לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת גיטין דף ח׳

דף ח' – ע"א

המביא גט הנכתב בספינה בארץ ישראל – לשיטת רב נחמן בר יצחק לכו"ע דינו כמביא מארץ ישראל ואף שאין הספינה גוששת, שדווקא לעניין מעשר ושביעית שצריך יניקה מהקרקע אז סובר רבי יהודה שדווקא אם ספינה גוששת.

הר ההר היא גבול ארץ ישראל בקצה צפונית מערבית, כל שיורד מן ההר בצד דרום הוא ארץ ישראל ולצד צפון הוא חוץ לארץ (לר"י ההר משתפע ויורד לצד מזרח ומערב וחודו של הר הוא גבול מערב וכל שיורד לצד מזרח הוא א"י).

איי הים שבמערב ארץ ישראל – לת"ק רואים אותם כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון עד נחל מצרים שהוא תחום ארץ ישראל בקצה מערבית דרומית מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוץ לארץ, לרבי יהודה כל הים שכנגד ארץ ישראל ואפילו עד אוקיינוס למערב הוא ארץ ישראל והאיים שבצד צפון רואים כאילו חוט מתוח מעיר קפלוריא שבחודו של הר ההר ועד ים אוקיינוס וכן בצד דרום מנחל מצרים עד ים האוקיינוס כל מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוץ לארץ.

המוכר עבדו לסוריא – כמוכר בחוץ לארץ שיצא לחירות, שהרי ר"מ אומר שעכו כארץ ישראל לעניין גיטין שמשמע דווקא לעניין גיטין משום שבקיאים לשמה או שכיח לקיים, ולא לעבדים וכל שכן סוריא שרחוק יותר.

דף ח' – ע"ב

בשלשה דרכים שווה סוריא לארץ ישראל:

א. חייבת במעשר ושביעית – לסובר כיבוש יחיד (שכבשה דוד לצרכו) שמו כיבוש (היינו כשכל ארץ ישראל עדיין לא היתה כבושה).

ב. יכול להיכנס בה בטהרה בשידה תיבה ומגדל שנושאים אותה באוויר (וכן בקרון או רוכב על סוס) שהנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל לרבי יוסי ברבי יהודה טהור לרבי טמא שאהל זרוק אין שמו אהל בשעת טלטולו ואינו חציצה, ודווקא בחוץ לארץ שגזרו על גושה במגע ומשא ועל אוירה אפילו לא נגע והסיט, אבל סוריא גזרו על גושה ולא על אוירה.

ג. הקונה שם שדה כקונה בכרכים סמוכים לירושלים שאומר לעכו"ם שיכתוב שטרו אפילו בשבת אף שאמירה לעכו"ם אסורה מדרבנן – משום ישוב ארץ ישראל לא גזרו רבנן (לתוס' שאר מצוות אסור לומר לעכו"ם ורק לצורך מילה מותר לטלטל ע"י עכו"ם בחצר שלא עירב בו, ולבה"ג לצורך מילה מותר ע"י עכו"ם אפילו איסור דאורייתא).

בג' דרכים שווה סוריא לחוץ לארץ: עפרה טמא כחו"ל, המוכר עבדו לסוריא כמוכר בחו"ל שיצא לחירות, והמביא גט צריך לומר בפני נכתב ונחתם.

עבד שהביא גיטו ממדינת הים צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, ואם כתב בו 'עצמך ונכסי קנויים לך' נאמן על שחרור, ואין צריך קיום ואינו נאמן על הנכסים שצריך קיום כשאר קיום שטרות.

עבד שהביא גיטו וכתב בו כל נכסי קנויים לך ואמר בפני נכתב ונחתם – לאביי: מתוך שנאמן וקנה את עצמו שהוא בכלל נכסים קנה שאר נכסים שלא פלגינן דיבורו, לרבא פלגינן דיבורו וקנה את עצמו ולא הנכסים.

***************

דף ט' – ע"א

הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין, שאף הוא בכלל נכסים, שייר כל שהוא – לרבי מאיר לא יצא בן חורין, למסקנת הש"ס אין טעמו משום שסובר שלא פלגינן דיבורו אלא משום שלומדים שטר שחרור מגט בגזירה שווה שצריך כריתות וכיון שבלשון ששחררו שייר לאו כריתות גמור הוא דיש לומר ששייר גם את עצמו ( לתוס': משום שיש שיור בלשון שהוא משתחרר בו) אבל כתב 'עצמך ונכסיי קנויים לך' קנה את עצמו. לרבי שמעון: לעולם הוא בן חורין בין אם כתב כל נכסי חוץ מקרקע פלוני או בית כור קרקע שלא קנה שום קרקע קנה את עצמו פלגינן דיבורו, אבל אם כתב 'כל נכסי חוץ מאחד מריבוא שבהם' – לא קנה, שיש לומר ששייר את עצמו (לתוס': כתב 'חוץ מבית כור קרקע' יקח האדון בית כור מעידית לעצמו ונותן לעבד שאר הקרקעות, ולר"ש אומרים פלגינן גם אם אמר 'כל נכסי חוץ מעיר פלוני' ואין לו אלא אותה העיר ולא אומרים שמה שאמר חוץ מבטל הדיבור שאמר כל נכסי)

רבי יוסי קילס את דברי רבי שמעון וקרא עליו המקרא 'שפתיים ישק משיב דברים נכוחים', לרב נחמן – אף על פי כן הלכה כרבי מאיר שלא יצא לחירות.

שכיב מרע שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד – חוזר בנכסים כדין שכיב מרע שחוזר במתנות, ואינו חוזר בעבד שיצא עליו שם בן חורין (ודווקא אם השחרור היה מחיים, כגון שכתב מהיום או אפילו בסתמא שדעתו שיקנה בשעה הראוי לשחרור שאין גט לאחר מיתה)

מה שכתוב במשנה במקום שאין צריכים לומר בפני נכתב ונחתם אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו היינו ערעור בעל שאילו כלפי שני עדים שמערערים לא מהני קיום שהם תרי כנגד תרי, ואם עד אחד מערער אינו ערעור כלל שאין ערער פחות משנים.

המביא גט ממדינת הים ונתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנתחרש – אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו.

משנה . בג' דרכים שוו גיטי נשים ושחרורי עבדים: המוליך ומביא גט צ"ל בפני נכתב ונחתם, וכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים, וכל השטרות שנעשו  בבית דין של עכו"ם אע"פ שחותמיהם עכו"ם כשירים שדינא דמלכותא דינא ובני נח נצטוו על הדינים, חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים שהואיל ולא שייכי בתורת גיטין וקידושין לאו בני כריתות הם, וכן בשחרורי עבדים שלומדים לה לה מאשה אע"פ שכתבו ישראל, לרבי מאיר משום שצריך חתימה לשמה ושיהיו בני שליחות, אבל שאר שטרי ראיה תקנת חכמים שמהני, ולרבי אלעזר גט הנכתב בישראל וחתם עליו עכו"ם פסול מדרבנן משום שמזויף מתוכו.

דף ט' – ע"ב

האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי – לרבי מאיר: רצה הבעל לחזור בשניהם יחזור קודם שנתנו השליח, שסובר שחוב הוא להם ואין אדם נעשה שליח להפסיד אדם אלא אם כן הוא שליח. לחכמים: בשחרור אינו יכול לחזור שזכות הוא לעבד שיצא מתחת רבו לחירות וזכין לאדם שלא בפניו שאנן סהדי שרוצה שיהא שלוחו, אבל בגט אשה הבעל יכול לחזור שחוב הוא לה.

עדים שאין יודעים לקרות קורים לפניהם וחותמים, לרשב"ג רק בגיטי נשים משום תקנת עגונות (שניים קורין או אחד כגון רב נחמן וספרי דדייני דאית להו אימתא, ולא הוי עד מפי עד שא"צ להעיד על עיקר המעשה אלא שאומר כך כתוב בשטר)

עדים שאין יודעין לחתום מסרטים ורושמים בסכין על הנייר שמותיהם והעדים ממלאים הקראים דיו (לרש"י מסרטים על הנייר היינו שרושמים קצת שאל"כ חקיקה חשיבה כתיבה, לר"ח מקרעים שמות על דף ומשימים אותו על קלף הגט, לירושלמי מקרעים על הגט בהרחבה והם חותמים בתוך הקרעים ואין ממלאים כל רוחב הקרע) לרשב"ג דווקא בגיטי נשים משום תקנת עגונות אבל שחרורי עבדים ושאר כל השטרות אין מקרעים להם.

תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי וכן שטר מתנה ומת לא יתנו לאחר מיתה שאין שטר מקנה לאחר מיתה.

תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה, שתיקנו רבנן שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו שמא תיטרף דעתו עליו בחולי אם לא יהיה בטוח שיקיימו דבריו.

מה שכתוב בברייתא מנין 'בשלשה' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים, לחכמים היינו למעט מה שר"מ ששניהם הוא זכות ואין הבעל יכול לחזור בשליחותו, ולר"מ למעט עדים שאינם יכולים לקרות ולחתום שקוראים וקורעים לפניהם רק בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים.

גיטי נשים ושחרור עבדים דומים גם בזה שבשניהם צריכים לשמה ושניהם פסולים במחובר ומה שלא כתוב משום דגם בשטר קידושין הדין כן ולא כתוב אלא דברים שאינם בשטר קידושין, והגם שכתוב שלר"מ חוזר בשליח משום שאינו זכות בשבילה וגם בשליח לקידושין הדין כן, משום שהברייתא מדובר בשליח שנשלח להם בעל כרחה שאם רצה חוזר אבל בקידושין אין המקדש יכול לעשות שליח בעל כרחה.

**************

 

דף י' – ע"א

משנה . מצה שעשוה כותים – לת"ק יוצאים בה ידי חובת מצה בליל ראשון שבקיאים הם שצריכים להשתמר לשמה, לרבי אלעזר לא רק שאין יוצאים ידי חובת מצה בליל ראשון שאין בקיאים שצריך לשמה, אלא גם שאר ימי החג אסור שחושדים אותם שמא החמיצו, לרשב"ג כל מצוה שהחזיקו בה הרבה מדקדקים בה יותר מישראל אפילו במצווה דרבנן (ואיירי בעיסת ישראל שאל"כ אסור שגזרו על פתן, גם איירי שאין לכותי מצה אחרת לצאת בה ידי חובתו שאל"כ אסור שחשוד אלפני עור)

תקנו חכמים שעדי הגט חותמים זה בפני זה גזירה משום האומר לעשרה כולכם כתבו גט לאשתי שאם אין כולם חותמים הגט פסול, לפיכך תקנו שאפילו כשלא אמר כולכם שיהיו כל העדים חותמים זה בפני זה.

גט שיש עליו עד כותי – לת"ק שמצת כותי מותרת הוא הדין שכל שטרותיהם כשירות, לפי רבי אלעזר שמצת כותי אסורה בגט אם עד אחד הוא כותי ואחריו חתם ישראל כשר, שמוכח שהכותי הוא חבר ובקי כיון שעדי הגט חותמים זה בפני זה אם לאו שהכותי חבר הוא לא היה העד השני נותן להכותי שיחתום לפניו, ולרשב"ג לפי אביי אם אין ידוע שמדקדקים פסול, לרבא הוחזקו שמדקדקים בגיטין ולכן כשר אפילו שניהם כותים, ולא הוחזקו לדקדק בשטרות.

דף י' – ע"ב

משנה . כל השטרות שנעשו על ידי ב"ד של עכו"ם אף שחותמיהם עכו"ם כשרים, לשמואל אפילו שטרי מתנה שקונה במסירת השטר משום שדינא דמלכותא דינא, לפי האיבעית אימא דווקא שטרי ראיה שקנה במעות וכיון שדיינים קבועים הם אם לא היו נותנים המעות לפניהם לא היו כותבים את השטר, אבל שטר מתנה שקנה על ידי השטר לא מהני, ואם נמסר לפני עדי מסירה מהני לשיטת רבי אלעזר שעדי מסירה כרתי ( לתוס:' לת"ק לא מהני, גזירה שמא יסמוך על העדי חתימה אפילו שמותיהם מובהקים שעכו"ם הם, שאפילו אם נאמר ששטר מתנה כשר בעדי חתימה כשרים היינו משום שידוע על ידם שבא השטר מיד הנותן ליד המקבל, וכן כשר ע"י הודאת בעל דין משא"כ שטר שאין בו לא עדי חתימה ולא עדי מסירה)

**************

 

דף י"א – ע"א

לרבי שמעון כל השטרות העולים בערכאות כשרים, שסובר כרבי אלעזר שעדי מסירה הם עיקר השטר וכיון שנמסר לפני עדי ישראל כשר, ודווקא בשמות עדי חתימה מובהקים שהם עכו"ם שאם לא כן פסול גזירה שמא יסמוך עליהם, ואם נעשו בהדיוט לרבי עקיבא כשר לחכמים שטרי ראיה פסולים משום שסומכים על עדי חתימה, אבל גיטי נשים ושחרורי עבדים שאין סומכים אלא על עדי מסירה כשרים, לרשב"ג גם גיטי נשים כשרים רק במקום שאין ישראל חותמים שידוע שהחותמים הם עכו"ם ולא יסמכו על העדי חתימה.

שטר שעשו פרסיים וחתמו פרסיים הדיוטות ונמסר לפני עדי ישראל – אם יכולים לקרותו ויכולים להעיד עליו אחר זמן, וחזרו על השטר בשיטה אחרונה, ונכתב על כתב שאינו יכול לזייף גובים מבני חורין ולא ממשועבדים שעדי חתימה ישראל הם המוציאים הקול.

דף י"א – ע"ב        

גט הבא לארץ ישראל ושמות העדים הם כשמות עכו"ם המובהקים כיון שאין רוב שמותיהם של ישראל שבארץ ישראל כשמות עכו"ם כשר אם נמסר בפני עדי מסירה ישראל, גם לחכמים הפוסלים בשמות מובהקים שדווקא בחוץ לארץ גזרו אטו שמות שאינם מובהקים שמא יסמכו על עדי חתימה עכו"ם אבל בארץ ישראל סתם עדים ישראלים הם לא גזרו אטו שמות שאינם מובהקים, אבל אם אין השמות מובהקים כשמות עכו"ם יש ספק דילמא עכו"ם הם ופסולים לשיטת חכמים הפוסלים גט בחתימת עכו"ם.

גיטין הבאים ממדינת הים ועדים חתומים עליהם אע"פ ששמותיהם כשמות עובדי כוכבים כשירים אפילו בלי עדי מסירה מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהם כשמות עובדי כוכבים ובחזקת ישראלים הם.

משנה . האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי – לרבי מאיר יכול לחזור בשניהם כל זמן שלא הגיע לידם, שהרי חוב הוא להם שהרי פוסלם מן התרומה ואשתו גם מן המזונות ואין חבים לאדם אלא בפניו, לחכמים שחרורי עבדים זכות הוא לעבד שאינו מפסידו מן המזונות שאינו חייב לזונו וזכין לאדם שלא בפניו, ומה שמפסידו מן התרומה אינו נחשב חוב (יתבאר בדף י"ג.) אבל חייב לזון את אשתו וחוב הוא לה.

התופס מטלטלים של אחר לצורך בעל חובו – קנה בעל חוב, שזכין לו לאדם שלא בפניו, לרב הונא: גם במקום שמפסיד לאחרים, וכגון שיש לו עוד בעלי חובות, וכמו שמצינו שלחכמים מועילה תפיסת השליח בשטר שחרור לטובת העבד אף שמפסיד לאדון החוזר בו. לרבי יוחנן: התופס לבעל חוב במקום שמפסיד לאחרים לא קנה (אם עשאו שליח – לרש"י קנה, לתוס' לא קנה) והטעם שהשליח קנה שטר השחרור עבור העבד משום שעשאו שליח לזכות בו, שכל האומר 'תנו' כאומר 'זכו' (תן לא הוי כזכי אלא כשדעת אחרת מקנה אותו ולא במציאה, ודווקא כשמוסר לו מיד ליד, אפילו אם מלוה ופקדון הולך ותן כזכי במתנה לאו כזכי)

*******************

 

דף י"ב – ע"א

בעל הבית שליקט את הפאה ואמר 'הרי זו לפלוני עני' – לרבי אליעזר: זכה לו. לחכמים: יתננו לעני הנמצא ראשון. לרב חסדא: נחלקו בדין התופס לבעל חוב במקום שמפסיד לאחרים. לאמימר או לרב פפא: טעמו של רבי אליעזר משום שאם רוצה להפקיר נכסיו ויהיה עני ראוי גם לו, ומיגו שיכול לזכות לעצמו זוכה גם לאחרים, וטעם חכמים שדרשו סמוכים 'ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזוב אותם' – לא תלקט לעני, ולרבי אליעזר הפסוק מזהיר לעני שיש לו שדה שיניח בה פאה.

מה שכתוב במשנה שאם רצה שלא לזון עבדו רשאי ושלא לזון אשתו אינו רשאי, אין להוכיח שיכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך, שמיירי שאמר צא מעשה ידיך במזונותיך ויכול לומר לו כן אפילו אם אין מעשה ידיו מספיק למזונותיו ויחזור על הפתחים, שאין רבו חייב להפסיד, אבל חייב לזון את אשתו שכך התנה עמה בכתובתה.

עבד שאמר לו רבו 'צא מעשה ידיך במזונותיך' ומעשה ידיו עודפים על מזונותיו – יתנם לרבו, ואין אומרים שיהיה ביד העבד ליום שלא ימצא להשתכר, ואפילו אם גלה העבד לערי מקלט, ואין אומרים ממה שכתוב 'ונס אל אחת הערים האל וחי' שצריך שיהיה לו שם יותר חיות.

יכול אדם לומר לאשתו 'צאי מעשה ידיך למזונותיך' אם מעשה ידיה מספיקים למזונותיה, ואפילו אם היא בערי מקלט ואין מכירים אותה להביא לה מלאכה בביתה אלא אם כן מסבבת בעיר וכתיב 'כל כבודה בת מלך פנימה'.

לרשב"ג יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות, לחכמים הרשות ביד רבו, ואין מוכח שנחלקו אם יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך, שמיירי בשני בצורת ואמר צא מעשה ידיך במזונותיך ואינו מספיק לרשב"ג העבד אומר לו או פרנסי או הוציאני לחירות כדי שירחמו עלי, לחכמים המרחם על בני חורין מרחם גם על עבדים כיון שחייב במצות כאשה.

המקדיש ידי עבדו אם מעלה לו מזונות חל ההקדש ולווה להעדפה ואוכל ועושה פחות פחות משוה פרוטה ופורע, שהקדש אינו חל בפחות משוה פרוטה, ואם אינו מעלה לו מזונות לרב העבד עושה ואוכל ואין ההקדש חל.

דף י"ב – ע"ב

אדון שאומר לעבד כנעני 'עשה עמי ואיני זנך' – לרב: אינו זכאי לומר כן. לרבי יוחנן: יכול לומר כן, ולכן סובר שהקוטע יד עבדו של חבירו נותן שבתו ורפואתו לרבו, אפילו אם אמדו ליתן לרופא שכר חמשת ימים, ונתן לו סם חריף וריפאו בג' ימים, אין אומרים שהצער מגיע לעבד, ואותו העבד ניזון מן הצדקה.

***************