לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שישי ח' אדר ב' תשפ"ב
מסכת יבמות דף ד'
דף ד' – ע"א
סוגית עשה דוחה לא תעשה (עדל"ת)
המקור שעשה דוחה לא תעשה – מסמיכות 'לא תלבש שעטנז' ל'גדילים תעשה לך' שהותרו כלאים בציצית.
דורשים סמוכים בתורה – שנאמר 'סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר'.
סמיכות 'לא תחסום שור בדישו' ל'כי ישבו אחים יחדיו' באה ללמד שיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמים אותה – סותמים טענותיה לכופה להתייבם, אלא כופים אותו לחלוץ.
המקור שמכשפה עונשה בסקילה – לבן עזאי מסמיכות 'מכשפה לא תחיה' ל'כל שוכב עם בהמה מות יומת' שעונשו בסקילה (שנאמר באשה הנרבעת לבהמה 'דמיהם בם' והיינו סקילה), לרבי יהודה – מכח סמוכים לא נוציא זה לסקילה, אלא אוב וידעוני בכלל מכשפים היו והרי הם בכלל 'לא תחיה', ויצאו מן הכלל שנאמר בהם 'ירגמו אותם' ללמד על הכלל שכל המכשפים בסקילה.
אנוסת ומפותת בנו – מותרת לכו"ע, שלא אסרה תורה אלא אשת בנו.
'לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו' – לרבי יהודה היינו כנף שראה אביו, ובא הכתוב לאסור אנוסת ומפותת אביו, שמסמיכות לפסוק 'ונתן האיש השוכב' לומדים שמדובר באנוסה. לחכמים – מותר אדם באנוסת ומפותת אביו ולא אסרה תורה אלא אשת אביו, ואין זו סמיכות שנאמר 'לא יקח איש את אשת אביו' לבינתים, אלא הפסוק בא לאסור שומרת יבם של אביו (אשת אחי אביו) לעבור עליה בשני לאוין.
בכל התורה לא דרש רבי יהודה סמוכים אך במשנה תורה דרש (כנ"ל), או משום שמוכח שלא כרבנן שאילו בא הפסוק לערווה של אשת אחי אביו היה לו לכתבה בפרשת עריות, או משום שדורש רק כשמיותר לדרשה, ו'לא יגלה כנף אביו' מיותר.
דף ד' – ע"ב
רבי יהודה דרש סמוכים להתיר כלאים בציצית וללמד שעדל"ת, או משום שמוכח מכך שנאמר פסוק זה סמוך לאיסור שעטנז ולא בפרשת ציצית, או משום ש'צמר ופשתים' האמור באיסור שעטנז מיותר ללמד סמוכים שעדל"ת, שכבר למדנו שאיסור שעטנז הוא בצמר ופשתים כתנא דבי רבי ישמעאל בסמוך.
נאמר 'ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך' ללמד שלא רק דרך לבישה אסור אלא כל הנאת חימום, ונאמר 'לא תלבש שעטנז' – לאפוקי מוכרי כסות שאין מתכוונים להנאת חימום, שצריך העלאה כמו לבישה שיש בה הנאה.
כלאי בגדים הם בתערובת צמר ופשתים – דתנא דבי ישמעאל הואיל ונאמרו בתורה סתם בגדים, ופרט לך הכתוב באחד מהם – בנגעים 'בבגד צמר או בבגד פשתים' – אף כל בגד שבתורה היינו צמר ופשתים.
אפילו בלבישה שהנאתה מרובה אין איסור שעטנז אלא בצמר ופשתים ולא בתערובת שאר מינים, שלומדים 'לא תלבש שעטנז' מ'בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך' מה בגד בהעלאה היינו צמר ופשתים (כנ"ל שסתם בגד בתורה הוא צמר ופשתים) אף שעטנז ד'לא תלבש' היינו צמר ופשתים, ונמצא ש'צמר ופשתים' מיותר לדרשת סמוכים.
'הכנף' – משמע עשה הציצית ממין כנף הבגד, ונאמר 'צמר ופשתים' בשעטנז סמוך ל'גדילים תעשה לך' שמשמע עשה ציצית מצמר ופשתים, לרבא – צמר ופשתים פוטרים בין במינם בין שלא במינם, שאר מינים במינם פוטרים שלא במינם אין פוטרים, לתנא דבי רבי ישמעאל – שאר מינים פטורים מציצית ש'בגדיהם' היינו דווקא מצמר או פשתים (כנ"ל), ולולי סמוכים להתיר כלאים בציצית היינו דורשים מ'הכנף' שלבגד פשתים תעשה ציצית של פשתים (בלא תכלת, שהיא צמר), ולבגד צמר תעשה ציצית של צמר, ובה תטיל תכלת, ובאה דרשת סמוכים ללמד שגם בבגד פשתים עשה ציצית צמר של תכלת, שהותרו כלאים בציצית.
***************
שבת קודש ט' אדר ב' תשפ"ב
מסכת יבמות דף ה'
דף ה' – ע"א
נאמר בטהרת מצורע 'יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו' – 'ראשו' מיותר אחר שכבר נאמר 'את כל שערו', לדרוש (לחד תנא, וראה בסמוך שיטה אחרת) שמצות עשה של תגלחת מצורע דוחה לא תעשה של 'לא תקיפו פאת ראשכם' (למ"ד תגלחת כל הראש בכלל לאו ש'לא תקיפו'), אך כיון שלאו לא תקיפו אינו שווה בכל – שאינו נוהג בנשים, אין ללמוד משם שעשה דוחה לאו השווה בכל.
'זקנו' האמור בתגלחת מצורע מיותר, אחר שכבר נאמר 'את כל שערו', לדרוש שדוחה לאו 'פאת זקנם לא יגלחו' האמור בכהנים, אך אי אפשר ללמוד מכך שעשה דוחה לא תעשה גם לאו שאינו שווה בכל (אחר שלאו השוה בכל כבר למדנו מ'ראשו') – שאפשר שרק לאו שאינו שוה בכל דוחה, והוצרך ללמדנו זאת גם בכהנים שלא נאמר שכיון שריבה בהם הכתוב מצוות רבות אין הלאו שבהם נדחה מפני עשה.
י"א ש'ראשו' האמור בתגלחת מצורע מיותר לדרוש שמצוות עשה של תגלחת דוחה לא תעשה של 'תער לא יעבור על ראשו' האמור בנזיר, אך אי אפשר ללמוד מכך שעדל"ת – דשאני לאו של נזיר שאפשר להתירו על ידי שישאל לחכם על נזרו ויתירנו. (ובהכרח כן הוא, שהרי בנזיר יש עשה ולא תעשה, ואם אפשר ללמוד ממנו לכל מקום – יש ללמוד שעשה דוחה לא תעשה ועשה, והרי קיימא לן שאין דוחה).
דף ה' – ע"ב
מסקנת הגמרא שחכמים החולקים על תנא דבי רבי ישמעאל, וסוברים שאין לומדים שסתם בגד הוא מצמר ופשתים כמו בנגעים, ולדבריהם 'צמר ופשתים' האמור בשעטנז אינו מיותר לדרוש היתר כלאים בציצית מדין עדל"ת (לעיל דף ד'.), גם הם לומדים שעדל"ת מסמיכות שעטנז לציצית, שתיבת 'שעטנז' מיותרת.
'גדילים תעשה לך', ולא נאמר 'ציצית', ללמד שיעור מנין החוטים, שגדיל אי אפשר לעשות פחות משני חוטים, גדילים – ד', וכתיב 'ונתנו על ציצית הכנף פתיל' – אמרה תורה פתלהו מתוכו ועשה מאלו ד' חוטים גדיל אחד (והרי הם ח' חוטים כשתוחבם בכנף הבגד), ולא יעשה כולו גדיל אלא יהיו פתילים תלויים – קצת גדיל וקצת ענף.
'צמר ופשתים יחדיו' – חיבור כלאים בבגד אינו חיבור בפחות משתי תכיפות.
'שעטנז' – מן התורה אינו חייב עד שיהיו הצמר והפשתים שוע טווי ונוז – מתוקנים ומנופצים יחד היטב במסרק, ומופנה גם ללמוד ממנו שעדל"ת – שתיבת שעטנז מיותרת לגמרי, וללמד שעדל"ת היה יכול הכתוב לומר 'לא תלבש כלאים צמר ופשתים יחדיו', ומכך שנאמר 'שעטנז' ולא 'כלאים' דורשים שצריך שיהיו שוע טווי ונוז.
הגמרא חוזרת לקושיא לעיל (דף ג'.), שאכן יש מקור שעדל"ת, אך מנין שדוחה גם ל"ת שיש בו כרת (ולכן בלי לאו דרשה 'עליה' היתה מצות יבום דוחה איסור עריות שיש בו כרת), שאי אפשר ללמוד זאת: ממה שמצוות עשה מילה דוחה שבת הגם שיש בו כרת – שמילה נכרתו עליה י"ג בריתות, ממה שמצוות עשה של קרבן פסח דוחה שבת – שפסח מצוות עשה שיש בו כרת, ממה שמצוות עשה של קרבן תמיד דוחה שבת – שכן תדיר, ממילה ופסח יחד – מה לשניהם שהם בכרת, מפסח ותמיד – שהם צורך גבוה, ממילה ותמיד – שהיו כבר קודם מתן תורה (למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד היתה), וכן מכולם יחד אי אפשר ללמוד – שהיו קודם מתן תורה.
***************
