץ נקוב של עץ המונח על גבי יתידות: לר' זירא – דינו כזרעים בספינה, שלפי ת"ק חייב במעשר ושביעית ולרבי יהודה פטור, לרבא – דווקא בספינה סובר רבי יהודה שהיא כחו"ל שמהלכת כל שעה, או דווקא בספינה סובר ת"ק שהיא כארץ ישראל שאין הפסק אויר בינה לקרקע (לרש"י עציץ של עץ צריך נקב ולא של חרס, לר"ת של חרס צריך נקב ולא של עץ שמלחלח יותר מן החרס).
***************