לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי י"ז אדר תשפ"ב
מסכת חגיגה דף ט'
דף ט' – ע"א
'וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים' – אין חייב להביא קרבן חגיגה כל שבעה, שנאמר 'אותו' – אותו אתה חוגג.
יום טוב האחרון של חג (שמיני עצרת) הוא גם בכלל ימי התשלומים של יום טוב ראשון, לתנא דברייתא – שנאמר 'בחודש השביעי תחוגו אותו', מיתור 'אותו' לומדים שיש יום בחודש השביעי לתשלומים, ו'אותו' ולא חוצה לו אחר היום טוב. לרבי יוחנן משום רבי ישמעאל – ילפינן גזירה שוה 'עצרת' של שמיני עצרת מ'עצרת' של שביעי של פסח, מה שביעי של פסח תשלומי הראשון אף שמיני עצרת כך, ו'עצרת' מופנה ומיותר לגזירה שוה שכבר נאמר 'לא תעשה מלאכה'.
ימי תשלומי הקרבן – לרבי יוחנן הם תשלומי יום הראשון, לר' אושעיא כולם תשלומים זה לזה, שאין לך יום מהם שאין חובתו תלויה בו בעצמו, ונפקא מיניה – חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני, לר' יוחנן כיון שאינו ראוי ביום ראשון אינו מביא ביום שני, ולר' אושעיא מביא.
נזיר שנטמא ביום שמיני לטהרתו, כיון שראוי כבר להביא קרבנותיו ולהתחיל מנין נזירותו – חייב להביא עוד קרבן.
נזיר שנטמא בליל שמיני – לרב חזקיה אינו מביא קרבן על הטומאה השנית שעדיין לא יצא מטומאה הראשונה לשעה הראויה להביא קרבן ועדיין לא נתחייב בקרבן ראשון, לרבי יוחנן מביא קרבן שני, הואיל וטבל לטומאתו הראשונה והעריב שמשו וכבר נתחייב בקרבן.
רבי יוחנן הסובר שאם אינו ראוי בשעת התחלת החיוב אין לו תשלומים, אף על פי כך סובר שנזיר שראה בליל שמיני לטהרה נקרא כבר זמן חיוב קרבן ולמחרת ביום הוא תשלומים של הלילה, דשאני טומאה שיש לה תשלומים כמו שמצינו בפסח שני, ולסובר פסח שני הוא רגל בפני עצמו ולא תשלומים דראשון – סבר לילה אינו מחוסר זמן של הקרבת קרבן, שמחויב הוא אלא שהלילה מעכב, מה שאין כן חיגר ביום ראשון אינו חייב כלל בקרבן חגיגה.
דף ט' – ע"ב
זב שספר שבעה נקיים וטבל והעריב שמשו, וחזר וראה אחת בלילה ושתיים ביום – לר' יוחנן מביא קרבן על טומאה שני לבד מהקרבן שיביא על הראשון, אף לסובר שלילה מחוסר זמן, הואיל ולא ראה השניים עד שיצא לשעה הראויה להביא קרבן, אף על פי כן שראיה הראשונה בתוך זמן קרבן הראשון, ופירש רב יוסף הטעם, שכל ראיה ראשונה אינה אלא כקרי בעלמא וכשרואה עוד שתים אחר כך מצטרף להם, והקשה רב שישא בריה דרב אידי דשאני הכא שראיה הראשונה הוא תוך זמן קרבן הראשון ואינו מצטרף.
חזר וראה שני ראיות בליל שמיני ואחת למחרת ביום – לסובר לילה מחוסר זמן אינו חייב להביא עוד קרבן. ולסובר לילה אינו מחוסר זמן – אף אם ראה כל השלשה הראיות בלילה מביא עוד קרבן.
עבר הרגל ולא הביא קרבן חגיגה אינו חייב באחריתו.
'מעוות לא יוכל לתקון':
לתנא קמא – זה שעבר הרגל ולא הביא קרבן חגיגה.
לתנא דברייתא – זה שביטל קריאת שמע או תפילה של שחרית או ערבית.
לרבי שמעון בן מנסייא – זה הבא על הערווה והוליד ממנה ממזר, שהביא פסולים לישראל ויהא זכרון לעוונו ולפיכך אין עוונותיו נמחק בתשובה, וכן אם אסר אשה על בעלה, והיינו באשת ישראל ברצון ובאשת כהן אף באונס, אבל גונב וגוזל יכול להחזיר ולתקן.
לרבי שמעון בן יוחי – אין קורים מעוות אלא למי שהיה מתוקן בתחילה ונתעוות, וזהו תלמיד חכם הפורש מן התורה.
'וחסרון לא יוכל להימנות' – זה שנמנו חבריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם, שלא יוכל להמנות עוד באותו מנין אחר שכבר עשו את המצוה.
'ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו' – אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה ואחד פעמים, שאף ששניהם צדיקים זה עבדו יותר, וכן מצינו בשוק לשכירת חמורים שעל נסיעה של עשרה פרסה לוקחים זוז שכך נהגו, ולאחד עשרה פרסה שאין תוספת אלא של פרסה אחת לוקחים שני זוז.
'הנה צרפתיך ולא בכסף בחרתיך בכור עוני' – חזר הקדוש ברוך הוא על כל מידות טובות לתת לישראל ולא מצא אלא עניות, שיפה עניות לישראל כרצועה אדומה לסוס לבן.
כל תלמיד חכם שפירש מן התורה – עליו הכתוב אומר 'כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו'.
***************
שבת קודש י"ח אדר תשפ"ב
מסכת חגיגה דף י'
דף י' – ע"א
'וליוצא ולבא אין שלום' – לרב, כיון שיצא אדם מדבר הלכה לדבר מקרא שוב אין לו שלום, שאין הוראה מדבר מקרא. לשמואל, זה הפורש מתלמוד למשנה. לר' יוחנן אפילו מש"ס ירושלמי לש"ס בבלי.
משנה . היתר נדרים – לתנא דידן פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו, ולשאר התנאים יש להם על מה שיסמכו: א. לרבי אליעזר – שנאמר 'כי יפליא' שתי פעמים, הפלאה אחת בשעה שאוסר עצמו, ואחת כשחוזר ומפרש לפני החכם להתירה, ב. לרבי יהושע – שנאמר 'אשר נשבעתי באפי', מחמת אפי נשבעתי ולא מדעת מיושבת ולכן יכול להשאל, ג. לרבי יצחק – שנאמר 'כל נדיב לב הביאו', אם עודנו לבו נודבו עליו יביאו ואם מתחרט יתירו לו , ד. לחנניה בן אחי רבי יהושע – שנאמר 'נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך', מכלל שאם רצה שלא לקיים מתירין לו, ה. לשמואל – 'לא יחל דברו', הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו.
לרבא לכל דברי התנאים הנ"ל יש פירכא: א. כפל הפלאה – כרבי יהודה בשם רבי טרפון, שלא ניתנה נזירות להיות תלוי בספק אלא בהפלאה בוודאי, ב. נשבעתי באפי – ולא חזרתי בי. ג. כל נדיב לבו – אף שלא הוציא בשפתיו אלא חשב בלבו. ד. נשבעתי ואקיימה – שמצוה להישבע לקיים את המצוה כדי שיזדרז לקיימה. ה. לדרשת שמואל – אין פירכא.
דף י' – ע"ב
הלכות שבת חגיגות והמעילות הם כהררים התלויים בשערה שהם מקרא מועט והלכות מרובות
שבת – שהחופר גומא בשבת ואינו צריך אלא לעפרה פטור, ואפילו לרבי יהודה הסובר שמלאכה שאינו צריך לגופה חייב – היינו רק במתקן ולא במקלקל, ואינו אלא רמז – שנתמעט מ'מלאכת מחשבת' הנכתב במלאכת המשכן ולא נכתב לענין שבת.
חגיגות – שכתוב 'וחגותם אותו חג לה", ואינו אלא רמז שלא נתפרש שהכוונה לקרבן, ונלמד 'מדבר' מ'מדבר' האמור בדברי קבלה.
מעילות – בעל הביתשהיו בידו מעות הקדש ונתחלף במעותיו, ונתנו בשוגג לשליח ואמר לו קח לי בהם חלוק או טלית, ונזכר בעל הבית קודם שקנה השליח ולא נזכר השליח – שליח מעל, אף על פי שלא ידע שהם מעות הקדש, דומה לכל מוציא מעות הקדש לחולין בשוגג, והדמיון הוא כשערה שהרי שם ידע שיש שם מעות הקדש והיה לו להיזהר, אבל השליח לא ידע וקרוב לאונס.
הדינים והלכות עבודה הטהרות והטומאות ועריות – יש להם על מה שיסמכו.
בעל הבית ששלח שליח לקנות במעות הקדש בשוגג – אם השליח עשה שליחותו בעל הבית מעל, ואף שאין שליח לדבר עבירה שאני מעילה שלומדים חטא חטא מתרומה שיש שליחות, ואם השליח שינה משליחותו, כגון שקנה טלית במקום חלוק – השליח מעל ולא משלחו.
גזבר המסורות לו אבנים וקורות של הקדש לשמור, אם נטל לא מעל, שכל מקום שמונח ברשות שלו מונח, נתנם לחבירו – הוא מעל שהוציאם מיד הקדש וחבירו לא מעל, בנה הגזבר בתוך ביתו – מעל, הניחה על פי ארובה וכל שעה שירצה נוטל ולא עשה בה שינוי – מועל רק כשידור תחתיה שוה פרוטה.
***************