לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום חמישי כ״ו סיון תשפ"ג

מסכת גיטין דף ל׳

דף ל' – ע"א

הרי זה גיטך אם לא בא עד שלושים יום ובא ולא מצא מעבורת המים, כיון שלא הגיע עד כאן לא נקרא שבא, או משום שאין טענת אונס מבטל גט או משום שבאונס ששכיח לכולי עלמא אין אונס בגט.

הרי זה גיטך אם לא אפייס לך עד שלושים יום, והרבה עליה רעים ולא נתרצה להשלים אתו, ללישנא קמא בדעת רב יוסף כיון שלא פייסה בשלשה קבים של זהובים נמצא שלא פייסה ואע"פ שאין לו לא אומרים שזה אונס שאין אונס בגיטין, ללישנא בתרא כיון שאין לו זהובים ופייסה במה שבידו לעשות לא הוי גט שיש אונס בגיטין.

משנה . המלווה מעות לכהן והתנה עמו שיפריש תרומות תמורת מעות שהלווה לו, ימכור התרומה ויעכב הדמים לעצמו נגד פירעון החוב, וכן הלוה ללוי או לעני על מעשרות יעכב המעשרות לעצמו, ומפריש עליהם בחזקת שהם חיים.

מלוה שמפריש תרומות על הלוואתו, היינו דווקא במכירי כהונה שאינו רגיל ליתן אלא לו והסיח שאר הכהנים דעתם ממנו שהוא כאילו הגיע לידו, שאם לא כן לא יצא ידי נתינה, או במזכה לו על ידי אחרים, או כרבי יוסי שמפני התקנה עשו את האינו זוכה כזוכה.

המלווה מעות לכהן לוי ועני להיות מפריש עליהם מחלק שלהם מפריש כשער של שעת הפרשה אפילו אם הוזלו ואין בו משום ריבית, כיון שכשאין לו אינו נותן לו תרומותיו וכגון אם נשתדפו שדותיו (שאינו כקציצת מלוה), ואין שביעית משמטת שאינו יכול לתובעו ובשביעית כתוב "לא יגוש", בעל הבית אינו יכול לחזור בכהן שהרי ממון הבעלים כבר בידו, אבל כהן יכול לחזור שהרי הישראל לא משך ממנו פירותיו.

הלווהו כדי שיעור תרומה שנה זו ונשתדפו שדותיו ונתייאש מאותה הלוואה אין מפריש עליהם שאין מפריש על האבוד אע"פ שבשעה שייבשו ונתייאש כבר עלו בקנה שחוזרים ומתקנים.

דף ל' – ע"ב

המלווה מעות לכהן וללוי בבית דין ומתו מפריש עליהם בשביל הקרוב ליורשם באותו השבט (כהן לכהן ולוי ללוי) שיש כח לבית דין להטיל חוב זה על כל הכהונה והלוויה כדי שימצאו מעות להלוואה, ואם הלוה לעני בבית דין ומת לר' אליעזר בן יעקב מפריש עליו בחזקת שאר עניי ישראל שבכל מקום שהרי ניחא להם בתקנה זו כדי שימצאו מלווים, ולר' אחי אם אין עניי ישראל בעיר זו אלא עניי כותים יפריש עליהם שהרי סובר שגירי אמת הם, העשיר העני אין מפריש עליו ואין העני חייב לפרוע שלא עשו חכמים תקנה בעני שהעשיר שלא שכיח.

הלוה לכהן או לוי או עני שלא בבית דין ומתו כיון שאין החוב מוטל עליהם לפרוע צריך ליטול רשות מן היורשים, ודווקא אם ירשו קרקע שמצוה עליהם לפרוע חובת אביהם, לר' יונתן מפריש רק כשיעור קרקע שהניח, לרבי יוחנן אפילו הניח מעט שיכול לטרוף חובו ולחזור ולטרוף כל חובו כל שעה שיפדהו הקרקע ממנו.

ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי והילך דמיו אין חוששים שמא עשאו הלוי תרומת מעשר על מעשר אחר שבביתו כיון שאינו יודע כמה יש לו ביד ישראל, אבל אמר כור מעשר יש לך בידי והילך דמיו לאביי חוששים שמא עשאו תרומת מעשר על מקום אחר, והגמרא דוחה שלא חוששים לרשעים שלוקחים כסף ומוכרים אותו לישראל ומפרישים עליו תרומת מעשר, אבל אמר להם הלוי בחיי אביך הודעתיו שיש לו בידי כור מעשר חוששים שמא אביו הופרש עליו תרומת מעשר ממקום אחר ולא יקנהו מבנו, הגמרא דוחה שאסור לתרום שלא מן המוקף.

בן ישראל שאמר ללוי: אבי אמר לפני מותו שיש לו מעשר תחת רשותו – חוששים שמא לא הופרש ממנו תרומת מעשר כיון שלא הזכיר סכום שמא לא היה יודע כמה יש, ואם אמר סכום תלינן שהפריש ממנו תרומת מעשר.

***************

יום שישי כ״ז סיון תשפ"ג

מסכת גיטין דף ל״א

דף ל"א – ע"א

"ונחשב לכם תרומתכם" שתי תרומות תרומה גדולה ותרומת מעשר, כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד אחד מחמשים ובמחשבה על ידי בעל הכרי כך תרומת מעשר.

משנה . המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומה ומעשרות, וכן המניח מעות להיות מפריש עליהם מעשר עני – מפריש עליהם בחזקת שהם קיימים ואומר הרי תרומתי באותם הפירות שהקציתי לכך.

אבדו הפירות שהקצה – לרבי אליעזר חושש שנאבדו מעת לעת, לרבי יוחנן היינו מעת לעת של הבדיקה, לרבי אליעזר בן ינאי היינו עד מעת לעת של הנחת הפירות, והגמרא מקשה על פירושו, לחכמים הסוברים במקוה שנמדד ונמצא חסר שחוששים לכל הטהרות שנעשו על גביו שהם בחזקת טמאים (אפילו ספק טומאה ברשות הרבים שבעלמא ספיקו טמא היינו ספק אם נטמא משא"כ שבחזקת ודאי טומאה) הוא הדין הכא מעמידים בחזקת טבל.

בשלשה פרקים בודקים את היין שהניחו להיות מפריש עליו שמא החמיץ (ואין תורמים מן החומץ על היין): כשמנשבת רוח קדים במוצאי החג אם נכנסה כבר תקופת תשרי, בהוצאת סמדר שנפל הפרח והענבים נראה באשכול כסדרם, כשהלחלוחית נכנסת וגדילה בתוך הענבים שיכול כבר לעצור מהם כל שהוא.

דף ל"א – ע"ב

בג' פרקים מוכרים תבואה – לפני הזרע, בשעת הזרע, ט"ו יום לפני הפסח (פרוס), ג' פרקים מוכרים היין פרוס הפסח, פרוס עצרת, פרוס החג, ושמן מעצרת ואילך, שאין שותף אחד יכול למכור שלא מדעת חבירו חוץ לפרקים הללו, ואח"כ יכולים למכור.

"ויהי כזרוח השמש וימן א' רוח קדים חרישית" – לרב יהודה שבשעה שרוח קדים מנשבת עושה תלמים בים לפי שחזקה הוא, לרבה בשעה שמנשבת בשעת חום היא חמה מאוד ומשתקת ומבטלת כל הרוחות מפניה.

"אשר בגדיך חמים בהשקט ארץ מדרום" – אימתי בגדיך חמים כשצינת רוח דרומית שוקטת מכח רוח מזרחית.

רב הונא ורב חסדא ישבו ובאו לפניהם גניבא, רצה אחד מהם לקום מפני שהיה תלמיד חכם ואמר לו השני שאין עומדים לפני בעל מריבה, שאל אותם במה הם עוסקים ואמרו ברוחות ואמר בשם רב ד' רוחות מנשבות בכל יום ורוח צפונית מנשבת עם כולם שנוחה היא וממתקת שאר הרוחות ואלמלא כן אין העולם מתקיים אפילו שעה אחת, ורוח דרומית קשה מכולם ואלמלא מלאך העשוי כנץ מעמידה מחרבת כל העולם.

רב נחמן בר יעקב גלה זרועו כשרוח מזרחית מנשבה והוחם לו ואמר השידה מנשבת, רב אמר אשה מפלת בו, שמואל אמר אפילו מרגלית שבים מרקבת בו, רבי יוחנן אמר אפילו שכבת זרע תוך ג' ימים במעי אשה מסרחת בו, רבא אמר אפילו בית יד שבחור שבראש המעדר נתרפה, רב יוסף אמר אפילו מסמר שבדופן נתרפה, לרב אחא בר יעקב אפילו קנה האריג נתרפה.

הדרן עלך פרק כל הגט

***************

שבת קודש כ״ח סיון תשפ"ג

מסכת גיטין דף ל״ב

פרק רביעי – השולח

דף ל"ב – ע"א

משנה . השולח גט לאשתו והשיג את שלוחו ואמר לו גט שנתתי לך בטל הוא הרי זה אינו גט, ואפילו לא רדף אחריו להשיג אלא פגע בדרך ממילא ולא אומרים שאין בדעתו לבטלו אלא לצערה ולעכב גירושין, ואפילו שלח אחריו שליח לבטלו ולא אומרים שאין כח בשליח השני לבטל את שליח ראשון.

השולח גט לאשתו וקידם אצל אשתו לפני שהגיע הגט לידה ואמר לה גט ששלחתי לך בטל הוא הרי זה בטל ולא אומרים שדווקא כשביטל לשליח הוא שלא נתכווין לצערה מה שאין כן כשאמר לה כן, ולאו דווקא כשטרח להגיע אילה שלא אומרים שנתכוון לצערה, אלא אפילו שלח אצלה שליח ואמר גט ששלחתי לך בטל הרי זה בטל.

משהגיע הגט לידה שוב אינו יכול לבטלו אפילו אם היה רץ אחר השליח לבטלו לפני שנתן לה הגט ולא אומרים שמתגלה למפרע שביטלו (לרבא אם נודע לנו שהיה רץ אחריו לפני זה הגט בטל, ואם לא נודע לשליח לאשה ולבית דין הוי כדברים שבלב, לתירוץ א' כיון שנאמן שכך היה בליבו מדאורייתא הוי דברים ומדרבנן אין הגט בטל כיון שדומה קצת לדברים שבלב ולא נחשב עקירה מן התורה, לר"י לא הוי דברים אע"פ שהיה נאנס מלפרש)

בעל שביטל הגט ואמר 'בטל הוא' 'אי אפשי בו' – דבריו קיימים, שמשמע שמבטלו להבא, אבל אמר 'פסול הוא'  'אינו גט' – אינו משמע שמבטלו להבא, ולא אמר כלום.

מקבל מתנה שאמר לאחר שבאתה מתנה לידו 'מתנה זו מבוטלת היא' 'תיבטל' 'אי אפשי בה' – לא אמר כלום, 'בטלה היא' 'אינה מתנה' – דבריו קיימים, שמודה שמובטל מתחילה.

לשון 'בטל הוא' – משמש לשון עבר ולשון עתיד, ומסתמא משתמש בו באופן שיועיל, לכן לעניין הגט משמש הוא בלשון עתיד ומבטל הגט להבא, ולעניין מקבל מתנה משמש בלשון עבר שהמתנה שקיבל בטל מעיקרא.

דף ל"ב – ע"ב

הולך מתנה לפלוני – אינו כאומר זכי, ויכול לבטל השליח קודם שתגיע המתנה לידו.

איבעיא: אמר 'בטל' ולא אמר 'בטל הוא' – אם משמע לשעבר ואין הגט בטל, או שמשמע שני לשונות כמו 'בטל הוא'.

אמר: גט זה לא יועיל, יתיר, יעזיב, ישלח, יגרש, יהא חרס – דבריו קיימין, אינו מועיל, מתיר, מעזיב, משלח, מגרש, חרס הוא , כחרס הוא לא אמר כלום שמשמע לשון עבר.

'הרי הוא חרס' – הוא לשון להבא, וכלשון הרי הוא הקדש הרי הוא הפקר ( גט זה חרס לא אמר כלום, אבל ככר זה הקדש מועיל)

ביטל הגט – לרב ששת אינו חוזר ומגרש בו שהגט נעשה כחספא, לרב נחמן חוזר ומגרש בו שביטל רק השליחות ולא את הגט וכן ההלכה (אע"ג דלא אתי דיבור ומבטל מעשה שכל זמן שלא הגיע יד האשה לא חשוב גמר מעשה, ואם ביטל הגט בפירוש בטל גם לר"נ)

התקדשי לי במעות הללו לאחר שלושים יום, וחזרה בה בתוך שלושים יום – בטלו הקידושין, שאתי דיבור ומבטל דיבור ומבטל דיבור.

***************