לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום ראשון ג' אדר ב' תשפ"ב

מסכת חגיגה דף כ"ה

דף כ"ה – ע"א

בגליל אין עמי הארץ נאמנים על טהרת יין ושמן של קודש, מפני שאי אפשר להביא קודש משם לירושלים בטהרה, שרצועה של ארץ העמים מפסקת בין גליל ליהודה, וחכמים גזרו טומאה על ארץ העמים. והיינו לפי רבי הסובר אהל זרוק לאו שמיה אהל, אבל לרבי יוסי ב"ר יהודה שמיה אהל, ואפשר להביא בשידה תיבה ומגדל ולא יטמאו בטומאת ארץ העמים.

כלי חרס המוקף צמיד פתיל – אינו מציל קודש ומי אפר פרה מקבלת טומאה, אך מציל מים שעדיין לא ניתן האפר עליהם.

חברים שבגליל מטהרים יינם ושמנם למזבח, אף על פי שרצועה של ארץ העמים מפסקת ואינם יכולים להעלותם בטהרה לירושלים – שמא יבא אליהו ויראה להם שביל שאינו מארץ העמים לעבור בו לירושלים.

נאמנים עמי הארץ ביהודה ובגליל ובעבר הירדן על התרומה בשעת הגיתות, אבל אחר שעבר זמן הגיתות לרוב העולם שוב אינם נאמנים גם על אלו המתאחרים שהם עדיין בגת, ולכן עם הארץ שבא לגמור זיתיו אחר הזמן, ישייר קופה אחת לצורך תרומותיו, ויתננו לכהן שיראה שעדיין לא הוכשרו הזיתים, ויעשם בטהרה.

עברו הגיתות והבדים והביא עם הארץ לחבר חבית יין של תרומה – לא יקחנו, ואם עבר ולקחה – ספק בגמרא אם יכול הכהן להניחו אצלו עד הגת הבאה ומותר לו בשתיה, או לא.

דף כ"ה – ע"ב

חבר ועם הארץ שירשו את אביהם עם הארץ – יכול החבר לומר לעם הארץ טול אתה חיטים שבמקום פלוני שהוכשרו ואני אטול חיטים שבמקום פלוני שלא הוכשרו, וכן טול אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני, כיון שמין אחד הוא אמרינן יש ברירה, אבל בשני מינים כגון לח ויבש או חיטים ושעורים אין לומר ברירה, שהרי כשמת אביהם נפל חלק לזה וחלק לזה בכל המינים, ונמצא חבר זה מחליף את שלו עם עם הארץ, ואסור להחליף עמו ולמכור לו משום שעובר ב'לפני עור לא תתן מכשול'.

חבר שירש לח ויבש מאביו עם הארץ – היבש שלא הוכשר לקבל טומאה יאכל, ואת הלח שורף. ואפשר לפרש ש'שורף' הכוונה שאם הוא שמן מדליקו לנרות, אך לפי הצד בספק הנ"ל שיכול להניחו לזמן הגת ואז מותר להשתמש בו, אין לפרש כן, שהרי שמן יש לו גת ויכול להניחו, אלא מדובר בדבר שאין לו גת, כגון שכר תמרים, ו'שורף' היינו שמאבדו, ומדובר גם שאין יכול להשתמר עד הרגל, שאם יכול – יניחו עד הרגל, שטומאת עם הארץ אינה ברגל.

בודקים את בית הפרס למי שהולך לעשות פסחו, כיון שבית הפרס אסור רק מדרבנן לא העמידו דבריהם במקום כרת, אך אין סומכים על הבדיקה לאוכלי תרומה, כיון שאפשר להמתין עם אכילתה עד שיזה שלישי ושביעי ויטבול.

בדיקת בית הפרס לפסח – לשמואל מנפח לפניו, ואם יש עצם כשעורה רואהו ונשמט ממנו, לר' חייא בר אבא משמיה של עולא בודקו אם נידש כבר ברגלי בני אדם ואז סומך שכבר לא נשארה בו עצם כשעורה.

בדק בית הפרס לצורך הפסח ועבר בו – לרבה בר עולא אסור לאכול תרומה, לעולא מותר לאכול תרומה, שכיון שהועילה הבדיקה לקרבן פסח הועילה גם לתרומה, והוכיח ההוא סבא כדבריו מנאמנות עם הארץ על חבית של תרומה כשהפריש לתוכה קודש משום מיגו.

נאמנות על טהרת קנקנים: במלאים קודש – מיגו שמהימן על קודש שבה נאמן גם על הקנקן. אחר שעירה מהם הקודש וכן במלאים תרומה בשעת הגיתות – אינו נאמן, שאינו נאמן אלא על התרומה, והכהנים החברים שמקבלים מהם התרומה מעבירים אותה לכליהם. ואם מטהר טבלו ליטול ממנו נסכים ואז יש בחבית גם קודש – מיגו שמהימן אקודש מהימן נמי על התרומה ועל הקנקנים, שגנאי לקודש שיהיו הקנקנים שעירו מהם בחזקת טומאה והוא קרב, והיינו קנקנים 'המדומעות' ששנינו במשנה שנאמנים עליהם.

ממשנתנו למדנו שהאריס חייב להכין את החביות שבעים יום קודם הגת.

***************

יום שני ד' אדר ב' תשפ"ב

מסכת חגיגה דף כ"ו

דף כ"ו – ע"א

משנה . מן המודיעין ולפנים לצד ירושלים לוקחים מעמי הארץ כלי חרס הדקים לצורך קדשים כגון קדרות כוסות וקיתוניות, ונאמנים על טהרתם, שאי אפשר בלא הם, שבירושלים אין עושים כבשונות מפני העשן.

קדר שהביא הקדרות מחוץ למודיעין לפנים – רק הוא נאמן על הקדרות שהביא, אבל אם מסרם ליד קדר עם הארץ במודיעים ולפנים אינו נאמן, ואינו נאמן על קדרות אחרות שלא הכניס, ואינו נאמן אלא אצל החברים שראו שהכניס.

נאמנות במודיעין עצמה – אם קדר יוצא מלפנים מן המודיעין ונכנס למודיעין וחבר נכנס מחוץ למודיעין, מותר ליקח ממנו, שהקדר לא יחזור שוב לאחוריו ואם לא עכשיו אימתי, אבל שניהם נכנסים שיכול החבר להמתין עד שיכנס הקדר לפנים מירושלים, או שניהם יוצאים – שלא לקח כשהיה בפנים, או חבר יוצא וקדר נכנס – אינו נאמן.

כלי חרס שנאמן עליהם – לריש לקיש דווקא דקים שניטלים ביד אחת, ולרבי יוחנן אפילו שאין ניטלים ביד אחת.

כלי חרס המלאים משקים חולין – לריש לקיש אינו נאמן על הכלים, לרבי יוחנן נאמן, אבל המשקים עצמם טמאים, וכל דברי חכמים כך הם, וכמו שמצינו לעיל (דף כ"ב:) שכלי חרס בארובה חוצץ מפני טומאת המת על דברים שאי אפשר לטהרם, ולא על כלי שטף שאפשר לטהרם, ונמצא כלי שטף מלא משקה, שהכלי טמא והמשקים טהורים.

משנה . גבאים ישראלים שנכנסו לתוך הבית למשכן למס המלך נאמנים לענין קודש (ולא לתרומה) לומר שלא נגעו בתוך הכלי חרס, ואם יש נכרי עמהם אין נאמנים שיראים אם לא יחפשו כל הבית, ונחלקו רבי יוחנן ורבי אליעזר אם משום שאימת נכרי עליהם או משום שאימת המלכות עליהם, ונפקא מיניה בנכרי שאינו חשוב שיש אימת מלכות ולא אימת נכרי.

גנבים שגנבו ועשו תשובה שהחזירו את הכלים נאמנים לומר שלא נגענו.

בירושלים נאמנים על כלי חרס גסים ודקים לקודש (ובמודיעין נאמן רק על הדקים), מפני שבירושלים אין עושים כבשונות.

בשעת הרגל נאמנים כולם על התרומה, שנאמר 'ויאסף כל איש ישראל אל העיר כאיש אחד חברים' – הכתוב עשה כולם חברים.

משנה . חבר שפתח את חביתו למכור יין ברגל בירושלים, וכן אם התחיל למכור ככרו, ועמי הארץ ממשמשים בהם, ומגעם ברגל טהור שדינם כחברים, ולא גמרו ברגל – לחכמים לא יגמור אחר הרגל, שמגעם טמא למפרע, לרבי יהודה יגמור אחר הרגל, שאם אתה אומר לא יגמור לא יתחיל, ולא יהיה מזון מצוי לעולי רגלים.

לדעת חכמים שחבר שלא גמר למכור יינו וככרו ברגל לא יגמור אחר הרגל, נחלקו רבי אמי ור' יצחק נפחא אם יש צד לומר שיכול להניחו לרגל אחר, או לא כיון שטמא למפרע.

משנה . משעבר הרגל מעבירים כלי העזרה ממקומם להטבילם ולטהר העזרה מטומאת עם הארץ, שאחר הרגל טמאים למפרע.

נגמר יום טוב בערב שבת – לא היו מטבילים כלי העזרה עד אחר השבת, מפני כבוד השבת שהכהנים טרודים בצרכי שבת, ולרבי יהודה כן הוא גם אם נגמר יום טוב ביום חמישי, משום שאין הכהנים פנויים במוצאי יום טוב שטרודים להוציא הדשן שבאמצע המזבח שנתקבץ שם כל ימות החג.

דף כ"ו – ע"ב

משנה . כל הכלים שהיו במקדש יש להם שניים ושלישים, שאם נטמאו יביאו אחרים תחתיהם.

כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה אחר החג, חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת, לרבי אליעזר – משום שאין מקבלים טומאה מפני שהם כקרקע שנאמר 'מזבח אדמה', ומזבח הזהב הוקש למזבח אדמה, ולחכמים – מפני שהם מצופים (יתפרש להלן דף כ"ז.).

הכהנים אומרים לעמי הארץ ברגל 'הזהרו שלא תגעו בשלחן', משום שאי אפשר לסלקו ממקומו לאחר החג כדי להטבילו, שנאמר 'לחם פנים לפני תמיד'.

מנורה – לתנא דמתניתין טובלים אותה אחר הרגל, שמותר לסלקה ממקומו שלא נאמר בה 'תמיד', ואף שנאמר בה 'נוכח השולחן' היינו לקבוע לה מקום. לתנא דברייתא גם עליה מזהירים עמי הארץ שלא לגעת בה, כיון שנאמר בה 'נוכח השולחן' היינו כל זמן שהשולחן שם תהא מנורה נכחו, ואסור לסלקה ממקומה כדי להטבילה.

כלי עץ העשוי לנחת במקום אחד אינו מקבל טומאה, שנאמר 'מכל כלי עץ או בגד או עור או שק' – הוקש כלי עץ לשק, מה שק מטלטל מלא וריקן אף כלי עץ, יצא כלי העשוי נחת.

שולחן אינו בכלל כלי העשוי לנחת ומקבל טומאה, כמו שכתוב 'על השלחן הטהור' והיינו שיזהרו שיהיה טהור, והוא מפני שהיו מטלטלים אותו ומגביהים אותו ומראים בו לעולי רגלים לחם הפנים, שנס גדול נעשה בו שבעת סילוקו היה חם כבשעת סידורו, ואומרים להם ראו חיבתכם לפני המקום.

כלי עץ העשוי לנחת שציפו במתכת – הולכים אחר הציפוי ומקבל טומאה, שכלי מתכת לא הוקש לשק ומטמא גם בעשוי לנחת.

שולחן וכסא שנפחת משיעורם או שחיפם בשיש – אינם מקבלים טומאה, שכלי אבנים אינו מקבל טומאה, ואם שייר מהפחיתה או מהחיפוי מקום הנחת כוסות – טמא, שעדיין ראוי למלאכתו הראשונה. לרבי יהודה דווקא אם שייר גם מקום הנחת לחם ובשר, שרק אז יש עליו שם שולחן.

ציפוי שיש מבטל כלי עץ מקבלת טומאה – לריש לקיש רק בעץ אכסלגים הבאים ממדינת הים שאינו חשוב, לרבי יוחנן אפילו אם העץ חשוב הולכים אחר הציפוי.

ציפוי שאינו מחוזק במסמרים יפה, או שלא כיסה שפת השולחן סביב – בעי ריש לקיש מרבי יוחנן אם גם בזה הציפוי מבטל קבלת טומאה מכלי עץ, והשיבו שמבטל.

השולחן שבמקדש – הגם שהיה עץ מכוסה זהב, אין הולכים אחר הציפוי אלא אחר העץ, שנאמר 'המזבח עץ', ולכן אילו היה כלי העשוי לנחת לא היה מקבל טומאה כדין כלי עץ העשוי לנחת.

***************

יום שלישי ה' אדר ב' תשפ"ב

מסכת חגיגה דף כ"ז

דף כ"ז – ע"א

'המזבח עץ… וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה" – פתח במזבח וסיים בשולחן, שבזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם, עכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו – בהכנסת אורחים.

המזבחות אינם מקבלים טומאה, שנאמר 'מזבח אדמה תעשה לי' – הכתוב קראו אדמה, והוקש מזבח הזהב למזבח הנחושת, שנאמר 'המנורה והמזבחות' הוקשו מזבחות זה לזה.

חכמים חולקים על רבי אליעזר שאמר במשנה שאין מזבחות מקבלים טומאה מפני שהם כקרקע, ואמרו 'מפני שהן מצופים', ושני דרכים בכוונתם: א. סוברים שמקבלים טומאה ואין לטהרם מפני שהם כלי עץ העשויים לנחת – מפני שמצופים זהב ונחושת ודינם ככלי מתכת. ב. אמרו לרבי אליעזר: אין אתה צריך לטעם מפני שהם אדמה, שאין לטמאות משום ציפויים – שהציפוי בטל לעץ, שנאמר 'המזבח עץ', וממילא אינם מקבלים טומאה מפני שהם כלי עץ העשוי לנחת.

תלמידי חכמים אין אור של גיהנום שולטת בהם – מה הסך מדמה של סלמנדרא (חיה הנבראת מן האור) אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים שכל גופם אש שנאמר 'הלא כה דברי כאש נאום ה", על אחת כמה וכמה.

אין אור של גיהנום שולטת בפושעי ישראל – קל וחומר ממזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב, כמה שנים אין האור שולטת בו, פושעי ישראל שמלאים מצוות כרמון שנאמר 'כפלח הרמון רקתך' – ריקנים שבך, על אחת כמה וכמה.

הדרן עלך חומר בקודש וסליקא לה מסכת חגיגה

יהי רצון מלפניך כשם שעזרתני לסיים מסכת מועד כן תעזרני להתחיל מסכתות וספרים אחרים ולסיימם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורתך באהבה וזכות כל התנאים ואמוראים ותלמידי חכמים יעמוד לי ולזרעי שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי עד עולם

***************