לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שישי כ"ד אדר תשפ"ב

מסכת חגיגה דף ט"ז

דף ט"ז – ע"א

רבי עקיבא עלה בשלום וירד בשלום, ועליו הכתוב אומר 'משכני אחריך נרוצה', וביקשו המלאכים לדוחפו, אמר להם הקב"ה: הניחו לזקן זה שראוי להשתמש בכבודי.

רבי עקיבא הבין מקום השכינה ונזהר שלא להציץ שם (או שלא טעה כמו אחר), שדרש קרא, לרבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן – 'ואתה מרבבות קודש', אות הוא וניכר ברבבה שלו, לרבי אבהו – 'דגול מרבבה', דוגמה וניכר הוא ברבבה שלו, לריש לקיש – 'ה' צבקות שמו', אדון הוא וניכר בצבא שלו, לרבי חייא בר אבא בשם ר' יוחנן – 'לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש, לא ברעש ה' ואחר הרעש אש, לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה והנה ה' עובר'.

ששה דברים בשדים, שלושה כמלאכים – יש להם כנפים, טסים מסוף העולם ועד סופו, שומעים מאחורי הפרגוד מה שעתיד להיות, שלושה כבני אדם – אוכלים ושותים, פרים ורבים, מתים.

ששה דברים בבני אדם, שלושה כמלאכים – יש להם דעת, מהלכים בקומה זקופה, מספרים בלשון הקודש, שלושה כבהמה – אוכלים ושותים, פרים ורבים, מוציאים רעי.

כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם – מה למעלה, למטה, לאחור, וכן מה לפנים הגם מה שהיה היה – משל למלך בשר ודם שבנו לו פלטרין גדולים על האשפה, אין רצונו שיזכירו האשפה.

כל שלא חס על כבוד קונו ראוי שלא בא לעולם, לר' אבהו – זה המסתכל בקשת, שכתוב 'כמראה הקשת… הוא מראה דמות כבוד ה". לר' יוסף – זה שיכול לכוף את יצרו ועובר עבירה בסתר, שכאילו דוחק רגלי שכינה ואומר בלבו אין השכינה כאן.

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ואינו יכול לכוף את יצרו, טוב לו שיעשה בצינעא מבפהרסיא, וילך למקום שאין מכירים אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפהרסיא.

המסתכל בג' דברים עיניו כהות – בקשת (כנ"ל), ובנשיא – שכתוב 'ונתת מהודך עליו', ובכהנים בזמן שבית המקדש קיים היו עומדים על הדוכן ומברכים את ישראל בשם המפורש – שהשכינה שורה על קשרי אצבעותיהם.

'אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף' – אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקדוש ברוך הוא מוחל אל תאמין.

מי מעיד על האדם – אבני וקורות ביתו, נשמתו של אדם, לר' זריקא שני מלאכי השרת המלווים את האדם, וי"א אבריו של אדם.

משנה . יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך ביו"ט, ויוסף בן יוחנן אומר לסמוך, וזו היא מחלוקת ראשונה שהיה בין חכמי ישראל, ונחלקו בה דור אחר דור – יהושע בן פרחיה (לא) וניתאי הארבלי (כן), יהודה בן טבאי (לא) ושמעון בן שטח (כן), שמעיה (כן) ואבטליון (לא), הלל ומנחם לא נחלקו, שמאי (לא) והלל (כן).

דף ט"ז – ע"ב

הראשונים שהוזכרו ראשון בכל זוג (יוסי בן יועזר, יהושע בן פרחיה, יהודה בן טבאי, שמעיה, הלל) היו נשיאים, והשניים (יוסף בן יוחנן, ניתאי הארבלי, שמעון בן שטח, אבטליון, מנחם, שמאי – שנכנס תחת מנחם) – אב בית דין, והיינו לרבי מאיר, אבל לחכמים – יהודה בן טבאי אב בית דין, ושמעון בן שטח נשיא.

יהודה בן טבאי הרג עד זומם אחר שנגמר דינו של הבעל דין קודם שנהרג, והשתבח בזה שהוציא מלב של צדוקים שאמרו שאין עדים זוממים נהרגים עד שנהרג הנידון.

שמעון בן שטח אמר ליהודה בן טבאי ששפך דם נקי, שאין עדים זוממים נהרגים עד שיזומו שניהם, מיד קיבל יהודה בן טבאי על עצמו שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח, ולחכמים ששמעון בן שטח היה נשיא ויהודה בן טבאי היה אב בית דין – מעולם לא הורה הלכה בפניו, אלא קיבל על עצמו שאף לא יצטרף לשני דיינים אחרים בלי שמעון בן שטח.

כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של העד זומם, והיה קולו נשמע, כסבורים העם לומר שקולו של הרוג הוא, אמר להם קולי הוא תדעו שלמחר הוא (רבי יהודה) מת ואין קולו נשמע, ורב אחא בריה דרבא אמר שאין ראיה מכך, שמא פייסו או תבעו לדין.

מנחם שהיה אב בית דין בזמן שהיה הלל נשיא, יצא, ונכנס שמאי במקומו, לאביי – יצא לתרבות רעה, לרבא – יצא לעבודת המלך ויצאו עמו שמונים זוגות תלמידים לבושים בגדי מלכות.

רבי יוחנן אמר: אל תהא שבות קלה בעיניך, אף במקום מצוה, שהרי סמיכה אינה אלא שבות ונחלקו בה גדולי הדור, ובא להוציא מדעת האומר שנחלקו אם שלמי חובה צריכים סמיכה.

סמיכה בכל כוחו בעינן, ולכן אסרו האוסרים לסמוך ביום טוב משום שמשתמש בבעלי חיים.

'דבר אל בני ישראל וסמך' – בני ישראל סומכים ולא בנות ישראל, לרבי יוסי ורבי שמעון מותרות לסמוך, אמר רבי יוסי סח לי אבא אלעזר פעם אחת היה לנו עגל של זבחי שלמים והביאנו לעזרת נשים וסמכו עליו נשים כדי לעשות נחת רוח לנשים, ולמ"ד צריך סמיכה בכל כוחו הקילו ידיהם שלא לסמוך בכל כוחם, שכיון שפטורים מסמיכה אסורים לסמוך בכל כוחם ולהשתמש בקדשים.

שימוש בצדדי בעלי חיים, שאין הדרך להשתמש שם – נחלקו אמוראים אם הוא בכלל איסור שבות, רב פפא הביא ראיה מהאוסרים סמיכה ביום טוב אף שנעשה בראש הבהמה שהיא צדדים, ולרב אשי אפשר שצדדים מותרים לכו"ע, ורק שימוש בראש שהוא שוה לגובה גב הבהמה אסרו כגב הבהמה.

***************

שבת קודש כ"ה אדר תשפ"ב

מסכת חגיגה דף י"ז

דף י"ז – ע"א

משנה . לבית שמאי: שלמי חגיגה קרבים ביום טוב, מפני שיש בהם גם אכילת הדיוט, וסומכים עליהם מערב יום טוב – שלא צריך תיכף לסמיכה שחיטה, ואין סומכים עליהם ביום טוב משום שבות (כנ"ל דף ט"ז). ואין מביאים עולת ראיה ביום טוב, שכתוב 'הוא לבדו יעשה לכם' – לכם ולא לגבוה. לבית הלל מביאים גם עולת ראיה, הגם שזמנה כל שבעה, שעיקר מצוותה ביום ראשון, וגם סומכים עליו ועל החגיגה.

עצרת שחל להיות בערב שבת – לבית שמאי יום טבוח לאחר השבת, כיון שאסור להקריב עולות ביום טוב ושבת, ואין אומרים שכיון שאין יום טבוח למחר מודים לבית הלל שיקרבו בו ביום שמתוך שאתה מתייאש מהם אתה בא לפשוע. אבל לבית הלל יום טבוח בעצרת.

עצרת שחל בשבת – גם לבית הלל יום טבוח אחר השבת, ואין כהן גדול מתלבש בכלים נאים בביתו ובשוק, כדי שיבינו הכל שאין היום יום טוב, מפני הצדוקים שהיו אומרים שיום טוב עצרת לעולם למחרת השבת.

עצרת יש לה תשלומים להקריב קרבנות החג כל שבעה, לר' אלעזר א"ר אושעיא המקור הוא ממה שנאמר 'בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות' – הוקש חג השבועות לחג המצות שיש לו תשלומים כל שבעה. ואין מקישים לחג הסוכות שיש לו תשלומים שמונה – שתפשת מרובה לא תפשת תפשת מועט תפשת, שאפילו היה לך לתפוש את המרובה תפיסתך תפיסה שיש בכלל המרובה המועט.

סוכות יש לו תשלומים גם בשמיני עצרת, שרק לענין פז"ר קש"ב יום טוב בפני עצמו הוא, אבל לחגיגה תשלומים דראשון הוא (כמו שדורשים לעיל דף ט'. מקרא 'בחודש השביעי תחוגו אותו').

הוקש סוכות לחג המצות, מה חג המצות טעון לינה במוצאי יום טוב, שנאמר 'ופנית בבוקר והלכת לאהלך' והיינו בחול המועד שהרי אסור ביום טוב משום איסור תחומים, אף חג הסוכות טעון לינה.

דף י"ז – ע"ב

אמרה תורה מנה חודש ימים וקדש ראש חודש, מנה ימי ספירת העומר וקדש עצרת, מה ראש חודש באחד ממנוייו אף עצרת באחת ממנוייה, ולהוי אמינא – רק יום החמישים, שהרי סופרים ימים, ודחה רבא שהכוונה לשבוע של תשלומים, שהרי מונים בספירת העומר גם שבועות, ועוד שעצרת נקרא 'חג השבועות'.

המקור שעצרת יש לה תשלומים כל שבעה לדבי רבי אליעזר בן יעקב – שנאמר 'וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש' וסמוך לזה 'ובקוצרכם', איזה חג אתה קורא וקוצר זה חג העצרת, ועל כרחך לימי התשלומים שהרי ביום טוב אסור לקצור.

נצרכו שני הלימודים לתשלומי עצרת – שמהיקש לחג הפסח ס"ד שימי התשלומים אסורים במלאכה – קמ"ל 'ובקוצרכם', ומפסוק 'ובקוצרכם' לבד לא היינו יודעים מספר ימי תשלומים – קמ"ל ההיקש לפסח שהם כל שבעה.

***************