לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום ראשון כ׳ תמוז תשפ"ג
מסכת גיטין דף נ״ד
דף נ"ד – ע"א
הנוטע בשבת – לרבי מאיר בשוגג יקיים במזיד יעקר, ובשביעית בשוגג ובמזיד יעקר, מפני שישראל מונין נטיעותיהם משנת השביעית כדי לדעת מתי לחלל בשנה הרביעית וכשיודע שנטעה בשביעית יבואו להתיר נטיעה בשביעית, ואין מונין נטיעותיהם לשבתות שאין מונין לימים אלא לשנים, ואפילו אם יום שלושים שלפני שביעית הוא שבת שהנוטע שלושים יום בסוף השנה נחשב שנה והנטיעות מותרים בסוף שתי שנים ונזכרים שנטע בשבת ולא חוששים שיבואו בגלל זה להתיר איסור שבת שנחשדו ישראל על השביעית ולא על השבתות, לרבי יהודה אע"פ שלעניין שבת שעבר על איסור דאורייתא קנסו בשוגג ובמזיד בנטיעה בשביעית בשוגג יקיים שבמקומו היה איסור שביעית חמור.
זר שאכל תרומה בשוגג אינו משלם מעות אלא תבואת חולין מתוקנים הראוי לחול עליו שם תרומה ועל ידי נתינתו לכהן נעשו קדוש, אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורים או טמאים, אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורים, שילם חולין טמאין לר"מ אם לא ידע שהם טמאים הוי תשלומים ואע"ג שתשלומים גריעה ושווה פחות ממה שאכל שהאוכל תרומה שוגג משלם לפי מדה ולא לפי דמים.
אם ידע שמשלם בטמאים אין הכהן צריך להחזיר וחוזר הישראל ומשלם חולין טהורים שקנסו רבנן מפני שהתכווין להפסיד כהן, לחכמים בין ידע בין לא ידע תשלומיו תשלומים וחוזר ומשלם חולין טהורים, אבל רבי מאיר לא קנס שוגג אטו מזיד אע"פ שבאיסור רבנן בעלמא קנס שוגג אטו מזיד כיון שבא עכשיו לתקן ולשלם אדם כשר הוא ואין לקנסו.
דם שנטמא וזרקו בשוגג הציץ מרצה והבשר מותר באכילה, במזיד לא הורצה מדרבנן והבשר אסור באכילה והבעלים נתכפר, ולא קונסים שוגג אטו מזיד גם לר"מ כיון שהתכווין לכפר.
לעשר ולטבול כלים בשבת אסור מדרבנן משום שבות שנראה כמתקן, ואם עבר במזיד אסור בהם אבל בשוגג לא קונסים אטו מזיד כיון שהתכווין לתקן.
דף נ"ד – ע"ב
אגוזי פרך של ערלה אינם בטלים אפילו באלף מדרבנן מפני חשיבותם, אבל מדאורייתא בטל ברוב, ואם נתפצעו ואח"כ נפלו לתוך היתר יעלו, נפלו ונתפצעו לרבי מאיר בין לא נתכווין לפצען בין נתכווין לכך לא יעלו שלרבי מאיר קונסים שוגג אטו מזיד באיסור דרבנן, ולרבי יוסי ורבי שמעון בשוגג יעלו, לרבי יהודה גם בשוגג אסור אע"פ שבאיסור דרבנן לא קנס שוגג אטו מזיד שאני הכא שחוששים שיערים ויאמר שלא התכוונתי להעלותם.
***************
יום שני כ״א תמוז תשפ"ג
מסכת גיטין דף נ״ה
דף נ"ה – ע"א
משנה . חרשת שקיבל אביה קידושין בעודה קטנה אף שהיא אשת איש מכל מקום מקבלת גיטה שהרי יכול לגרש אשה בעל כרחה ולא צריכים דעתה.
אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה ואמר לה כנסי שטר חוב זה הרי היא מגורשת שלא צריך דעתה וכדין חרשת שיוצאה בגט, ולא אומרים שבזה שאמר כנסי שטר חוב ביטל הגט כיון שלא אמר כך לעדים.
קטנה יתומה שנשאת לכהן שאין נישואיה אלא מדרבנן אוכלת בתרומה דרבנן, ולא גוזרים שתבוא לאכול תרומה דאורייתא (וגם לא גוזרים שמא על ידי זה יאכיל קטן לגדולה שלא תקנו רבנן נישואין לקטן), ואם מתה בעלה יורשה.
חרשת גדולה שיש לה נישואין מדרבנן שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה דרבנן גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת ואע"פ שמותרת לאכול אפילו תרומה דאורייתא שאין לה דעת ודינה כקטנה שאין בית דין מצווים עליו להפרישו גוזרים שמא יאכיל חרש בפקחת, אע"פ שגם היא מן הדין מותרת לאכול בתרומה דרבנן שהרי יש לה עימו נישואין דרבנן גוזרים שמא יאכילה תרומה דאורייתא.
הגוזל קורה ובנה בבירה – לבית שמאי מקעקע כל הבירה כולה ומחזירו לבעליו, לבית הלל אין לו אלא דמי הקורה בלבד, שאם צריך להחזיר הקורה ימנע מלעשות תשובה.
חטאת גזולה מכפרת אם לא נודעה לרבים שהיא גזולה, – לעולא דבר תורה אינה מכפרת שהרי יאוש בלי שינוי רשות לאחר יאוש לא קנה לעניין קרבן ולא נקרא 'קרבנו', והעמידו רבנן ברשותו אם לא נודע ומכפרת שלא יהיו כהנים עצבים שאכלו חולין בעזרה ונמצא מזבח בטל (ופוטרים אותו מחטאת שבית דין עוקרים דבר מן התורה בשב ואל תעשה).
לרב יהודה דבר תורה מכפרת שיאוש בלי שינוי רשות קונה ותקנו רבנן שאם נודעה אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות (לר"ת לעולא יאוש כדי בעלמא קונה רק לעניין קרבן שיהא כשר להקרבה לא קנה, וכן במקום מצוה משום מצוה הבאה בעבירה, לר"י לעולא יאוש לא קנה רק אם שינוי השם, וקרבן אע"פ שיש שינוי השם כיון שאינו קנוי אלא מחמת שהקדיש פסלו רחמנא להקרבה משום מצוה הבאה בעבירה, ולעניין ברכה ראוי להחמיר אפילו אם קנו לו מעיקרא שאין ראוי להזכיר שם שמים עליו).
דף נ"ה – ע"ב
גנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר משלם תשלומי כפל משום שבשעת גניבה היה חולין, ואינו משלם תשלומי ד' וה' שבשעה שטבח ומכר היה הקדש ואין תשלומי כפל וד' וה' בהקדש, ואם שחטו בחוץ חייב כרת גם אם יאוש בלי שינוי רשות אינו קונה שקנסו רבנן והעמידו ברשותו משעה שהקדישה שיחול עליה הקדש ושיתחייב כרת אם שוחטה בחוץ כמו שהעמידו ברשותו לעניין כפרה, ולא העמידו ברשותו משעת גניבה שלא יהיה חוטא נשכר בגיזותיה וולדותיה.
משנה . שלש גזירות היה ביהודה במלחמת טיטוס א' כל שאינו הורג ישראל בכל מקום שימצאנו יהרג ב' מי שיהרוג ישראל יקבל ד' זוזים, ג' כל מי שיהרוג ישראל יהרג (חושים בן דן היכה את עשיו ושמא לא מת מאותו מכה עד שהרגו יהודה ולכן גזרו הרומיים על יהודה תחילה).
בשתי גזירות הראשונות יש בה דין סיקריקון שאם נתן לו הישראל קרקע בפדיון נפשו קנה העכו"ם שהקנה בלב שלם, בגזירה שלישית לא הקנה לו בלב שלם ואם לקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעל הבית המקח בטל שישראל מכר לו דירה מהסיקריקון או משום שיותר נוח לו להוציא מלוקח שני, אבל לקח מישראל וחזר ולקח מן הסיקריקון המקח קיים, בית דין של אחריהם אמרו הלוקח מסיקריקון נותן לבעלים רביע, ואם יש ביד הבעלים לקחת השדה ממנו הוא קודם לכל אדם לקנותו, רבי הושיב ב"ד ותקנו שאם שהתה בפני סיקריקון י"ב חודש כל הקודם לקחת זכה ונותן לבעלים רביע.
לקח מן האיש קרקעת אשתו או קרקע המיוחדת לכתובת אשתו ואחר כך לקח מן האשה המקח בטל, לקח מן האשה וחזר ולקח מבעלה המקח קיים.
'אשרי אדם מפחד תמיד' שדואג לראות הנולד שלא תארע תקלה ממעשיו, ולא כקמצא בר קמצא שנחרב ירושלים, ועל תרנגול ותרנגולת חרוב טור מלכא, ומשום דופן של מרכבת נשים חרוב ביתר.
***************
יום שלישי כ״ב תמוז תשפ"ג
מסכת גיטין דף נ״ו
דף נ"ו – ע"א
משום קמצא ובר קמצא חרב ירושלים, א' עשה סעודה אמר למשמשו לקרוא לקמצא אוהבו וקרא לבר קמצא שונאו, ציווהו לצאת ביקש ממנו שיניחנו וישלם לו מה שאכל ושתה, ואף דמי חצי סעודה, ואפילו כל דמי הסעודה, אחז בו והוציאו, אמר שכיון שישבו שם חכמים ולא מיחו משמע שהסכימו למעשיו, הלשין לקיסר שמרדו בו היהודים, שלח הקיסר קרבן לראות אם יקרבהו, הטיל בו מום הפוסל למזבח לבמות שלהם אינו מום, רצו להקריב משום שלום מלכות, או להורגו, אמר רבי זכריה בן אבקולוס יאמרו בעלי מומים קריבים לגבי מזבח, המטיל מום בקדשים יהרג, סבלנותו של רבי זכריה בן אבקולוס החריבה ביתנו, שרפה היכלנו, הגליתנו מארצנו.
נירון קיסר בא לירושלים זרק חץ לכל הרוחות השמים ונפל בירושלים, שאל לתינוק פסוקו ואמר 'ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל' אמר הקב"ה רוצה להחריב ביתו ולקנח ידיו באיש שמחריב, ברח והתגייר ויצא ממנו רבי מאיר.
בזמן חורבן הבית היה בירושלים ג' עשירים, נקדימון בן גוריון שנקדה חמה בעבורו, בן כלבא שבוע שכל הנכנס לביתו כשהוא רעב ככלב יוצא כשהוא שבע, בן ציצית הכסת שהייתה ציצית טליתו נגררת על גבי כסתות, או שהייתה כסתו מוטלת בין גדולי רומי.
אספסיינוס קיסר צר על ירושלים ג' שנים, אמרו ג' עשירי ירושלים שהם יזונו העם, א' בחיטים ושעורים, וא' ביין מלח ושמן, וא' בעצים, ושבחו רבנן זה של העצים, שהרי רב חסדא מסר כל מפתחות האוצרות למשמש חוץ ממפתח העצים, שהרי אוצר אחד של חיטים צריך ששים אוצרות של עצים, והיה בידם לזונם כ"א שנים.
אנשים ריקים בירושלים רצו לעשות מלחמה עם הרומים ולא הניחו לרבנן לצאת ולעשות עמהם שלום ושרפו לאוצרות, והיה רעב.
מרתא בת בייתוס היתה העשירה של ירושלים שלחה שלוחה לקנות סולת, עד שהלך לא מצא, וכן פת נקיה, פת קיבר, קמח שעורים, הלכה בעצמה בלי נעל לחפש משהו לאכול ודרכה על פרש של גללי בהמה ומתה, וקרא עלה רבן יוחנן בן זכאי הפסוק, 'הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה', או שאכלה גרוגרת דרבי צדוק ומתה משום איסטניס, כשמתה זרקה כל זהבה וכספה בשוק וזה מה שכתוב 'כספם בחוצות ישליכו'.
רבן יוחנן בן זכאי רצה לצאת מירושלים לדבר עם הקיסר, אמר לו אבא סיקרא שיעשה עצמו כחולה וכמת הוציאוהו, אמר לקיסר שלום עליך מלך, אמר לו שחייב שני פעמים מיתה א' שהתעלל בו שאינו מלך, ב' אם מלך למה לא בא עד עכשיו, א"ל עתיד אתה להיות מלך שנאמר 'והלבנון באדיר יפול', לבנון זה בית המקדש ואדיר זה מלך, ועד עכשיו לא הניחוהו הבריונים לצאת, ובא שליח מרומי שרוצים למנותו למלך, לא היה יכול לנעול ולהסיר נעל, א"ל שמועה טובה תדשן עצם ושיעבור לפניו שונאו ויכה רוחו ונעל נעלו, וביקש ממנו יבנה וחכמיה ושלא יהרג משפחת הנשיא שלא תכלה שולטנות בית דוד ורופאים לרפאות רבי צדוק, וביקש רק הצלה מועטת ששמא לא יתנו לו יותר.
דף נ"ו – ע"ב
רבי צדוק התענה ארבעים שנה שלא להיחרב ירושלים, רפואתו אח"כ היה שיום ראשון השקוהו מים שהשרו בהם סובין, למחר מים ששרו בהם סובין גסים וקמח מעורב בהם, למחר מים ששרו בהם קמח עד שנתרחב מעיו מעט מעט.
טיטוס הרשע חירף וגידע כלפי מעלה עבר עבירה על ס"ת בקדשי הקדשים, גידר פרוכת בסייף נעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא וסבר שהרגו ית', נטל פרוכת ועשהו סל גדול והניח בה כל כלים שבמקדש ונתגלה לו ממונם של ישראל שהייתה טמונה והושיבם בספינה להשביח בעירו, עמד עליו רוח סערה בים אמר כמדומה אין גבורתו אלא במים כפרעה וסיסרא אם גיבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה, נכנס יתוש בחוטמו ונקר במוחו שבע שנים, שמע קול קורנס ושתק, לנכרי נתן ד' זוזים להכות לפניו, לישראל אמר דיי שאתה רואה שונאך, לאחר שלושים יום כבר לא עזר, כשמת מצאו במוחו כצפור דרור משקל ב' סלעים או כגוזל בן שנה משקל שני ליטרים ופיו של נחושת וציפורניו של ברזל, לפני מותו ציווה שישרפו ויפזרו אפרו על שבעה ימים.
***************