לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי כ״ג תמוז תשפ"ג

מסכת גיטין דף נ״ז

דף נ"ז – ע"א

אונקלוס רצה להתגייר שאל לטיטוס  באוב מי חשובים בעולם העליון, א"ל ישראל אבל יש להם הרבה מצות ולא תוכל לעמוד בהם אבל אם תתגרה בהם תהיה לראש, שאלו איך דנים אותו ואמר במה שדנתי על עצמי כל יום מאספים אפרו ודנים אותו ושורפים אותו ומפזרים אפרו על שבעה ימים, שאל לבלעם ואמר ישראל חשובים בעולם העליון לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים, ודנים אותו בשכבת זרע רותחת, שאל לפושעי ישראל וענו טובתם דרוש רעתם לא תדרוש כל הנוגע בהם כאילו נוגע בבת עינו, ודנים אותם בצואה רותחת שכן דנים כל המלעיג על דברי חכמים.

כמה גדולה כוחה של בושה שהרי סייע הקב"ה את קמצא והחריב ביתו ושרף היכלו.

על תרנגול ותרנגולת נחרב מדינת הר המלך, היו מוציאים תרנגול ותרנגולת לפני חתן וכלה כלומר פרו ורבו כתרנגולים, פעם נטלו גדוד רומיים מלפניהם נפלו עליהם היהודים אמר לקיסר שמרדו בו היהודים, היה שם אחד שקפץ מיל והרג ביקש הקיסר מה' שלא ימסרנו ולמלכותו בידו, נכשל ההוא ואמר 'הלא אתה א' זנחתנו ולא תצא א' בצבאותינו' ולא כדוד שאמר כן בלשון תמיה, נחש הוציא מעיו ומת אמר הקיסר הואיל שקרה נס אניחם, שמחו היהודים והדליקו נרות עד שהיה אפשר להכיר צורה בטבעת רחוק מיל מרוב הנרות, אמר יהודים צוחקים ממני חזר עליהם בשלש מאות אלפים שלופי חרב והרגו בשלש ימים ולילות, ובצד השני היו חוגגים ולא ידעו אלו באו.

שישים ריבוא עיירות היו לינאי המלך בהר המלך וכל אחת היו בה כיוצא מצרים חוץ משלש שהיו כפלים כיוצאי מצרים כפר ביש שלא נתנו לאורחים להיכנס לביתם, כפר שחליים שהיה פרנסתם מן מאכל הנקרא שחלים כפר דכריא שהיו נשותיהם יולדות זכרים תחלה ונקבות בסוף ופוסקות, ואע"פ שאחר החורבן אין הר המלך מחזיק אפילו שישים ריבוא קנים משום שארץ ישראל נקראת ארץ הצבי שאין עורו מחזיק בשרו אף ארץ ישראל בזמן שיושבים עליה הוא מורווח.

בכפר סכניא של מצרים היו צדיקים, שארוס וארוסתו שנשבו לבין עכו"ם והשיאום זה לזה אמרה לו בבקשה ממך אל תיגע בי שאין לי כתובה ממך ולא נגע בה עד יום מותו, אמרה סיפדו שזלזל ביצרו  ונתגבר עליו יותר מיוסף, שכל יום במטה ובאשתו, עוד היה שם שעמדו ארבעים מודיות בדינר נתייקר התבואה במודיא אחת, אב ובנו שבא על נערה מאורסה ביום הכיפורים וסקלום וחזר השער למקומו, עוד שם אחד שנתן עיניו לגרש אשתו, והייתה כתובתה מרובה האכיל והשקה ידידיו ושיכרן השכיבם על מטה אחת עם לובן ביצה העמיד עליהם עדים ובא לבית דין, אמר בן בוטא כך מקובלני משמאי הזקן לובן ביצה סולד מן האור, וש"ז נדחה מן האור ומצאו כדבריו והביאוהו לבית דין והלקוהו והגבוהו כתובתה ממנו, ואע"פ שהיו צדיקים נענשו שלא התאבלו על ירושלים.

על אופן של מרכבת נשים נחרב ביתר שנהגו כשנולד ילד שתלו ארז וכשנולד ילדה שתלו מין ארז הנקרא תורניתא, וכשנשאו עשו מהם חופה, פעם עבר מרכבת בת המלך ונשבר אופן המרכבה וקצצו האילנות ונפלו עליהם היהודים ואמרו לקיסר מרדו בך היהודים.

אלף ראשי גייסות נכנסו לביתר והרגו בה אנשים נשים וטף עד שהלך דמם ונפל לים הגדול ברחוק מיל, שני נחלים היו שם שהיו שני חלקים מים ואחד דם מהרוגי ביתר, ז' שנים בצרו עכו"ם כרמיהם מדמם של ישראל.

דף נ"ז – ע"ב

נבוזראדן הרג בבקעה אחת רי"א ריבוא, ובירושלים צ"ד ריבוא על אבן אחת – הביא ושחט סנהדרי גדולה וקטנה, בחורים ובתולות, תינוקות של בית רבן כדי לפייס דמו של זכריה ולא נח, אמר 'זכריה זכריה טובים שבהם איבדתים ניחא לך דאבדינהו לכולהו' ונח דמו של זכריה, הרהר בתשובה ואמר אם על נפש אחת כך ק"ו אני, ברח שלח צוואה לביתו ונתגייר.

נעמן גר תושב, נבוזראדן גר צדק, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים, שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים.

'הקול קול יעקב והידים ידי עשו, 'הקול' – שראה יצחק בנבואה קול הצווחה כשהרג אדריינוס באלכסנדריא של מצרים שישים ריבוא על שישים ריבוא כפלים כיוצאי מצרים, 'קול יעקב' זה אספסיינוס קיסר שהרג בביתר ד' מאות ריבוא או ד' אלפים ריבוא, 'והידים ידי עשיו' זו מלכות הרשעה שהחריבה את ביתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצינו, או הקול קול יעקב שאין לך תפלה שמועלת שאין בה זרעו של יעקב, הידים ידי עשיו אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשיו.

'על נהרות בבל' – הראה הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון, ובית שני שנאמר 'זכור ה' לבני אדום'.

'כי עליך הורגנו כל היום' – ארבע מאות ילדים וילדות נשבו לקלון, טבעו הילדות עצמם בים (בשעת הגזירה מותר להרוג עצמו כשדואג מייסורים).ונשאו הילדים ק"ו בעצמם, או אשה ושבעה בניה שלא רצו להשתחוות לעבודה זרה, ואמר להם אמם 'לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני שבעה ' יצאת בת קול ואמרה 'אם הבנים שמחה', או זה מילה, או תלמידי חכמים שמראים שחיטה בעצמם, או משום שממיתים עצמם על דברי תורה שנאמר 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' שאין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה.

***************