לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שלישי י"ד אדר תשפ"ב

מסכת חגיגה דף ו'

דף ו' – ע"א

קטן אביו חייב לחנכו לעלות לרגל, לבית שמאי משיכול לרכוב על כתפי  אביו, לבית הלל משיכול ללכת ברגליו מירושלים להר הבית, שעד ירושלים הביאו אמו – שגם היא עולה לירושלים שהנשים חייבות לשמוח בחג עם בעליהם.

'וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והביאותיו' – היינו עד שיעברו כ"ד חודש של ימי יניקה, והגם שהיה יכול לרכוב על כתפיו של אביו – אמו חנה לא עלתה מפני שראתה בשמואל שהוא חלש וחששה לחולשא דאורחא.

קטן חיגר לבית שמאי וסומא גם לדברי בית הלל, אף שיכולים להבריא קודם שיגדלו פטורים – כיון שגדול במצב זה פטור מדאורייתא אין חיוב לחנכם.

לבית שמאי עולת ראיה שיעורה מדרבנן גדול משיעור חגיגה -שהעולה כולה לגבוה (ולבית הלל – חגיגה עדיפא, שיש בה שני אכילות, מזבח ואדם), ומצינו בעצרת שריבה הכתוב עולות יותר משלמים (ולבית הלל – אין דנים קרבן יחיד מקרבן ציבור). לבית הלל שיעור שלמי חגיגה גדול משיעור עולת ראיה -שמצינו שהקריבו שלמים קודם מתן תורה אך עולת ראיה לא, שעולה שהקריבו ישראל במדבר הוא עולת תמיד (ולבית שמאי – עולת ראיה הייתה), ומצינו בקרבן יחיד שהקריבו הנשיאים שהיו שלמים יותר מעולות (ולבית שמאי – אין דנים דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות).

דף ו' – ע"ב

עולה שהקריבו בהר סיני שנחלקו בית שמאי ובית הלל אם היתה עולת ראיה או עולת תמיד (כנ"ל), רבי אלעזר סובר כבית שמאי שעולת ראיה היה, שהרי פירש הפסוק 'עולת תמיד העשויה בהר סיני' – שנאמרו מעשיה בהר סיני, אבל היא עצמה לא קרבה שם. ורבי עקיבא סובר כבית הלל שעולת תמיד היה, שפירש 'עולת תמיד העשויה' – שקרבה ושוב לא פסקה, וכן סובר רבי יוסי הגלילי, שהרי אמר שלשה מצוות נצטוו ישראל בעלותם לרגל ראייה חגיגה ושמחה, יש בראיה שאין בשתיהם – שכולה לגבוה, יש בחגיגה שאין בשתיהם – שישנה לפני הדיבור (שקרבה בהר סיני קודם מתן תורה, הרי שסובר שעולת ראיה הייתה), יש בשמחה שאין בשתיהם – שנוהגת באנשים ונשים.

כללות נאמרו בסיני, ופרטות – לרבי ישמעאל נאמרו באהל מועד, לרבי עקיבא גם הם נאמרו בסיני, ונשנו כללות ופרטות באהל מועד, ונשתלשו בערבות מואב.

'הזבחים ומנחה הגשתם לי במדבר ארבעים שנה בית ישראל' – בלשון תמיה, ואף לרבי עקיבא שקרבן תמיד קרב בסיני ושוב לא פסק – היינו רק על ידי שבט לוי, שהם לא עבדו עבודה זרה, והקריבוהו משלהם.

לרבי יוסי הגלילי עולה שהקריבו ישראל במדבר קודם מתן תורה אינה טעונה הפשט וניתוח, לפי שאין הפשט וניתוח אלא מאהל מועד ואילך. וכן יש לומר לדעת רבי ישמעאל הסובר שפרטות לא נאמרו בסיני, אם הוא סובר שעולה שהקריבו בסיני עולת תמיד היה.

'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים' – ספק אם פירוש הפסוק הוא 'ויעלו עולות' – כבשים, 'ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים', או ש'פרים' עולה גם על עולות, ונפקא מיניה א. לפיסוק טעמים, ב. לאומר הרי עלי עולה כעולה שהקריבו ישראל במדבר, אם מביא פרים או כבשים.

***************

יום רביעי ט"ו אדר תשפ"ב

מסכת חגיגה דף ז'

דף ז' – ע"א

אלו דברים שאין להם שיעור… והראיון – בתחילה סבר רבי יוחנן שאין לקרבן ראיה שיעור למעלה אבל למטה יש לו שיעור מדאורייתא כפי שנחלקו בית שמאי ובית הלל במשנה, עד שבא רבי אושעיא ולימד שמדאורייתא אין לו שיעור גם למטה, אלא אמרו חכמים ותקנו שיעור למטה ונחלקו כמה הוא.

הראיון אין לו שיעור – ראיית פנים אין לה שיעור שכמה פעמים שהוא חפץ מראה עצמו בעזרה, ואין צריך להביא קרבן בכל ראיה וראיה, שדורשים הנאמר 'יֵרָאֶה' שאפשר לקראו 'יִרְאֶה' – מה אני בחינם אף אתה בחינם. ואם רוצה להביא – לרבי יוחנן לקרבן ראיה יש שיעור ורק פעם אחת מקבלים ממנו, לריש לקיש גם לקרבן ראיה אין לו שיעור, שיכול להביא בכל פעם שנכנס במשך ימי החג.

'ולא יראו פני ריקם' – שחייב להביא עולת ראיה כשעולה לרגל, שלומדים מקרבן חגיגה, מה שם זבחים אף ראיה בזבחים, ומה חגיגה בראוי לו – למאכל הדיוט, אף לגבוה בראוי לו – עולות שכליל לגבוה, וכן בדין שתהא קרבן עולה – שלא יהא שולחנך מלא ושולחן רבך חסר.

'הוקר רגלך מבית רעך' – מנע רגלך מבית אוהבך – הקדוש ברוך הוא, מלהביא חטאות ואשמות, אבל על עולות ושלמים כתיב 'אבוא ביתך בעולות'.

מי שיש לו עשרה בנים יזרז לעלות כולם ביום ראשון, ולא יעלו חמשה ביום אחד וחמשה אחרים ביום אחר, שכל אחד צריך להזדרז.

דף ז' – ע"ב

'כל זכורך' – שאין נראים חצאים, ולכן המקמץ והמצרף נחושת והבורסי פטורים מן הראיה כיון שאין יכולים לעלות עם כל זכורך, ופטורים מלעלות בחבורה לעצמם.

משנה . עולות נדרים ונדבות – באות בחול המועד ולא ביום טוב.

עולות ראיה – לבית שמאי אינם באות ביום טוב, שכתוב 'לכם' – ולא לגבוה, חוץ מתמידים ומוספים שזמנם קבוע שכתוב 'במועדו' – ואפילו בשבת ויום טוב, לבית הלל באות ביום טוב, שעיקר מצוותם ביום ראשון, שכתוב 'וחגותם אותו' ומשמע ביום ראשון.

שלמי חגיגה – גם לבית שמאי באות ביום טוב לפי שיש בהם צורך מאכל הדיוט, אך אין סומכים עליהם שאיסור שבות הוא שמשתמש בבעלי חיים, לבית הלל אף סומכים עליהם (וכן על עולות ראיה), כיון שמותר להביא לא גזרו איסור שבות לבטל סמיכה.

עולת ראיה באה מן החולין ולא מן המעשר – שכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.

שלמי חגיגה – באים אף מן המעשר, שאינם דבר שבחובה.

קרבן חגיגה – לבית שמאי בא מן החולין כיון שהוא דבר שבחובה, ולבית הלל עיקר בא מן החולין, אך יכול לטפול ולהוסיף אף מן המעשר (יבואר להלן דף ח'). וחגיגה הבאה עם הפסח בי"ד בניסן כדי שיהא הפסח נאכל על השובע – באה מן המעשר גם לבית שמאי, שסוברים שאין חיובה מדאורייתא.

יוצאים ידי חובת שמחת יום טוב בכל בשר בהמה, ישראל – בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה, והכהנים – גם בחטאות ואשמות ובבכור ובחזה ושוק, אבל אין יוצאים בעופות ובמנחות.

***************

יום חמישי ט"ז אדר תשפ"ב

מסכת חגיגה דף ח'

דף ח' – ע"א

'ועשית חג שבועות לה' אלוקיך מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלוקיך' – מסת הוא לשון חולין (לשון מס), שצריך להביא חובתו מן החולין, אמנם לבית הלל אם רוצה טופל ומערב חולין עם מעשר, שכתוב 'כאשר יברכך ה' אלוקיך' – מכל אשר יברכך.

כיצד טופלין – לחזקיה טופלין בהמה לבהמה, אם יש לו אוכלים הרבה ואין די בבהמה אחת, מביא אחת מן החולין והשאר מן המעשר אף שכל הבא ביום ראשון שם חגיגה עליהם, שכך לכל הפחות בהמה אחת כולה מן החולין, לרבי יוחנן – טופלין מעות למעות, לקנות בהמה גדולה, שסובר שעדיף שחולין מתערב בכל האכילות. והביאה הגמרא ברייתות כשתי השיטות (וראה להלן ע"ב שיטה שלישית).

מעשר בהמה אסור להקריבו ביום טוב, גזירה שמא יבוא לעשר ביום טוב, ואסור משום צביעה שסוקרו בסיקרא.

'ושמחת בחגך' – לרבות כל מיני בשר לשמחת יום טוב, נדרים נדבות ומעשר בהמה, והכהנים בחטאת ואשם ובכור ובחזה ושוק, אבל לא עופות ומנחות – שנאמר 'ושמחת בחגך' – ממי שחגיגה באה מהם, ובחגיגה כתיב 'לא ילין חלב חגי' והיינו בהמה שיש בה חלב, ולרב אשי שנאמר 'ושמחת' ועופות ומנחות אין בהם שמחה, ולשיטתו מ'חגך' לומדים 'ולא באשתך' שאין נושאים נשים במועד.

דף ח' – ע"ב

משנה . מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים – טופל ומביא שלמים מרובים ועולות מועטות, נכסים מרובים ואוכלים מועטים – מביא עולות מרובות ושלמים מועטים, זה וזה מועט – על זה אמרו שיביא במעה כסף ובשתי כסף, זה וזה מרובים – על זה נאמר 'איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך'.

לרב ששת טופלים בין בהמה לבהמה ובין מעות למעות, שכך פירש הברייתא השניה שהובאה לעיל (ע"א).

הפריש עשר בהמות לחגיגתו, ופירש שהם ליום טוב ראשון, והקריב חמש ביום טוב ראשון חוזר ומקריב חמש ביום טוב שני, שהרי זה תשלומי ראשון. לא פירש – אם לא גמר להקריב כולם משום שלא היתה שהות ביום, או מפני שלא היו אוכלים – יקריב ביום אחר, שגם זה תשלומי ראשון. אבל היו לו אוכלים והיה שהות ביום להקריב והפסיק מלהקריב – שוב אינו מקריב, שעובר בבל תוסיף.

***************