לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי ב׳ תמוז תשפ"ג

מסכת גיטין דף ל״ו

דף ל"ו – ע"א

נדר שהודר על דעת רבים שאמרו לו הרי אנו מדירים אותך על דעתינו, אין לו הפרה, אפילו למי שסובר שנדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ולדבר מצוה יש לו הפרה

 (שמסתמא ניחא לרבים משום מצוה, ועל דעת רבים היינו דווקא באומר על דעת פלוני ופלוני אפילו שלא בפניהם, ועל דעת יחיד אפילו פירש על דעתו יכול חכם להתיר)

כהן הנושא פסולות לכהונה פסול לעבודה, וכשנודר הנאה ממנה עובד עבודה אע"פ שעדיין לא גרשה, ולאחר שסיים העבודה מגרשה, ואין חוששים שילך לחכם להתיר הנדר גם לסובר שאין הנודר צריך לפרט למה נדר שמדירים אותו ברבים או על דעת רבים.

העדים חותמים על הגט לר"מ מדאורייתא שכתוב 'וכתוב בספר וחתום', ולרבי אלעזר שעדי מסירה כרתי פסוק עצה טובה היא, ומשום שמא ימותו עדי מסירה או ילכו למדינת הים תקנו שיחתמו עדים, גם לר"מ מתחילה היו העדים חותמים 'אני חתמתי עד' ומפני תיקון העולם תקנו שיהיו מפרשים שמותיהם כדי שיחזרו אחר יודעיהם ומכיריהם להעיד על כתב ידם.

הלל תיקן פרוזבול מפני שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב 'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל'.

גופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני דיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמים למטה או העדים.

שביעית להשמטת מלוה בזמן הזה – לרבי מדרבנן שכתוב 'וזה דבר השמיטה שמוט' שתי שמיטות אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים בזמן שאין אתה משמט קרקע כגון בזמן הזה שבטלה קדושת הארץ אי אתה משמט כספים, ותיקנו רבנן שלא תשתכח תורת שביעית (לפי הירושלמי אין שמיטת קרקעות נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג). לרבנן שביעית בזמן הזה מדאורייתא (לרש"י בזמן בית שני לא היה יובל , נוהג לר"ת היה נוהג, עבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שיובל נוהג וכן בתי ערי חומה).

דף ל"ו – ע"ב

לרבי ששמיטת כספים בזמן הזה מדרבנן אע"פ שמן התורה חייב לשלם, לאביי שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה, לרבא בדבר ממון אין כאן עקירת דבר מן התורה שהפקר בית דין הפקר.

תקנת פרוזבול שאין משמט חובות לאביי היינו לרבי שמעיקר דין תורה אין שביעית משמטת בזמן הזה, לרבא גם לחכמים ששביעית משמטת בזמן הזה תקנו רבנן שלא משמט מכח פרוזבול שהפקר בבית דין הפקר.

איבעיא: האם הלל תיקן רק לדורו ואפשר לבית דין אחר לבטלו ולתקן שאפילו כתב פרוזבול ישמט, או תיקן לכל הדורות ואין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמניין (דבר שפשט איסורו בכל ישראל גדול יכול לבטל אבל י"ח דברים במסכת שבת אינו יכול לבטל שעמדו עליו בנפשותם, ודבר שלא נתפשט האיסור אפילו קטן יכול להתיר).

'עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו' – עלובה כלה בקרב חופתה, שבעוד שכינה וישראל בסיני עשו את העגל, ואע"פ שהזכיר קלקולם לא הזכיר אלא במראית חיבה – שכתוב 'נתן ריחו' ולא כתב הסריח.

הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מצות מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.

***************

יום חמישי ג׳ תמוז תשפ"ג

מסכת גיטין דף ל״ז

דף ל"ז – ע"א

פרוזבול – פרוס היינו תקנה, בול היינו עניים שהוא תקנת עניים שלא ינעלו דלת בפניהם, ותקנת עשירים שלא יפסידו ממונם.

יתומים אין צריכים פרוזבול – שאין שביעית משמטת חוב של אביהם ששטרותיהם כמסורים לבית דין.

אין כותבים פרוזבול אלא אם יש ללוה קרקע שלא תקנו תקנת פרוזבול אלא בחוב ששכיח וכשאר רוב שטרות שהם נגבים מן הקרקע.

כותבים פרוזבול אפילו על קרקע כל שהוא אע"פ שאין הקרקע שווה כל החוב שיכול לבוא על ידיה לגבות כל החוב וכגון שאחר שגבה פדה הלווה וחזר המלווה וגבהו לעוד חלק מהחוב וכו' (ולרבינו שמואל קרקע כל שהוא שווה כל החוב שקרקע אין לו אונאה).

אם אין ללוה קרקע – המלווה מזכהו בתוך שלו כל שהוא, לרב אפילו קלח של כרוב, לרב יהודה אפילו השאילו מקום לתנור ולכירים, וכן השאילו עציץ המונח על יתידות אע"פ שלא הקנה או השאיל מקום העציץ.

אם אין ללוה קרקע ויש לערב – כותבים עליו פרוזבול, וכן אם יש למי שחייב ללוה שהקרקע המשועבד ללוה שלו משועבד גם למלווה שלו.

רבנן לא כתבו פרוזבול, אלא מסרו חובותיהם לחבריהם בדיבור.

שביעית משמטת בין מלוה על פה ובין מלוה בשטר, ואם כתב בו אחריות נכסים, לרב ושמואל משמט, לפי ר"ל ורבי יוחנן אינו משמט וכמו שהקרקעות בחזקת המלווה הם ואין כאן חוב, ורבי יוחנן מסתפק ששמא דווקא אליבא בית שמאי שסובר שטר העומד לגבות כגבוי דמי או הוא הדין גם לבית הלל, וכ"ש אם יחד לו שדה לגבות ממנו.

המוסר שטרותיו לבית דין, אין שביעית משמטת שבית דין תופסים שטרותיו ואינו תובעו והפקירם הפקר.

המלווה על המשכון אין שביעית משמטת שקנוי הוא למלווה ואם אבד באחריותו הוא וכגבוי דמי, כשהמלווה מחזיר המשכון ללווה להשתמש בו כתיב 'ולך תהיה צדקה' שהמלווה עושה צדקה במה שנותן ללוה דבר הקנוי לו (אע"פ שהפסוק איירי במשכון שלא בשעת הלוואה, מ"מ אלים ליה שעבודיה גם במשכון בשעת הלוואה, וה"ה שעובר בבל יראה, אבל אינו יכול לקדש בו אשה שלא חשוב שלו שאינו אלא כשומר שכר, אבל יכול לקדש אשה במשכון שלא בשעת הלוואה שקונה וחייב עליה באונסים)

דף ל"ז – ע"ב

המחזיר חייב בשביעית צריך המלווה לומר משמט אני שנאמר 'זה דבר השמיטה' שצריך לומר דיבור של שמיטה, ואם אמר הלוה 'אף על פי כן' יקבל, וכשמחזיר יאמר 'לא בחובי אני נותן אלא במתנה', ואם רוצה לחזור בו יתלנו על עץ אם בכוחו לעשות כן עד שיאמר כן.

המוציא שטר חוב ואין עימו פרוזבול לתנא קמא אינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, לחכמים נאמן כיון שיכל לגבות חובו בהיתר תלינן שגובה בהיתר ולא באיסור (ונאמן בלי שבועה) ואם לא טען טוענים בשבילו ושואלים אותו אם היה לו פרוזבול.

משנה . עבד כנעני שנשבה וישראל אחרים פדהו לפני יאוש – לאביי אם פדהו על מנת להחזיר לרבו הראשון או על דעת שהוא ישתעבד בו יחזירו לרבו הראשון, פדהו לשם בן חורין לא ישתעבד בו השני שלשם בן חורין פדהו, לת"ק גם לא לראשון שאם לא כן ימנעו מלפדות, לרשב"ג ישתעבד לראשון ולא ימנעו מלפדות שהפודה משוחררים פודה גם עבדים, שכשם שיש מצוה לפדות בני חורין כך מצוה לפדות עבדים. לרבא פדהו לאחר יאוש לשם עבד ישתעבד לשני, לשם בן חורין לא ישתעבד לראשון שלאחר יאוש הוא, לשני לא ישתעבד שפדהו לשם בן חורין, לרשב"ג בין פדהו לשם עבדות בין פדהו לשם בן חורין ישתעבד לראשון שלא יפיל עצמו לגייסות ויפקיע עצמו מיד רבו.

***************