לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון ט״ו סיון תשפ"ג

מסכת גיטין דף י״ט

דף י"ט – ע"א

משנה . כותבים הגט עם כל דבר המתקיים, דיו, סם, צבע אדום, שרף אילן, חרתא דאושכפי, ובמי גשמים או מים ששורים בו פרי כעין עפצים (ודווקא על כתב שאינו מעובד בעפצים), במים ששרה בהם שחיקת אבר, ופחמין (לר"ת אסור לכתוב ספר תורה בדיו של עפצים כיון שהקלף מעופץ ואין מי מילין ע"ג מי מילין)

אין כותבים בדבר שאינו מתקיים כמשקים ומי פירות.

על הכל כותבים על עלה של זית תלושה, ועל קרן של פרה ונותן לה את הפרה, על יד של עבד ונותן לה את העבד, לרבי יוסי הגלילי אין כותבים על דבר שיש בו רוח חיים ואוכלים.

המעביר דיו על שתי אותיות של סיקרא בשבת – לריש לקיש חייב שתיים משום כותב ומשום מוחק על מנת לכתוב העליונות בדיו, גם רבי יוחנן מחמיר אבל לא יביא קרבן שמא הוא חולין בעזרה, דיו על דיו סיקרא על סיקרא פטור שלא כתב ולא מחק, סיקרא על דיו י"א שפטור שמקלקל וי"א שחייב משום מוחק שהקלקול לא כל כך שהרי כתבו ניכר ( דיו ע"ג דיו אינו כתב לעניין שבת וגט שאינו מתקן בכתב השני, משא"כ כשכתב בדיו שלא לשמה ומעביר עליו דיו לשמה כיון שמתקן)

עדים שאין יודעין לחתום – לרב מקרעים להם נייר חלק וממלאים הקרעים בדיו וכן תניא בברייתא, לשמואל משפשף בחתיכה של אבר על הקלף ומשחירו, לרבי אבהו במים ששרה בהם עפצים שחוקים אם הקלף מעובד בעפצים שלא הוי כתב שהרי מראה הקלפים כמראה הכתב, לרב פפא רושמים להם ברוק, רבי יוחנן לא רצה להקל לרשום להם בסיקרא ושהעדים יחתמו בדיו.

דף י"ט – ע"ב

עדי השטר שאינם יודעים לקרות – לחכמים קורין בפניהם וחותמים, לרשב"ג עדים שאינם יודעים לקרות ולחתום קורין וקורעים לפניהם רק בגיטי נשים שלא יהיו בנות ישראל עגונות, אבל לא בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות, לרבא הלכה כרשב"ג, לרב גמדא בשם רבא עדים שאינם יודעים לחתום אין קורעים לפניהם אלא בגיטין אבל אינו יודעים לקרות קורין לפניהם גם בשאר שטרות, רב נחמן קרו לפניו דווקא ספרי דדייני שיש להם אימה ממנו.

שטר הנעשה בערכאות של עכו"ם שחתמו עליו עכו"ם רב פפא היו שני עכו"ם קורין לפניו השטר זה שלא בפני זה במסיח לפי תומם והיה גובה ממשועבדים שכיון שנעשה בערכאות יש לשטר קול.

ישראל שעשה שטר הנכתב בלשון פרסי ונחתם עליה עדי ישראל גובים ממשועבדים אם השטר נכתב כדין שהעדים ידעו לקרותו, ונכתב על כתב שאינו יכול לזייף כגון שהקלף נעבד בעפצים, וחזרו מענינו של שטר בשורה אחרונה, שכל לשון כשר בשטר ולא רק בגיטין משום תקנת עגונות.

נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטך בודקים הנייר ומעבירים במי צבע שיכול לפלוט האותיות שבלעו בתוכו ואם פלטו כתב הגט חוששים שמא לא נבלעו יפה, ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתייבמת שספק גרושה היא.

נתן לה כתב ואמר הרי זה גיטך וקראוהו העדי מסירה וחזר הבעל והכניסו תחת כנפיו ונטלה וזרקה לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר שטר פיוסים היא כאילו לווה ממנו להראות שהוא עשיר, או שטר אמנה שכתב ללוות ועדיין לא לווה מגורשת, כיון שאמר שהוא גיטה והתחזקנו שהוא גיטה אינו יכול לחזור בו ולא חוששים שמא החליפו.

עדי מסירה צריכים לקרות הגט (לא קראוהו אסורה להינשא ואם נשאת לא תצא, ובעייליה לביה ידיה אם לא חזרו וקראו אינה אסורה להינשא. ר"י היה נוהג לקרותו קודם הגט וגם לאחר הנתינה)

זרק לה גט בין חביות ומצאו מזוזה – תולים שזה מה שזרק לה כיון שלא שכיח שתהא מזוזה בין חביות ואין לחוש שזרק לה גט ואבד, אבל אם מצאו שנים או שלושה מזוזות תולים שגם מזוזה זו שמצאו היה שם מעיקרא, וחוששים שהתגרשה ועכברים לקחו את הגט.

***************

יום שני ט״ז סיון תשפ"ג

מסכת גיטין דף כ׳

דף כ' – ע"א

נתן לה ספר תורה ואמר 'הרי זה גיטך' – אין בזה חשש גט, שאפילו אם נחשוש שהסופר כתב פרשת 'וכתב לה ספר כריתות' לשם גירושיה ( גט הנכתב סתם: לתירוץ א' בתוס' לסוברים שמוחקים לסוטה מספר תורה הוא הדין בגט, לתירוץ ב' בגט לכו"ע פסול, שמסתמא שהבעל לא נוח לו לגרשה)

 הרי צריך שיהא כתוב בגט גם שמות האיש והאשה (שמות האיש והאשה מעכבים בגט, היה ביהודה וכתב שם שנקרא בו בגליל – לרבי מאיר פסול מדאורייתא, ולחכמים פסול מדרבנן) ואין לחוש שכתבו במי מילין ועכשיו נמחק הכתב – שהרי הספר תורה מעובד בעפצים ואין מי מילין על גבי מי מילין.

היה צריך לכתוב את השם וטעה וסבר שצריך לכתוב 'יהודה' וטעה ולא הטיל בו דל"ת – לרבי יהודה מעביר עליו קולמוס ומקדשו, לחכמים אינו שם מן המובחר. לרב חסדא נחלקו בכתב על גבי כתב וכתב עליון מתקן כתב תחתון אם נחשב כתב, וכן נחלקו בכתב גט שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה. לרב אחא בר יעקב בגט לכו"ע כשר, ולא נחלקו חכמים אלא לעניין הידור מצוה של כתיבת השם.

הבעל צריך לכתוב הגט – שנאמר 'וכתב', ולכן מן הדין צריך הוא לשלם לסופר עבור כתיבתו, ומשום תקנת עגונות האשה נותנת שכר הסופר, וחכמים הקנו המעות לבעל שהפקר בית דין הפקר והרי זה כאילו כתבו.

גט שכתבו על איסורי הנאה – כשר אע"פ שאינו שווה פרוטה, ש'ונתן' אין הפירוש שיהא בר נתינה והיינו שווה פרוטה אלא הכוונה לנתינת הגט  ( וכן בקניין סודר ובנתינת תרומה לכהן שנאמר בהם 'ונתן' א"צ שווה פרוטה. אבל זר שאכל תרומה אינו חייב בתשלומים פחות משוה פרוטה, וכן זר שסך תרומה היינו דווקא כזית שדורשים האמור בהם לשון נתינה – היינו משום שנאמרה בהם דרשה מיוחדת)

'וכתב' ולא וחקק, שחקיקת תוכות וסביבות האותיות עד שנמצאו האותיות בולטות אינה כתיבה, שלא כתב עצם האות, אבל חק יריכות וגוף האותיות ששיקע גוף הכתב הרי זו כתיבה.

עבד שנתנו לו שטר שחרור בכתב שעל גבי טבלא ופינקס – יצא לחירות, כיון שחק גוף האותיות הרי זה כתב, אבל לא בכתב שעל גבי כיפה ותכשיט שרוקמים עליהם – שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל ותחוב על הבגד.

חותם שחורטים בו את המטבע – דוחקים סביבות הצורה עד שהצורה עומדת בולטת כמו שהיה, ואין קצת מהזהב נמתח ונכנס לתוך צורה הבולטת מחמת מה שדוחקים סביבו, ולכן אם חקק גט בחותם על גבי טס הרי זה חק תוכות ופסול.

כתב שעל הציץ היה בולט, וכיון שנאמר 'מכתב פתוחי חותם' היה דוחק הצורה מעבר השני עד שהיה בולט על פני הציץ, שאז כותב עצם האותיות.

דף כ' – ע"ב

כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה 'התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך' – נתקבלה גיטה וכתובתה, אף שנאמר 'ונתן' אין צריך ליתן לה מקום הגט במתנה משום גירושין, אבל אם לא אמר לה 'התקבלי כתובתך' לא נתקבלה כתובתה אע"ג שיש עוד זהב שלא במקום כתיבת הגט – שהוא גליון הגט.

'הרי זה גיטך והנייר שלי' – אינה מגורשת, שלא נתן לה כלום שהאותיות פורחות באוויר. 'על מנת שתחזירי לי הנייר' – הרי זו מגורשת, שמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה.

איבעיא: אמר 'הרי זה גיטך ובין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה שלי', והאותיות ארוכים ומעורים משורה לשורה שאז הם ספר אחד, שאם לא כן פסולים משום ש'ספר' כתוב והיינו ספר אחד ולא כמה ספרים ( כתב כל הגט על קלף אחד בשני עמודים – ספר אחד הוא.

ריב"ם הוכיח מהסוגיא שאין צריך כל אות מוקף גויל בגט, לר"י א"צ ראיה, שאין מוקף גויל הוא פסול רק בס"ת תפילין ומזוזות שנאמר 'וכתבתם' והיינו כתיבה תמה)

היו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה – אינה מגורשת, שאומרים שהלך אליה מעצמו ולא נתן לה הגט (גודרות ועבדים אין להם חזקה לאלתר כשאר מטלטלים, אבל לאחר שלשה שנים יש להם חזקה)

גט הכתוב על יד עבדו ונתן לה עבדו בעדי מסירה שקראוהו או שהיה כתוב בכתובת קעקע – הרי היא מגורשת (כתובת קעקע אסורה מדאורייתא רק בדיו ובכחול, ולרבי שמעון עד שיכתוב שם ע"ז, ומדרבנן אסור בכל אופן, אמנם גט הנכתב אפילו באיסור דאורייתא הרי הוא גט)

***************