
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי י' אדר תשפ"ב
מסכת חגיגה דף ב'
דף ב' – ע"א
משנה . כל הזכרים חייבים במצות ראיה – להראות עצמם בעזרה ברגל (ובקרבן), חוץ מטומטום ואנדרוגינוס ונשים ועבדים שאינם משוחררים, שנתמעטו מ'כל זכורך'.
חציו עבד וחציו בני חורין – למשנה ראשונה סברו בית הלל שעובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, ואמרו להם בית שמאי תקנתם את רבו אבל את העבד לא תקנתם שאינו יכול לקיים פריה ורביה, לישא שפחה אינו יכול מצד חירות שבו, ולישא בת חורין אינו יכול מצד עבדות שבו, ולא נברא העולם אלא לפריה ורביה (שנאמר 'לא תהו בראה לשבת יצרה'), אלא כופים את רבו לשחרר וכותב לו שטר על חצי דמיו, וחזרו בית הלל והודו לבית שמאי.
חציו עבד וחציו בן חורין לענין מצות ראיה – למשנה ראשונה לבית הלל פטור (כדילפינן מקרא לקמן דף ד'.), למשנה אחרונה חייב שהרי הוא כאילו משוחרר, ולרבות נקט התנא במתני' 'הכל חייבין בראיה'.
חיגר חולה וזקן ומי שאינו יכול לעלות ברגליו – פטור מן הראיה, שכתוב 'שלש רגלים'.
חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני – למאן דאמר שכל ימי החג תשלומים לראשון, כיון שאינו מחויב בראשון פטור גם בשאר הימים, ולמאן דאמר תשלומים זה לזה חייב, שהחובה מוטלת על כל יום שאם לא הביא בימים שלפניו יביא בו (ולשיטתו לרבות נקט התנא במתני' 'הכל חייבין בראיה').
סומא פטור מן הראיה – שנתמעט מהפסוק 'רגלים' (מפני שאינו יכול ללכת). סומא באחת מעיניו – ליוחנן בן דהבאי בשם רבי יהודה פטור, שנאמר 'יִרְאֶה' וקרינן 'יֵרָאֶה' הקיש הכתוב ראייתך לראיית ה', מה ה' רואך בשתי עיניו אף אתה תיראה בשתי עיניך. ולתירוץ אחד בגמרא התנא במתני' נקט 'הכל חייבין בראיה' כדי לרבות לחיוב.
דף ב' – ע"א
שוטה וקטן פטורים מן הראיה, כשם שפטורים מכל המצוות, משום שאינם בני דעה.
חרש שדיברו חכמים בכל מקום – שאינו שומע ואינו מדבר, אבל המדבר ואינו שומע הגם שנקרא חרש, והשומע ואינו מדבר הנקרא אלם, הרי הם כפקחים לכל דבריהם.
חרש המדבר ואינו שומע והשומע ואינו מדבר – פטור מן הראיה, אבל חייבים בשמחת החג, אבל אינו שומע ואינו מדבר פטור אף מן השמחה.
קטן פטור מן הראיה שאינו בן דעה הוא ופטור מן המצוה, וכשהגיע לחינוך הטילו חכמים על אביו ועל אמו לחנכו במצוות.
קטן שלא הגיע לחינוך למצות ראיה – לבית שמאי כל שאינו יכול לרכוב על כתפי אביו ולעלות מירושלים להר הבית, ולבית הלל כל שאינו יכול לאחוז ביד אביו ולעלות מירושלים להר הבית, שנאמר שלש רגלים וכיון שגדול שאינו יכול ללכת ברגליו פטור כך הקטן פטור שאינו בן חינוך.
עולת ראיה – לבית שמאי אינה פחותה משתי מעות כסף, ולבית הלל מעה כסף. חגיגה – לבית שמאי מעה כסף, ולבית הלל שתי כסף.
***************
שבת קודש י"א אדר תשפ"ב
מסכת חגיגה דף ג'
דף ג' – ע"א
הכל חייבים בראייה ובשמחה, חוץ מחרש שאינו שומע ואינו מדבר שפטור מכל המצוות, שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע – חייב בשמחה, ופטור מן הראייה שלומדים 'ראיה' 'ראיה' מהקהל, ובמצות הקהל כתיב 'למען ישמעו' פרט למדבר ואינו שומע, 'למען ילמדו' פרט לשומע ואינו מדבר שנדרש 'למען ילַמֵדו', ואין זה ראוי ללמד אחרים.
שני אילמים בני בתו של רבי יוחנן בן גודגדא ויש אומרים שהיו בני אחות רבי יוחנן, היו יושבים תמיד לפני רבי בבית המדרש, ונענעו בראשם ושפתותיהם היו נעות, וביקש רבי רחמים עליהם, ונתרפאו ומצאו שידעו משניות ספרא וספרי וכל הש"ס.
חרש באוזן אחת פטור מן הראייה – שנאמר 'באזניהם'.
בעלי קבים פטורים מן הראייה – שנאמר 'שלש פעמים', ופעמים היינו רגליים.
'מה יפו פעמייך בנעלים בת נדיב' – כמה נאים רגליהם של ישראל בשעה שעולים לרגל, בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב – שנדבו לבו להכיר בוראו.
'נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם' – אלו גרים המתנדבים מבין העמים לקבל עליהם עול המצוות שהם עם אלוקי אברהם שהיה תחילה לגרים.
'והבור ריק אין בו מים' – לא היה ריק אלא ממים אבל נחשים ועקרבים היו בו.
רבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא הלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש, אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים, אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלי חידוש, שבת של מי הייתה, אמרו לו שבת של רבי אלעזר בן עזריה, ודרש הפסוק 'הקהל את העם האנשים והטף' – אנשים באים ללמוד, נשים לשמוע, טף באים ליתן שכר למביאיהם. אמר להם מרגלית טובה הייתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני.
עוד אמרו בשם ראב"ע: 'את ה' האמרת היום וה' האמירך היום' – אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר 'שמע ישראל ה"א ה' אחד', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'.
דף ג' – ע"ב
עוד פתח ראב"ע ודרש: 'דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד' – נמשלו דברי תורה לדרבן שמכווין את הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונים את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים, 'כמסמרות' הקבועים (ולא כדרבן שמטלטל), 'נטועין' – שפרה ורבה (ולא כמסמרות שמחסרים בכותל), 'בעלי אסופות' – אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות ועוסקים בתורה, חלק מטמאים וחלק מטהרים חלק אוסרים וחלק מתירים חלק פוסלים וחלק מכשירים, שמא תאמר האיך אני לומד תורה מעתה – תלמוד לומר 'כולם נתנו מרועה אחד', שנאמר 'וידבר אלוקים את כל הדברים האלה', ומאחר שכולם לבם לשמים אף אתה עשה אזניך כאפרכסת למוד ודע דברי כולם וקנה לך לב מבין לשמוע, וכשתדע להבחין אי זה יכשר קבע הלכה כמותו.
אמר להם רבי יהושע – אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו.
לא רצו להגיד לרבי יהושע מיד מה שדרש ראב"ע משום מעשה דר' יוסי בן דורמסקית, שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד, ושאלו מה חידוש היה בבית המדרש, וענה לו מיד, והקפיד עליו במה שנתן עטרה לאותו דורש בזמן שהיא תקנה מאנשי כנסת הגדולה, ואמר לו: יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך, וכך היה, ולאחר שנתיישב דעתו אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומם וחזרו.
עמון ומואב מעשרים מעשר עני בשביעית, שהרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, והניחו מלקדש כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ומעשר עני.
איזהו שוטה שפטור מן המצות – היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו, לרב הונא אפילו עושה דרך שטות צריך שיעשה כולם אבל באחד לא מחזיקים אותו בשוטה (שהלן בבה"ק – אולי כדי שתשרה עליו רוח טומאה, יוצא יחידי בלילה – אולי אחזו גנדריפס, מקרע כסותו – אולי בעל מחשבות הוא), ורק בג' דברים מחזיקים אותו כשוטה כמו שור שנגח שור חמור וגמל שנעשה מועד לכל דבר. לרבי יוחנן – אפילו באחת מהם נעשה שוטה. לרב פפא – תניא איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו, ואילו שמע רב הונא הברייתא היה חוזר ממה שאמר, ומסתפקת הגמרא אם כוונתו שהיה חוזר ממה שאמר שהקורע כסותו צריך עוד ב' סימני שוטה, או היה חוזר מהכל והיה סובר כרבי יוחנן.
***************