לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי י״ז סיון תשפ"ג

מסכת גיטין דף כ״א

דף כ"א – ע"א

מלוה יכול לכתוב שטר חוב לצורך הלוה ואחרים חותמים, אע"פ שהמקנה (הלווה) צריך לכתוב השטר, מפני שהמלווה מקנה לו, ולא אומרים שלא גמר ומקנה כיון שיודע שהלווה יחזור ויתנו לו, אלא כיון שיודע שאינו שטר אלא אם כן מקנה לו גמר ומקנה לו.

שטר שכתב בו 'ואני ערב' אחר חתימת העדים – גובים מנכסי בני חורין של הערב ולא מנכסים משועבדים, שאין קול על ערבות כיון שאין עדי השטר מעידים עליו, ואפילו אם הלווה מסר כבר השטר למלווה יכול לקבל עליו ערבות בזה שהמלווה מקנה לו השטר שיחתום בו 'ואני ערב', שהמלווה גמר ומקנה לו השטר אע"פ שהערב לא יעכב אצלו אלא יחזיר לו.

איבעיא: טבלא שמוחזקת שהייתה שלה ונתנה לבעל שיכתוב עליה הגט ויגרשה – כיון שצריך שיגרשה בגט שלו, האם גמרה ומקנה לו כשהיא יודעת שיחזור ויתנהו לה, ובהמשך הסוגיא נפשט האיבעיא.

האשה כותבת את גיטה ומקנה לבעלה שיגרשה בו והאיש כותב שובר הכתובה ומקנה לאשתו שגומרים ומקנים להם אע"פ שיודעים שיחזירו ויתנהו להם, ומזה הוכיח הש"ס שאשה יודעת להקנות באופן שחוזר לידה אח"כ ולכן טבלא שהקנה לבעלה שיגרשה בו גמרה ומקנייה לו.

כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה על העבד –

לרבא: קנתה העבד ומתגרשת בו אם העבד כפות (וישן) ואינו חצר מהלכת, ולא גוזרים כפות משום אינו כפות, והוא הדין אם נתן הגט בחצירו וכתב לה שטר מתנה על החצר ולא גוזרים שמא יתן הגט בחצר חבירו וחבירו יקנה לה החצר,

לאביי: כיון שהדין שיכול לגרשה על ידי חצרה לומדים מידה צריך שיהא דומה לידה שיכול לגרשה בין מדעתה ובין בעל כרחה, וכיון שאינו יכול ליתן לה מתנה בעל כרחה אינו יכול לגרשה ע"י מתנת החצר (ומה שחצר משום יד ולא גרע משליחות היינו שמהני שלא בפניו, אבל לשאר הדברים צריך דומה ליד)

דף כ"א – ע"ב

כתב גט על קרן של פרה יתן לה כל הפרה ולא יקצוץ את הקרן ויתן לה – שכתוב "וכתב ונתן" שלא יהא חסר כלום בין הכתיבה לנתינה משא"כ גט זו שמחוסר קציצה, ואם כתב על יד של עבד יתן לה כל העבד נוסף לטעם הנ"ל משום שעבד שייך במצוות ואסור לחבול בו (נחלקו הראשונים אם פסול מחוסר קציצה הוא דווקא בבעלי חיים, ור"ת פוסל דווקא נחתך מקלף גדול אבל חותך מן הגט דבר מועט לא חשוב מחוסר קציצה.

כותבים על עלה של זית וכיוצא בו שמתקיים, ולא על עלה שאינה מתקיים)

לרבי יוסי הגלילי אין כותבים גט על דבר שיש בו רוח חיים או אוכל – שכתוב 'ספר' שמשמע קלף וכתוב 'וכתב' שמשמע כל דבר וממעטים מספר רוח חיים ואוכל, לרבנן כשר שספר היינו ספירת דברים ממה שלא כתוב וכתב בספר, ומה שכתיב וכתב היינו למעוטי שאינה מתגרשת בכסף ולא מדמים גיטין לקידושין מקרא שכתוב ויצאה והייתה.

הרי זה גיטך על מנת שלא תשתי יין שלא תלכי לבית אביך – אם התנה כן לעולם אין זה כריתות ובקרא כתיב ספר כריתות שלא יהא תנאי שמקשר אותם יחד, ואם אמר עד שלושים יום הרי זה כריתות, ורבי יוסי דרש מקרא שספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר (כסף) כורתה, ותנאי שאינו כרת דרש ממה שכתוב כריתות ולא כרת.

משנה . אין כותבים גט במחובר לקרקע – שכתוב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה, לרבי אלעזר "וכתב" היינו תורף הגט שמות האיש והאשה והזמן ומדרבנן אין כותבים גם הטופס שמא יכתוב תורף, לר"מ "וכתב" היינו החתימות אין כותבים תורף גזירה שמא יחתום, ולרבי יהודה הגט פסול עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש.

אין כותבים על נייר מחוק ודיפתרא שיכול למחוק ולזייף ולא יהא ניכר שמחק, לחכמים כשר.

***************

יום רביעי י״ח סיון תשפ"ג

מסכת גיטין דף כ״ב

דף כ"ב – ע"א

כתב על חרס של עציץ נקוב כשר שנותן לה כל העציץ הגם שאם ישבור החרס ויתן לה החתיכה שהגט כתוב עליה פסול משום שמחוסר קציצה, שלא חוששים שיפסיד העציץ (ולרבינו שמואל אינו פסול בכה"ג)

כתב על עלה של עציץ נקוב – לאביי כשר שנותן לה כל העציץ, לרבא פסול שמא יקטום.

עציץ של אחד וזרעים של אחר – מכר בעל עציץ לבעל זרעים קנה במשיכה כדין מטלטלים, מכר בעל זרעים לבעל עציץ קנה בחזקה או בכסף כדין קרקע.

עציץ וזרעים של אחד ומכרו לאחר – החזיק בזרעים קנה עציץ שמטלטלים נקנים אגב קרקע, החזיק בעציץ אף קרקע לא קנה שמטלטלים לא נקנה בחזקה.

עציץ שנקבו ונופו בחוץ לארץ – לאביי כיון שיונק מהנקב חייב במעשר, לרבא הולכים אחר הנוף ופטור, ואם השורשים יצאו מהנקב בתוך קרקע של ארץ ישראל דינו כארץ ישראל.

שתי גינות זו למעלה מזו וירק בינתיים – לרבי מאיר הרי הוא של עליון שהרי זה נשרש בקרקע שלו, לרבי יהודה של תחתון כיון שבידו למחות ולמלא את גינתו עפר ולא עשה כן הוא גורם לקיום ירק זה.

אילן שמקצת נופו בארץ ישראל ומקצת נופו בחוץ לארץ – אם כל שורשיו בארץ ישראל חייב בתרומה, כל שורשיו בחוץ לארץ פטור, מקצת שורשיו בארץ ומקצת בחוץ לארץ טבל וחולין מעורבים זה בזה לפי שהיניקה מתערבת, ואין מעשרים מטבל ודאי עליו ולא ממנו על טבל ודאי, לרבי אפילו אם סלע מבדיל באמצע השורשים ומפסיק עד הגזע שכשיוצא לאוויר נתערב, לרשב"ג האוויר לא מבלבל והגדל בחייב חייב והגדל בפטור פטור.

שלשה עורות שחלוקים בשמותיהם ושיעוריהם לעניין הוצאות שבת: מצה – שלא מעובד במלח וקמח ועפצים, ושיעורו כדי לצור משקל קטנה שהיינו רובע ליטרא של פומבדיתא, חיפה – שמליח ולא קמיח ועפיץ, כדי לעשות קמיע, דיפתרא – שמליח וקמיח ולא עפיץ, כדי לכתוב עליו את הגט.

דף כ"ב – ע"ב

לרבי אלעזר שעדי מסירה כרתי מותר לכתוב גט על דבר שיכול להזדייף, כיון שעדי מסירה צריכים לקרות הגט והבאה להינשא צריכה להביא עדי מסירה ואם היה בו תנאי היו יודעים, אבל לרבי מאיר שעדי חתימה כרתי ואינה צריכה להביא עדים כשבאה להינשא ולא ידעו שהיה בו תנאי (מרש"י משמע גם לר"מ אם יבואו עדי חתימה בפנינו ויעידו שלא היה בו תנאי כשר, לתוס' פסול שצריך שיהא מוכח מתוך הגט)

לרב אלעזר לא הכשיר ר"א בכתב שיכול להזדייף אלא אם הביאה הגט לבית דין ביום שנמסר לה, אבל אחר עשרה ימים חוששים שהיה בו תנאי וכבר שכחו העדים, לרבי יוחנן כשר, דאם היה בו תנאי היו העדים זוכרים.

לרב אלעזר לא הכשיר ר"א אלא בגיטין, אבל בשאר שטרות שעומדים לגוביינא לאחר זמן פסול שמא ישכחו העדים, לרבי יוחנן כשר שהכתוב למען יעמדו ימים רבים הוא רק עצה טובה (לר"א דלא הכשיר ר"א כתב שיכול להזדייף משום גזירת הכתוב למען יעמדו ימים רבים, לרבי יוחנן שכשר מכאן ועד י' ימים דווקא בגיטין ולא בשטרות, ר"א שפסל בשטרות היינו שטר ראיה ולא שטרי קנין)

***************

יום חמישי י״ט סיון תשפ"ג

מסכת גיטין דף כ״ג

דף כ"ג – ע"א

משנה . הכל כשרים לכתוב את הגט אפילו חרש שוטה וקטן, גם לרבי אלעזר שצריך כתיבה לשמה אם גדול עומד על גביו ואומר לו כתוב לצורך פלוני, ולר"מ שאין צריך כתיבה לשמה אין צריך גדול עומד על גביו (שוטה – אע"פ שחליצתו פסולה אפילו עומדים ע"ג ומלמדים אותו לכווין בגט כשר והוא לשמה שכוונתו מוכחת שהרי כותב בגט שמו ושמה ושם עירם, וחש"ו כשרים שלא צריך שליחות בכתיבת הגט, שהרי וכתב היינו הסופר ולא הבעל, והם בני כריתות כיון שכשיגדל הקטן וישתפה השוטה יהיו בני כריתות. לרבינו יצחק: חש"ו פסולים לר"א אפילו גדול עומד ע"ג, שוטה אינו עושה לשמה אפילו עומד על גביו)

עכו"ם הכותב גט – לר"א פסול אפילו גדול עומד על גביו שעושה על דעת עצמו, לר"מ כשר אפילו אין עומד על גביו.

האשה כותבת גיטה ומקנה לבעל שיגרשה בה, והאיש כותב את שובר הכתובה עבור האשה והיא חותמת עליו את העדים ומוסרתה לו שיהא בידו לראיה.

הכל כשרים להביא את הגט, חוץ מחרש שוטה וקטן שאינם בני דעה ובשליחות כתוב איש, וחוץ מעכו"ם שאין להם קידושין וגיטין, וכל שאינו יכול לעשות לעצמו אינו יכול להיות שליח לאחרים.

סומא – פסול להביא את הגט, לרב ששת דאינו יודע ממי נטלו ולמי נתנו, לרב יוסף דווקא בחוץ לארץ שאינו יכול לומר בפני נכתב ונחתם.

קיבל הקטן והגדיל, חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה, עכו"ם ונתגייר – פסול, פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה – כשר, כיון שתחילתו וסופו בכשרות, פתוח ונסתמא – לרב יוסף כשר (סומא פסול לשאר עדות, לגט כשר כשם שאשה כשרה)

דף כ"ג – ע"ב

עבד שהוא שליח להוליך או לקבל גט אשה – לרבי אמי כשר, לרבי יוחנן פסול שאינו בתורת גיטין וקידושין.

"כן תרימו גם אתם" – 'גם' לרבות שלוחכם, שתורמים על ידי שליח, והוקש שליח לשולחו – לר' אלעזר מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל ולא עבד ועכו"ם, לדבי ר' ינאי מה אתם בני ברית (מהולים ובאו בברית מצות) אף שלוחכם, ולא עכו"ם.

עבד מקבל שטר שחרור לחבירו מיד רבו של חבירו – כיון שהוא בתורת שחרור, אבל לא מיד רבו שלו – שיד עבד כיד רבו. האומר לשפחתו 'הרי את שפחה וולדך בן חורין' – אם הייתה מעוברת זכה לו, אע"פ שאין עבד יכול לקבל גט לחבירו מיד רבו שלו, שלרבי המשחרר חצי עבדו קנה ועובר ירך אימו ונעשה כמו שהקנה לה אחד מאבריה.

משנה . האשה עצמה מביאה את גיטה ובלבד שהיא צריכה לומר בפני נכתב ונחתם (ויתבאר בדף כ"ד).

נשים שאינם נאמנות לומר מת בעלה, שהיינו חמותה, בת חמותה, צרתה, יבמתה ובת בעלה – נאמנות להביא גיטה, ששונה גט שכתב הגט שבידה מוכיח שהוא גיטה ואין סומכים רק עליה, לרב יוסף היינו רק בארץ ישראל אבל בחוץ לארץ שצריכה לומר בפני נכתב ונחתם לא סומכים על דיבורה, לאביי דווקא בחוץ לארץ נאמנת שאם יבוא בעלה אחר שאמרה בפני נכתב ונחתם אינו נאמן לכן לא חוששים שהיא בא לקלקלה אבל בארץ ישראל שאם יבוא יכול לערער על הגט אינה נאמנת שחוששים שמקלקלה.

***************